העבודה החדשה שלי גרמה לי עצבנות. מוניתי לתפקיד מנהלת הסניף החדש בשיקגו של ארגון בשם Public Allies, שהיה בעצמו די חדש. כך שזה היה למעשה סטארט אפ בתוך סטארט אפ, ובתחום שבו לא היה לי כמעט שום ניסיון מקצועי. Public Allies הוקם רק שנה לפני כן בוושינגטון הבירה, והיה רעיון של ונסה קירש וקטרינה בראון, שתי בוגרות קולג' טריות שרצו לעזור להרחיב את מעגל האנשים שמגיעים לקריירות בשירות הציבורי ובעמותות. ברק פגש את שתיהן בכנס ונכנס לחבר המנהלים של הארגון, ובסופו של דבר הציע שייצרו איתי קשר לגבי התפקיד.
הדגם היה דומה לזה ששימש את ארגון Teach for America, שהיה אז חדש למדי בעצמו: Public Allies גייסו צעירים מוכשרים, נתנו להם הכשרה אינטנסיבית והצמידו אותם למנטורים מסורים, ואז הכניסו אותם להתמחות בשכר במשך עשרה חודשים בארגונים קהילתיים ובגופים ציבוריים, בתקווה שהם יפרחו ויתרמו בדרכים משמעותיות. המטרה הרחבה יותר הייתה שההזדמנויות האלה ייתנו למגויסים - קראנו להם “בעלי ברית" (Allies) - הן ניסיון והן דחף להמשיך לעבוד בעמותות או במגזר הציבורי במשך שנים לאחר מכן, ובכך יעזרו לבנות דור חדש של מנהיגי קהילה.
הרעיון דיבר אלי מאוד. עדיין זכרתי איך בשנת הלימודים האחרונה שלי בפרינסטון רבים כל כך מאיתנו צעדו בסך לבחינות המיון ללימודי רפואה או משפטים או התלבשו בהידור לראיונות לתוכניות הכשרה של תאגידים, מבלי לשקול אפילו פעם אחת (לפחות במקרה שלי) משרות הקרובות יותר למגזר הציבורי או אפילו להבין שהן קיימות בשפע. Public Allies הייתה אמורה לתקן את המצב הזה, כאמצעי להרחבת האופקים של צעירים החושבים לפתח קריירה. אבל מה שאהבתי במיוחד היה העובדה שהמייסדות התמקדו פחות בהצנחת בוגרי אוניברסיטאות יוקרה לקהילות במצוקה ויותר במציאה ובטיפוח של כישרונות שכבר נמצאו שם. לא הייתה חובת תואר אקדמי כדי להיות בעל ברית. המשתתפים היו צריכים רק תעודת בגרות או תעודת סיום תיכון, להיות בגיל שבין שבע עשרה לשלושים ולהוכיח יכולת מנהיגות כלשהי, אפילו אם עד כה בחיים הם לא ניצלו אותה במיוחד.
Public Allies התמקדה בתקווה - מציאתה, טיפוחה והשימוש בה. הארגון שם לו למטרה לחפש צעירים שתכונותיהם הטובות ביותר עלולות לא לזכות בתשומת לב בלעדיו ולתת להם הזדמנות לעשות משהו משמעותי. אני כמעט הרגשתי שגורלי ייעד אותי לתפקיד הזה. אחרי כל הפעמים שבהן הבטתי בתוגה מחלוני בקומה ה 47 במשרדי סידלי לעבר הסאות סייד הייתה לי עכשיו סוף סוף הזדמנות להשתמש במה שאני יודעת. הרגשתי שהרבה מאוד תקווה לא ממומשת יושבת מבלי להתגלות בשכונות כמו השכונה שלי והייתי בטוחה שאני יודעת איך למצוא אותה.
כשחשבתי על העבודה החדשה שלי, מחשבותיי חזרו פעמים רבות לילדותי, ובמיוחד לחודש שהעברתי בבלגן של זריקת העפרונות בכיתה ב' בבית הספר היסודי ברין מור, לפני שאמא שלי שינסה מותניים ושלפה אותי משם. בזמנו הרגשתי רק הקלה בזכות המזל הטוב שנפל בחלקי. אבל כיוון שמזלי הטוב בחיים כאילו רק הלך וצמח מאז, כמו כדור שלג, חשבתי עוד על עשרים ומשהו הילדים שנתקעו בכיתה ההיא, זנוחים עם מורה חסרת אכפתיות ומוטיבציה. ידעתי שאני לא חכמה יותר מאף אחד מהם. פשוט היה לי יתרון - הייתה מישהי שפעלה למעני. חשבתי על כך לעתים קרובות יותר בבגרותי, בעיקר כשאנשים שיבחו אותי על הישגי, כאילו אין בכל העניין הזה אקראיות משונה ואכזרית. תלמידי כיתה ב' ההיא הפסידו שנת לימודים, שלא באשמתם. בשלב הזה כבר ראיתי מספיק כדי להבין באיזו מהירות גירעונות, אפילו קטנים, יכולים לתפוח גם הם ככדור שלג.
בוושינגטון הבירה, מייסדות Public Allies אספו מחזור טירונים של חמישה עשר בעלי ברית שעבדו בארגונים שונים ברחבי העיר. הן גם גייסו די כסף כדי להקים סניף חדש בשיקגו, והיו אחד הארגונים הראשונים שקיבל מימון פדרלי דרך תוכנית AmeriCorps שנוצרה בזמן כהונתו של הנשיא קלינטון. זה היה השלב שבו אני נכנסתי לתמונה, במידות שוות של התרגשות וחרדה. אבל במשא ומתן על תנאי המשרה חוויתי התגלות, שאולי הייתה צריכה להיות מובנת מאליה, על העבודה בארגון שלא למטרות רווח: לא מרוויחים שם הרבה. בהתחלה הציעו לי משכורת קטנה כל כך, נמוכה כל כך יחסית למה שהשתכרתי בעבודה בעיריית שיקגו, סכום שבעצמו היה חצי ממה שהשתכרתי כעורכת דין, עד שלא יכולתי להרשות לעצמי לומר כן, פשוטו כמשמעו. וכך הגעתי להתגלות נוספת לגבי עמותות מסוימות, בעיקר סטארט אפים מוכווני צעירים כמו Public Allies, ורבים מהאנשים הנלהבים ורחבי הלב שעובדים שם ללא לאות: בניגוד אלי, היה נראה שהם דווקא יכולים להרשות לעצמם להיות שם, חוסנם הכלכלי אפשר את עליונותם המוסרית, אם כיוון שלא היו צריכים להחזיר הלוואות סטודנטים ואם משום שהייתה להם ירושה שיקבלו ביום מן הימים ולכן לא היו צריכים לחסוך לעתיד.
התברר לי שאם אני רוצה להצטרף לשבט, אצטרך לנהל משא ומתן על כניסתי אליו ולבקש בדיוק את מה שאני צריכה מבחינת המשכורת, שהיה הרבה יותר ממה ש Public Allies התכוונו לשלם. זאת פשוט הייתה המציאות של חיי. לא יכולתי להתבייש או להיות נבוכה בגלל הצרכים שלי. עדיין הייתי צריכה להחזיר כשש מאות דולר בחודש על הלוואות הסטודנטים, נוסף על ההוצאות הרגילות, והייתי נשואה לגבר שהיה צריך להחזיר הלוואות משלו על לימודי המשפטים. ראשי הארגון כמעט לא האמינו כשסיפרתי להם כמה כסף לוויתי כדי להשלים את הלימודים ומה היה פירוש הדבר מבחינת חוב חודשי, אבל הם הסכימו לשתף איתי פעולה וגייסו מימון חדש שאִפשר לי להצטרף אליהם.
מרגע זה יצאתי לדרך בתנופה, הייתי להוטה לממש את האפשרות שניתנה לי. זאת בעצם הייתה ההזדמנות הראשונה שלי אי פעם לבנות משהו כמעט מאפס: הצלחה או כישלון יהיו תוצאה כמעט בלעדית של מאמצי בלבד, ולא אלה של הבוסית שלי או מישהו אחר. במשך אביב 1993 עבדתי בקדחתנות כדי להקים משרד ולשכור צוות קטן, כך שנוכל לגייס מחזור של בעלי ברית עד הסתיו.
מצאנו משרד זול בבניין במישיגן אווניו והצלחנו להשיג תרומה של כיסאות ושולחנות יד שנייה מחברת ייעוץ גדולה שעיצבה מחדש את משרדיה.
בינתיים ניצלתי פחות או יותר כל קשר שברק ואני יצרנו אי פעם בשיקגו, חיפשתי תורמים ואנשים שיוכלו לעזור לנו להשיג מימון לטווח ארוך, וכמובן את כל העובדים במגזר הציבורי שיהיו מוכנים לארח בעלי ברית בארגון שלהם בשנה הבאה. ולרי ג'רט עזרה לי לסדר הצבות במשרד ראש העיר ובמחלקת הבריאות בעירייה, שם יעבדו בעלי ברית על פרויקט חיסונים לילדים בפריסה לפי שכונות. ברק הפעיל את רשת הפעילים הקהילתיים שלו כדי לחבר אותנו להזדמנויות בתחומי הסיוע המשפטי, העזרה המשפטית וההוראה. כמה שותפים בסידלי כתבו המחאות ועזרו לי ליצור קשרים עם תורמים מרכזיים.
החלק המלהיב ביותר עבורי היה למצוא את בעלי הברית עצמם. בעזרת הארגון הארצי פרסמנו מודעות חיפוש למועמדים בקמפוסים של קולג'ים, וגם חיפשנו כישרונות קרוב יותר לבית. הצוות שלי ואני ביקרנו בקולג'ים קהילתיים ובחלק מהתיכונים העירוניים הגדולים ברחבי שיקגו. דפקנו על דלתות בפרויקט הדיור קבריני גרין, הלכנו לפגישות קהילתיות ופנינו לתוכניות שעבדו עם אמהות יחידניות. שאלנו את כל מי שפגשנו, החל מכמרים, דרך פרופסורים ועד למנהל סניף מקדונלדס שכונתי, מי נראים להם הצעירים המעניינים ביותר שהם מכירים. מי המנהיגים? אילו צעירים וצעירות מוכנים למשהו גדול יותר ממה שיש להם עכשיו? אלה האנשים שרצינו לעודד להגיש מועמדות. דחקנו בהם לשכוח לרגע את המכשולים שבדרך כלל מביאים לכך שדברים כאלה אינם אפשריים והבטחנו שכארגון נעשה ככל יכולתנו - החל ממתן כרטיסי אוטובוס ועד קצבה למעון יום לילדים - כדי לעזור למלא את צורכיהם.
עד הסתיו היו לנו עשרים ושבעה בעלי ברית שעבדו בכל רחבי שיקגו, במשרות התמחות במקומות שונים, החל בעירייה וכלה בסוכנות סיוע קהילתית לצעירים היספנים בסאות סייד או תיכון אלטרנטיבי בפילסן. יחד, בעלי הברית היו קבוצה אקלקטית ונמרצת, חדורת אידיאליזם ושאיפות, שייצגה מגוון נרחב של רקעים. היו שם, בין השאר, חבר כנופיה לשעבר, היספנית שגדלה בדרום מערב שיקגו ולמדה בהרווארד, אחרת בתחילת שנות העשרים לחייה שגרה בשיכון רוברט טיילור הומז וגידלה ילד תוך ניסיון לחסוך כסף ללימודים בקולג', ובן עשרים ושש מגרנד בולווארד שנשר מהתיכון אבל המשיך ללמוד מספרי ספרייה ובהמשך השלים תואר אקדמי.
מדי יום שישי התכנסה כל קבוצת בעלי הברית באחד ממשרדי הסוכנות שאירחה אותנו. במשך יום שלם היינו מתעדכנים, יוצרים קשרים ועוברים רצף סדנאות פיתוח מקצועי. אהבתי את הימים האלה יותר מכול. אהבתי את הרעש ששרר בחדר כשבעלי הברית נדחסו לתוכו, זרקו את התיקים בפינה, קילפו מעליהם שכבות של בגדי חורף והתיישבו במעגל. אהבתי לעזור להם להתמודד עם הנושאים שהטרידו אותם: איך להשתלט על תוכנת אקסל, איך להתלבש לעבודה במשרד או איך למצוא את האומץ לבטא את הרעיונות שלהם בחדר מלא אנשים משכילים ובטוחים בעצמם יותר מהם. לפעמים הייתי צריכה לתת לבעל ברית משוב לא נעים במיוחד. אם הייתי שומעת דיווחים שמישהו מבעלי הברית מאחר לעבודה או לא מתייחס ברצינות לחובותיו, הודעתי להם בחומרה למה אנחנו מצפים מהם. כשבעלי הברית התמלאו תסכול בשל פגישות קהילתיות שלא היו מאורגנות כמו שצריך או בגלל לקוחות בעייתיים בסוכנויות שבהן עבדו, יעצתי להם לשמור על פרספקטיבה והזכרתי להם שמזלם שיחק להם יחסית.
אבל מעל לכול שמחנו על כל ידע חדש שנרכש או על כל התקדמות. והיו הרבה כאלה. לא כל בעלי הברית המשיכו לעבוד בעמותות או במגזר הציבורי, ולא כולם הצליחו להתגבר על המכשולים אם הגיעו מרקע מוחלש, אבל במשך הזמן נדהמתי לראות כמה מהמגויסים שלנו דווקא הצליחו והתחייבו לטווח ארוך לשרת את האינטרס הציבורי. חלקם הפכו בעצמם לאנשי סגל של Public Allies; חלקם עכשיו אפילו מנהיגים בגופי ממשל ובתוך עמותות ברמה ארצית. עשרים וחמש שנים אחרי הקמתו, ארגון Public Allies עדיין עושה חיל, עם סניפים בשיקגו וביותר מעשרים ערים אחרות ואלפי בוגרים ברחבי ארצות הברית. הידיעה שמילאתי בכך תפקיד בכך, ולו קטן, שעזרתי ליצור דבר מה שנשאר על כנו, היא אחת התחושות המספקות ביותר שחוויתי בחיי המקצועיים.
טיפלתי ב Public Allies בגאווה מותשת למחצה של הורה טרי. הלכתי לישון מדי לילה במחשבות על מה שעוד צריך לעשות ופקחתי עיניים מדי בוקר עם רשימות מוכנות בראש של כל מה שאני צריכה לעשות באותו יום, באותו שבוע ובאותו חודש. אחרי סיום המחזור הראשון של עשרים ושבעה בעלי הברית באביב קיבלנו בברכה קבוצה חדשה של ארבעים בסתיו והמשכנו לצמוח משם. במבט לאחור, אני חושבת שזאת העבודה הטובה ביותר שהייתה לי בחיים, בזכות הדריכוּת המופלאה שהרגשתי בזמן שעשיתי אותה וגם משום שאפילו ניצחון קטן - מציאת שיבוץ טוב לדובר ספרדית כשפת אם או הפגת פחדיו של מישהו מפני עבודה בשכונה לא מוכרת - היה משהו שצריך להרוויח בעבודה יסודית.
בפעם הראשונה בחיי, בעצם, הרגשתי שאני עושה דבר מה שיש לו משמעות מיידית, שאני משפיעה ישירות על חייהם של אחרים ובתוך כך גם מחוברת לעיר שלי ולתרבות שלי. זה אִפשר לי גם להבין טוב יותר איך ברק הרגיש כשעבד כפעיל קהילתי או ב-Project VOTE!a והיה שקוע כל כולו בקרב קשה, שיש להיאבק בו על כל צעד ושעל - אלה היו הקרבות היחידים שברק אהב, הסוג שהוא יאהב תמיד - מאבק הגוזל ממך את כל כוחותיך, ובה בעת נותן לך כל מה שצריך.
בזמן שאני התמקדתי ב-Public Allies, ברק שקע בתקופה שהייתה - לפחות לפי קנה המידה שלו - רגועה וצפויה יחסית. הוא לימד קורס על גזענות וחוק בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת שיקגו ועבד במשך היום במשרד עורכי הדין שאליו התקבל, בעיקר על תיקים שנגעו לזכויות הצבעה ואפליה בעבודה. הוא עדיין העביר לפעמים גם סדנאות ארגון קהילתי והוביל כמה מפגשים של ימי שישי עם הקבוצה שלי ב Public Allies. מבחוץ נראה שמדובר בקיום מושלם של אינטלקטואל עם נטיות קהילתיות בשנות השלושים לחייו, שלא הסכים לקבל כמה וכמה הצעות רווחיות ויוקרתיות יותר לטובת השמירה על עקרונותיו. הוא הצליח, מבחינתי. הוא מצא איזון אצילי. הוא היה עורך דין, מורה וגם פעיל קהילתי. ובתוך זמן קצר הוא גם יהיה סופר שספרו יראה אור.
אחרי שחזר מבאלי הקדיש ברק יותר משנה לכתיבת טיוטה שנייה של ספרו, בשעות שבהן לא היה באחת העבודות. הוא כתב מאוחר בלילה בחדר קטן שהסבנו לחדר עבודה בחלק האחורי של הדירה - בונקר צפוף ועמוס בספרים שאני כיניתי באהבה “החור". לפעמים הייתי נכנסת, פוסעת מעל ערימות הניירות שלו ויושבת על הדרגש שלפני כיסאו בזמן שעבד, מנסה לתפוס אותו בכוח עם בדיחה וחיוך, להחזיר אותו אלי מהשדות הרחוקים שבהם יצא לדהור. הוא הגיב בחיבה לפלישוֹת שלי, אבל רק אם לא הייתי נשארת זמן רב מדי.
התחלתי להבין שברק הוא אדם שצריך חור לעצמו, מערה קטנה וסגורה שבה הוא יכול לקרוא ולכתוב בלי הפרעה. מבחינתו זה צוהר שנפתח היישר לשמים הרחבים של מוחו. הזמן שהעביר שם כאילו נתן לו אנרגיה. מתוך התחשבות בעובדה הזאת הצלחנו ליצור גרסה כלשהי של חור כזה בכל בית שבו גרנו בחיינו - כל פינה שקטה או גומחה התאימו למטרה. עד היום הזה, כשאנחנו מגיעים לבית שכור בהוואי או במרתה'ס ויניארד, ברק הולך לחפש חדר ריק שיכול להיות החור לחופשה. שם הוא יכול לעבור בין שישה או שבעה הספרים שהוא קורא במקביל ולזרוק את העיתונים שלו על הרצפה. בשבילו החור הוא מין מקום נעלה וקדוש, שבו נולדות תובנות והצלילוּת באה לבקר. בשבילי זה בלגן מטריד ולא נעים. דרישה אחת הייתה תמיד: שלחור, בכל מקום שבו היה, תהיה דלת שאוכל לסגור. מסיבות ברורות מאליהן.
“חלומות מאבי" יצא לאור, בסופו של דבר, בקיץ 1995. הוא קיבל ביקורות טובות אבל נמכר רק מעט, וזה היה בסדר. מה שחשוב היה שברק הצליח לעבד את סיפור חייו, לחבר אלה לאלה את החלקים הנפרדים של זהותו - אפריקני אמריקני, קנזסי, אינדונזי, הוואי, בן שיקגו - ודרך הכתיבה להפוך את עצמו לאדם שלם. הייתי גאה בו. דרך הנרטיב הוא השלים בצורה ספרותית מסוימת עם אביו הנעדר. העבודה שעשה כדי להגיע למקום הזה הייתה חד צדדית, כמובן. ברק לבדו ניסה למלא כל חלל ולהבין כל תעלומה שיצר בחייו אובמה האב. אבל היא גם עלתה בקנה אחד עם האופן שבו נהג תמיד ממילא. מאז ילדותו, כך הבנתי, הוא ניסה לשאת את כל העול על כתפיו.
ברגע שהספר היה גמור, היה מרחב חדש בחייו וברק הרגיש שהוא חייב למלא אותו מיד - גם זה בהתאם למי שהיה תמיד. בהיבט האישי הוא התמודד עם חדשות קשות: אמו, אן, אובחנה כחולה בסרטן השחלות וחזרה מג'קרטה להונולולו כדי לקבל טיפול. למיטב ידיעתנו, מערכת הבריאות טיפלה בה היטב, והיה נראה שהכימותרפיה מועילה. מאיה וטוט עזרו לטפל בה בהוואי, וברק התעדכן לעתים קרובות. אבל אבחנו אותה מאוחר, והסרטן כבר היה בשלב מתקדם, כך שהיה קשה לדעת מה יקרה. ידעתי שהעול הנפשי שמוטל על ברק הוא כבד.
בינתיים, בשיקגו, התחילו שוב שלל דיבורים פוליטיים. ראש העיר דיילי נבחר לקדנציה שלישית באביב 1995 ועכשיו כולם שינסו מותניים לקראת בחירות 1996, שבהן אילינוי תבחר סנטור חדש והנשיא קלינטון יתמודד על כהונה שנייה. השערורייה הגדולה הייתה שחבר קונגרס מכהן היה נתון בחקירה על פשעי מין, כך שנוצר פתח כניסה למתמודד חדש מטעם הדמוקרטים במחוז השני של המדינה, שכלל את הסאות סייד של שיקגו. סנטורית פופולרית בשם אליס פלמר, שייצגה את הייד פארק וסאות שור ושברק הכיר בזמן העבודה ב Project VOTE!a, התחילה לומר לסביבתה שהיא מתכוונת להתמודד על התפקיד. אם כך יהיה, המושב שלה בסנאט של אילינוי יתפנה, ותיפתח האפשרות שברק יתמודד עליו.
האם הוא מעוניין? האם ירוץ?
לא ידענו זאת אז, אבל השאלות האלה יתפסו מקום מרכזי בעשור הבא של חיינו ויפעמו כהלמות תופים מאחורי כל דבר שנעשה. האם ירוץ? האם הוא יכול? האם הוא רץ? האם כדאי לו לרוץ? אבל לפני השאלות האלה תמיד הייתה שאלה נוספת, שאותה הציג ברק בעצמו, סוגיה ראשונית שהייתה יכולה למנוע את השלב ההתחלתי אפילו כשמדובר בהתמודדות על תפקיד כלשהו. הפעם הראשונה שהוא שאל אותה הייתה ביום שבו סיפר לי על אליס פלמר והמושב הפתוח שלה ועל הרעיון הזה שעלה בו, שאולי הוא יכול להיות לא רק עורך דין/ מרצה/ פעיל קהילתי/ סופר, אלא כל אלה וגם חבר בבית המחוקקים של המדינה: “מה את חושבת על זה, מיש?"
מבחינתי התשובה אף פעם לא הייתה קשה במיוחד. לא חשבתי שזה רעיון טוב כל כך שברק יתמודד על תפקיד ציבורי. הטיעונים הספציפיים שלי אולי השתנו מעט בכל פעם שהשאלה חזרה ונשאלה, אבל העמדה הרחבה יותר שלי נשארה בעינה, כמו עץ סקויה ששורשיו נטועים עמוק בקרקע, גם אם ברור לכול שהיא בכלל לא עצרה שום דבר.
במקרה של הסנאט של אילינוי ב-1996 הטיעון שלי היה כזה: לא הערכתי במיוחד פוליטיקאים ולכן לא שמחתי על הרעיון שבעלי יהיה פוליטיקאי. רוב מה שידעתי על פוליטיקה ברמת המדינה הגיע ממה שקראתי בעיתונים, ושום דבר שם לא נראה לי טוב או פרודוקטיבי במיוחד. חברותי עם סנטיטה ג'קסון לימדה אותי שפוליטיקאים נדרשים להיעדר מהבית לעתים קרובות. באופן כללי, המחוקקים נראו לי כמו צבים עם שריון, בעלי עור עבה, אטיים, מרופדים באינטרסים אנוכיים. לדעתי ברק היה רציני מדי, מלא מדי בתוכניות אמיצות, ולא יוכל להסכין עם אווירת העוינות הכרוכה בעבודה הקשה והנגררת המתנהלת בבניין הקפיטול עטוי הכיפה בספרינגפילד.
עמוק בלבי פשוט האמנתי שיש דרכים מוצלחות יותר שבהן אדם טוב יכול להשפיע. במלוא הכנות, חשבתי שיאכלו אותו בלי מלח.
אבל כבר אז היה טיעון נגד שהתבשל לאטו בנבכי מצפוני. אם ברק מאמין שהוא יכול לעשות משהו בפוליטיקה, מי אני שאפריע לו? מי אני שאמחץ את הרעיון לפני שהוא ניסה בכלל? הרי הוא האדם היחיד שעודד אותי להתקדם כשרציתי לעזוב את הקריירה שלי במשפטים; היו לו ספקות לגבי המעבר שלי לעירייה, ובכל זאת הוא תמך בי, והוא עבד כבר עכשיו בכמה משרות, בין השאר כדי לפצות על הקיצוץ שהסכמתי לו בשכרי כדי לעבוד במשרה מלאה לטובת הציבור ב-Public Allies. בשש השנים שהיינו יחד הוא לא פקפק אפילו פעם אחת באינסטינקטים או ביכולות שלי. הפזמון החוזר תמיד היה זהה: אל תדאגי. את מסוגלת. אנחנו נמצא דרך.
ולכן נתתי אישור מצדי להתמודדות הראשונה שלו על תפקיד ציבורי, אבל הוספתי עליו אזהרה קלה של רעיה. "אני חושבת שתהיה מתוסכל," הזהרתי. "אם בסופו של דבר תיבחר, אתה תלך לשם ושום דבר לא ייעשה, לא משנה כמה אתה תשתדל. זה יטריף אותך." "אולי", אמר ברק ומשך בכתפיו בשאלה. "אבל אולי אני יכול להועיל. מי יודע?"
"נכון", אמרתי וגם אני משכתי כתפיים. לא היה מתפקידי להתערב באופטימיות שלו. "מי יודע?"
טוב, אני לא אחדש הרבה לאף אחד אם אומר שבעלי נכנס לפוליטיקה. הוא היה אדם טוב שרצה להשאיר חותם בעולם, ולמרות הספקנות שלי הוא החליט שזאת הדרך הטובה ביותר לעשות את זה. זה טבעה של האמונה שלו.
ברק נבחר לסנאט של אילינוי בנובמבר 1996 והושבע לתפקיד חודשיים לאחר מכן, בתחילת השנה הבאה. להפתעתי, נהניתי מהתנהלות מסע הבחירות. עזרתי לאסוף חתימות כדי להכניס אותו לרשימת המועמדים, דפקתי על דלתות בשכונת ילדותי בימי שבת, הקשבתי למה שהיה לתושבים לומר על המדינה ועל הממשל, כל הדברים שהם חשבו שצריך לתקן. הימים האלה הזכירו לי את סופי השבוע שהייתי מעבירה כילדה בעקבות אבא שלי, כשהוא עלה במדרגות כל המרפסות האלה, במסגרת מילוי חובותיו כראש מחוז במפלגה. מעבר לזה לא היה הרבה צורך בי, וזה התאים לי בצורה מושלמת. יכולתי להתייחס לעבודה במסע הבחירות כאל תחביב, לעשות אותה כשנוח לי, ליהנות ממנה קצת, ואז לחזור לעבודה שלי.
אמו של ברק הלכה לעולמה בהונולולו זמן קצר אחרי שהכריז על מועמדותו. הידרדרותה הייתה מהירה כל כך, עד שהוא לא הגיע לשם בזמן כדי להיפרד ממנה. זה הכאיב לו מאוד. אן דנהאם היא שהציגה בפניו את עושרה של הספרות ואת כוחו של הטיעון המנומק היטב. בלעדיה הוא לא היה חווה את שטפי המונסון בג'קרטה או רואה את מקדשי המים של באלי. אולי לא היה לומד להעריך כמה קל ומרגש לקפוץ מיבשת אחת לאחרת, או לאמץ אל לבך את הלא נודע. היא הייתה חוקרת ארצות והלכה בלא חת אחרי נטיות לבה. ראיתי את עוז רוחה אצל ברק בדרכים גדולות כקטנות. הכאב על אובדנה ננעץ כסכין בשנינו, לצד הסכין שננעצה כשאיבדנו את אבא שלי.
עכשיו, בחורף, בתקופת הפעילות של בית המחוקקים, היינו נפרדים זה מזה במשך רוב השבוע. ברק נסע ארבע שעות לספרינגפילד בימי שני בערב וישן במלון זול שבו שהו רבים מהמחוקקים האחרים. הוא בדרך כלל חזר בימי חמישי בשעה מאוחרת. היו לו משרד קטן בבית המחוקקים ועובד במשרה חלקית בשיקגו. הוא הפחית מאחוזי המשרה שלו בחברת עורכי הדין, אבל כדי להמשיך לסגור את החובות שלנו הוסיף עוד קורסים שלימד בבית הספר למשפטים, קבע קורסים לימים שבהם לא היה בספרינגפילד ולימד יותר כשהסנאט יצא לפגרה. דיברנו בטלפון מדי ערב שבו היה שם, השווינו חוויות והחלפנו סיפורים על הימים שעברו עלינו. בימי שישי, כשחזר לשיקגו, היה לנו ערב בילוי זוגי קבוע, שבו בדרך כלל נפגשנו בדאונטאון במסעדה בשם זינפנדל, אחרי ששנינו סיימנו לעבוד.
אני זוכרת את הערבים האלה בחיבה עמוקה עכשיו, בזכות האורות העמומים והחמימים במסעדה, וכמה צפוי היה שהמסירות שלי לדייקנות הביאה לכך שאני תמיד הגעתי ראשונה. הייתי מחכה לברק, וכיוון ששבוע העבודה נגמר והייתי רגילה כבר, לא הטריד אותי שהוא איחר. ידעתי שהוא יגיע בסופו של דבר, ולבי יקפוץ בקרבי כמו תמיד, כשאראה אותו בפתח הדלת, מוסר את מעיל החורף למארחת לפני שהוא מפלס את דרכו בין השולחנות ומחייך כשעיניו יפגשו לבסוף את עיני. הוא היה מנשק אותי ואז מסיר את מקטורן החליפה, תולה אותו על גב הכיסא ומתיישב. בעלי. השגרה הרגיעה אותי. היינו מזמינים כמעט אותו הדבר מדי יום שישי - צלי, כרוב ניצנים ופירה - וכשהמנות הגיעו אכלנו כל פירור.
זה היה תור הזהב שלנו, באיזון של חיי הנישואים, הוא עם המטרות שלו ואני עם שלי. במהלך אחד השבועות הראשונים שלו בסנאט בספרינגפילד ברק העלה שבע עשרה הצעות חוק חדשות - אולי זה היה שיא, ולכל הפחות שיקף את להיטותו לעשות דברים. חלק מהן התקבלו בסופו של דבר, אבל הרוב נפסלו במהירות במליאה, שהייתה בשליטת הרפובליקנים, נפלו בשל נאמנות מפלגתית וציניות שהוצגו כמעשיוּת בין עמיתיו החדשים. ראיתי בחודשים הראשונים ההם שהפוליטיקה היא קרב, בדיוק כפי שחזיתי, ושהקרב מתיש, כולל קיפאונות ובגידות, עסקאות מלוכלכות ופשרות שלפעמים היו מכאיבות. אבל גם ראיתי שהתחזית של ברק הייתה נכונה לא פחות. משום מה, הוא היה מותאם לתגרות החקיקה, נשאר רגוע בסערה, היה רגיל להיות זה שבא מבחוץ, והוא קיבל את התבוסות בנינוחות שהביא איתו מהוואי. הוא שמר על תקווה, בעיקשות רבה, משוכנע שחלק כלשהו מהחזון שלו יצליח להתגבר ביום מן הימים, בדרך כלשהי. הוא כבר ספג חבטות, אבל זה לא הטריד אותו. נראה שהוא בנוי בהתאם. הוא היה חוטף מכה קלה ונשאר מבריק, כמו סיר נחושת ישן.
גם אני הייתי בתקופת מעבר, עברתי לעבודה חדשה. הפתעתי את עצמי מעט כשהחלטתי לעזוב את Public Allies, הארגון שעזרתי להקים וקידמתי בתשומת לב רבה כל כך. במשך שלוש שנים הקדשתי את עצמי לארגון, לקחתי אחריות על הגדולות והקטנות שבמשימות התפעוליות, עד למילוי הנייר במכונת הצילום. עכשיו Public Allies שגשג, והישרדותו לאורך זמן הייתה כמעט מובטחת בזכות מענקים פדרליים ותמיכת קרנות לעוד כמה שנים, כך שהרגשתי שאני יכולה כבר לעזוב בלב שלם. ובמקרה, בסתיו 1996 נקרתה בדרכי הזדמנות חדשה, כמעט משמים. ארט סוסמן, עורך הדין מאוניברסיטת שיקגו שנפגש איתי כמה שנים לפני כן, צלצל וסיפר לי על משרה חדשה שנוצרה.
האוניברסיטה רצתה למנות דיקן שיתמקד בקשר עם הקהילה. היא התחייבה סוף סוף להשתלב בצורה טובה יותר עם העיר שסביבה, ובעיקר שכונות הסאות סייד שהקיפו אותה, כולל דרך יצירת תוכנית שירות לקהילה שתחבר בין סטודנטים להזדמנויות להתנדב בסביבה. כמו תפקידי הקודם, העבודה החדשה הזאת התחברה למציאות שחייתי באופן אישי. כפי שסיפרתי לארט שנים לפני כן, תמיד הרגשתי שאוניברסיטת שיקגו היא מקום שיש לי פחות סיכוי להגיע אליו ופחות מתעניין בי, בהשוואה למוסדות היוקרתיים בחוף המזרחי שבהם למדתי בסופו של דבר. הרגשתי שהיא מפנה עורף לשכונה. ההזדמנות לנסות להנמיך את החומות האלה, להביא למעורבות של סטודנטים רבים יותר בעיר ושל תושבים רבים יותר של העיר באוניברסיטה, עוררה בי השראה.
ומעבר להשראה, היו סיבות בסיסיות שעודדו אותי לשינוי. האוניברסיטה הציעה יציבות וממסדיות מהסוג שעמותה טרייה לא הייתה יכולה להבטיח. השכר היה טוב יותר, שעות העבודה היו סבירות יותר, ועובדים אחרים היו אחראים על מילוי נייר במכונת הצילום ועל תיקון המדפסת כשהיא מתקלקלת. הייתי כבר בת שלושים ושתיים והתחלתי לחשוב יותר על סוג העול שאני רוצה לשאת. בבילויים הזוגיים שלנו בזינפנדל, ברק ואני המשכנו פעמים רבות שיחה שניהלנו בצורה זו או אחרת במשך שנים - על השפעה, על האופן והמקום שבו כל אחד מאיתנו יכול לחולל שינוי, על הדרך הטובה ביותר להקצות את הזמן ואת האנרגיה שלנו.
אצלי חלק מהשאלות הוותיקות - מי אני ומה אני רוצה להיות בחיים - התחילו להיסחף שוב לחיים והתקבעו בחזית המחשבות. לקחתי את התפקיד החדש בין השאר כדי ליצור מעט יותר מקום בחיינו, וגם כי הטבות ביטוח הבריאות היו טובות יותר משהיו לי אי פעם. בסופו של דבר התברר שזה משמעותי. כשברק ואני ישבנו והחזקנו ידיים על השולחן באור הנרות בערב שישי נוסף בזינפנדל, אחרי שחיסלנו את הצלי והקינוח היה בדרך, היה קמט אחד גדול באושר שלנו. ניסינו להיכנס להיריון, בלי הצלחה.
מתברר שאפילו שני מצליחנים שאפתנים עם אהבה עמוקה ומסירות לעבודה לא יכולים ליצור היריון בכוח הרצון בלבד. פריון הוא לא הר שאפשר לכבוש. זה מכעיס ומעצבן, אבל אין יחס ישיר בין מאמץ לתוצאות. מבחינתי ומבחינת ברק, זה היה מפתיע לא פחות מאשר מאכזב. למרות מאמצינו הרבים, לא הצלחנו להיכנס להיריון. במשך זמן מה אמרתי לעצמי שזאת רק שאלה של נגישות, תוצאה של הנסיעות של ברק לספרינגפילד ובחזרה. הניסיונות שלנו לפרות ולרבות לא התקיימו לפי הדרישות של סמנים הורמונליים חודשיים חשובים, אלא בהתאמה ללוח הזמנים של בית המחוקקים של אילינוי. זה דבר אחד שאנחנו יכולים לנסות לתקן, הנחתי.
אבל ההתאמות לא עבדו, אפילו כשברק דהר על הכביש המהיר אחרי הצבעה מאוחרת כדי להגיע לחלון הביוץ שלי, ואפילו אחרי שהסנאט נכנס לפגרת הקיץ והוא היה בבית וזמין כל הזמן. אחרי שנים רבות שבהן נקטתי בדקדקנות אמצעי זהירות כדי להימנע מהיריון, עכשיו הייתי מסורה בכל מאודי למאמץ ההפוך. התייחסתי לדבר כאל משימה. בדיקת היריון אחת חזרה עם תוצאה חיובית, ושנינו שכחנו את כל הדאגות והסתחררנו מרוב אושר, אבל כמה שבועות לאחר מכן עברתי הפלה טבעית, שגרמה לי מצוקה פיזית וחיסלה את האופטימיות שהרגשנו. כשראיתי נשים הולכות עם ילדיהן בשמחה ברחוב הייתי מרגישה צביטה של כמיהה, ואחריה סטירה מכאיבה - אני שווה פחות. הנחמה היחידה הייתה שברק ואני גרנו קרוב מאוד לקרייג ואשתו ושני הילדים המקסימים שכבר היו להם, לזלי ואייברי. התעודדתי כאשר הלכתי לשם לשחק איתם ולהקריא להם סיפורים.
אם הייתי צריכה לפתוח תיקייה על הדברים שאף אחד לא מספר לך עליהם עד שאת ממש בתוכם, הייתי יכולה להתחיל בהפלות טבעיות. הפלה היא עניין בודד, מכאיב ומייאש כמעט ברמת תאי הגוף. כשאת עוברת הפלה, רוב הסיכויים שתראי בה בטעות כישלון אישי, אף על פי שזה לא נכון. או טרגדיה, אף על פי שלא משנה עד כמה ההרגשה איומה ונוראה באותו רגע, גם זה לא נכון. מה שאף אחד לא מספר לך הוא שהפלות כאלה קורות כל הזמן, ליותר נשים משאת יכולה להעלות על דעתך, בהתחשב בשתיקה היחסית סביב הנושא. גיליתי את זה רק אחרי שהזכרתי את ההפלה שעברתי לכמה חברות. הן, בתגובה, הציפו אותי באהבה ובתמיכה וגם בסיפורי ההפלות שלהן. זה לא סילק את הכאב, אבל כשהן הוציאו מהמסתור את הקשיים שעברו, הן ייצבו אותי בתקופת הקושי שלי, עזרו לי לראות שמה שעברתי הוא לא יותר ממעידה ביולוגית, ביצית מופרית שהייתה צריכה לוותר על המשך דרכה, ככל הנראה מסיבה טובה מאוד.
אחת החברות האלה גם הפנתה אותי למומחה פוריות שאצלו הייתה עם בעלה. ברק ואני הלכנו לבדיקות, וכשישבנו אחר כך עם הרופא הוא אמר לנו שאין אצל אף אחד מאיתנו בעיה ניכרת לעין. התעלומה של חוסר ההצלחה שלנו להיכנס להיריון תישאר בעינה. הוא הציע לי לנסות לקחת כמה חודשים קלומיד, תרופה שמטרתה לעודד ביוץ. כשזה לא הצליח, הוא המליץ שנעבור להפריית מבחנה. היה לנו מזל יוצא מגדר הרגיל, כי ביטוח הבריאות שלי באוניברסיטה כיסה את רוב העלות.
הרגשנו כאילו אנחנו מחזיקים כרטיס לוטו, שסיכויי הזכייה שלו קלושים, ותלויים במדע. בשלב שבו הסתיימו ההכנות הרפואיות הראשוניות, התחיל, לרוע המזל, מושב הסתיו של בית המחוקקים ובלע את בעלי המתוק והקשוב. נשארתי די לבד בשלב שבו היה עלי לעשות מניפולציות על מערכת הרבייה שלי כדי להביא אותה ליעילות שיא. לשם כך הייתי צריכה להזריק לעצמי מדי יום במשך כמה שבועות. התוכנית הייתה שאזריק קודם כול תרופה אחת לדיכוי פעילות השחלות ולאחר מכן, אחרת לגירוי שלהן, במטרה שיפיקו אז המוני ביציות תקינות.
כל העבודה ואי הוודאות שהיו כרוכות בתהליך עוררו בי עצבנות, אבל רציתי תינוק. זה צורך שהיה קיים בי מאז ומעולם. כשהייתי ילדה, ונמאס לי לנשק את פני הוִויניל של בובות התינוק שלי, התחננתי בפני אמי שתלד עוד תינוק, אמיתי, בשבילי. הבטחתי לה שאני אעשה את כל העבודה. כשהיא לא הסכימה לתוכנית, חיטטתי במגירות התחתונים שלה, חיפשתי את הגלולות למניעת היריון והנחתי שאם אקח אותן אולי הדבר יניב תוצאות. זה כמובן לא קרה, אבל העניין הוא שחיכיתי לזה זמן רב. רציתי משפחה וגם ברק רצה משפחה, ועכשיו הייתי לבד בחדר האמבטיה של הדירה שלנו וניסיתי, בשם כל מה שרציתי, לאזור אומץ לתקוע לעצמי מזרק בירך.
אולי אז הרגשתי הבהוב ראשון של טינה כלפי הפוליטיקה ומסירותו הבלתי מעורערת של ברק לעבודה. או שאולי רק הרגשתי את העול הכבד של הזהות הנשית. בכל מקרה, הוא לא היה שם ואני כן, והאחריות הייתה מוטלת עלי. הרגשתי כבר שהקורבנות יהיו שלי יותר מאשר שלו. בשבועות הבאים הוא עסק בענייניו הרגילים, ואילו אני עשיתי מדי יום בדיקת אולטרה סאונד למעקב אחרי הביוץ. הוא לא היה צריך לעשות בדיקות דם. הוא לא היה צריך לבטל פגישות בשביל בדיקת צוואר הרחם. בעלי דאג לי והיה מעורב, הוא עשה כל מה שהיה יכול לעשות. הוא קרא את כל החומר על הפריות מבחנה והיה מוכן לדבר איתי עליו כל הלילה, אבל החובה הממשית היחידה שלו הייתה להתייצב במרפאה ולספק זרע. ואז, אם ירצה, הוא יכול לשתות מרטיני. אף חלק מהעניין לא היה באשמתו, אבל גם לא היה פה שוויון, ועבור כל אישה שחיה על פי המנטרה של חשיבות השוויון, זה לפעמים מבלבל. אני זאת שאצטרך לשנות הכול, לעצור את התקדמות הרצונות וחלומות הקריירה שלי, כדי להגשים את החלק הזה בחלום שלנו. מצאתי את עצמי ברגע קטן של חשבון נפש. אני רוצה את זה? כן, רציתי מאוד. ועם ההכרה הזאת הנפתי את המחט ונעצתי אותה בבשרי.
כשמונה שבועות לאחר מכן שמעתי קול שמחק את כל סימני הטינה: הלמות לב מימית ומרשרשת שנקלטה בבדיקת אולטרה סאונד, מתוך המערה החמימה של גופי. היינו בהיריון. באמת. פתאום האחריות והקורבן היחסי היו בעלי משמעות שונה לגמרי, כמו נוף הנצבע בצבעים חדשים, או סידור מחדש של כל הרהיטים בבית כך שעכשיו הכול נראה בדיוק במקומו. הסתובבתי כשבתוכי סוד. זאת הייתה הפריבילגיה שלי, זכות היתר של זהותי הנשית. הרגשתי זורחת בהבטחה של מה שנשאתי בחובי.
הרגשתי כך לכל אורך הדרך, אפילו כשהעייפות של השליש הראשון של ההיריון התישה אותי, כשבעבודה המשיך להיות עמוס וכשברק המשיך לנסוע מדי שבוע לבירת המדינה. היו לנו החיים שניהלנו כלפי חוץ, אבל עכשיו היה גם משהו שהתרחש מבפנים, תינוקת קטנטנה שצמחה בתוכי. (כיוון שברק הוא איש של עובדות ואני אישה של תכנונים, היינו חייבים לדעת מראש את מין העובר.) לא יכולנו לראות אותה, אבל היא הייתה שם, צמחה בגודלה ובעוז רוחה כשהסתיו הפך לחורף ואז לאביב. הדבר הזה שהרגשתי - הקנאה שלי בניתוק של ברק מהתהליך - התהפך במאה ושמונים מעלות. הוא היה בחוץ, ואילו אני זכיתי לחיות בתוך התהליך. הייתי בעצמי התהליך, חלק בלתי נפרד מהחיים הקטנים והמלבלבים של התינוקת שהניפה מרפקים ודחפה עקבים לשלפוחית השתן שלי. אפילו לרגע לא הייתי לבד, לא הייתי בודדה. היא הייתה שם, תמיד, בזמן שנהגתי לעבודה, או קצצתי ירקות לסלט או שכבתי במיטה בלילה והתעמקתי בדפי “מה לצפות כשמצפים לתינוק" בפעם התשע מאות.
הקיצים בשיקגו מיוחדים בעיני. אני אוהבת את השמים שנשארים מוארים עד הערב, את אגם מישיגן שמתמלא בסירות ואת החום שעולה עד כדי כך שכמעט אי אפשר לזכור כמה קשה בחורף. אני אוהבת את זה שעסקי הפוליטיקה מתחילים אט אט להיחלש והחיים נוטים יותר לכיוון הכיף.
אמנם בעצם לא הייתה לנו שליטה בשום דבר, ובכל זאת בסופו של דבר הרגשתי שתזמנו את הכול בצורה מושלמת. מוקדם מאוד בבוקר 4 ביולי 1998 הרגשתי את צירי הלידה הראשונים. ברק ואני נסענו לבית החולים של אוניברסיטת שיקגו והבאנו איתנו לתמיכה את מאיה - שטסה מהוואי כדי להיות איתנו שבוע לפני התאריך המיועד ללידה - ואת אמא שלי.
עדיין היו כמה שעות עד שפחמי הברביקיו יתחילו לבעור ברחבי שיקגו ואנשים יפרשו שמיכות על הדשא לאורך חוף האגם, ינופפו בדגלים ויחכו למחזה הראווה של זיקוקים מעל העיר, שיפרחו וירעמו מעל המים. ממילא נפספס את כל זה השנה, נהיה שקועים בלהבה החדשה שתפרח. לא חשבנו על ארצות הברית אלא על משפחה, כשנכנסה לעולמנו מליה אן אובמה, אחת משתי התינוקות המושלמות ביותר שנולדו אי פעם למישהו עלי אדמות.
ביום ועידת "הנשים של המדינה", החל ביום האישה הבינלאומי ב-8 במרץ, יוענק הספר הדיגיטלי "מישל אובמה – הסיפור שלי" לכל נשות ישראל.
