צפו בריאיון עם עו"ד רוני (פנטנש) מלכאי, ברכה ברד ופידא נערה טבעוני:
ועידת הנשים של המדינה - נלחמות על שינוי
ברכה, הייתי רוצה לפנות קודם כל אלייך ולשאול אותך על המאבק שלכן בארגון "כולן", בתנועה הזו שמגדירה את עצמה כתנועה רדיקלית שבשנה האחרונה עבדה מאוד קשה בכל מה שקשור למוגנות של נשים, לכל מה שקשור בביטחון שלהן. מה זה אומר מאבק רדיקלי?
"אנחנו באמת תנועת שטח, שהעיסוק העיקרי שלנו הוא השיח הציבורי ותאוריית השינוי שלנו היא תאוריה באמת רדיקלית, שצריך מהשורש לעשות שינוי בחברה ולא רק דברים פורמליים, ואני חושבת שמה שהופך אותנו לארגון רדיקלי זה קודם כל, בראש ובראשונה השפה שאנחנו משתמשות בה.
העובדה שלצערנו צריך להאמין לכל נפגעת אלימות זה עדיין מסר מאוד פרובוקטיבי ורדיקלי בעולם שלנו, ובטח ובטח שעושים את בטקטיקות כמו 'צעדת השרמוטות'. מיניות זה אבן בסיס בפמיניזם שלנו. מיניות חופשית זה המפתח לשוויון בעולם שלנו. זה משהו רדיקלי להגיד 'אנחנו שמות פס על החברה'.
בעצם הגדרתם מחדש של מושגים שהיו אולי עלבונות או השתמשו בהם נגד נשים, וקצת להטמיע בהם משמעות חדשה, אחרת.
"כן זו איזושהי אמריה שהשיח הציבורי הוא כרגע קיים, ויש לו אמירות מסוימות, אבל הפמיניזם הרדיקלי שלנו הוא בעצם לשנות אותו. להפוך אותו לחלוטין. וביום שהדברים בתפיסה הבסיסית ישתנו עד הסוף, אז כל שאר האבנים יפלו למקום.
מעולה. רוני, את מנהלת בכירה הרבה מאוד שנים בכל מיני תחומים בחברה הישראלית לא רק עם נשים. אישה יוצאת אתיופיה, יהודייה, איפה כל הזהויות הללו ככה פוגשות אותך ומצטלבות במאבקים שאת מובילה?
"אני אחלק את התשובה לשתיים. אחד אני כמנהלת, כיוצאת אתיופיה, כיהודייה, כישראלית יש לי כל כך הרבה זהויות. וכל זהות שלי יכולה להגיע למקום שאנשים יתנשאו מעליי, ולא משנה באיזה זהות אני מחזיקה במיוחד שהזהות הכי בולטת שלי הוא צבע העור שלי, ולמרות המוגבלויות והקשיים הוא גם כוח-העל שלי שהביא אותי למקומות מדהימים בחיים. אני מעדיפה בחיים תמיד להתחבר למקום החיובי. לראות איפה אני ממנפת את הדבר הזה שנקרא הקושי והאתגר. איפה אני מתחברת לאנשים הטובים שנמצאים מסביב.
הצד השני של זה זה עשייה חברתית. במיוחד עם נערים שנמצאים בסיכון. אנחנו רוצים להציב מראה בפני הממשלה והחברה הישראלית ולהגיד 'תסתכלו עליהם, יש פה ילדים במצבי סיכון'. במדינת ישראל יש 330 אלף ילדים במצבי סיכון. זה מספר אסטרונומי. איפה החברה הישראלית בסיפור הזה?אם אני אחבר את זה לקורונה, אז בתחילת הקורונה זיהינו שיש אלפי ילדים בישראל שאין להם מחשב בבית. מחשב זה מוצר בסיס בשנת 2021. יש הרבה ילדים שלא יכלו ללמוד מהבית כי אין להם מחשב.
אני לא יכולה שלא לחשוב על זה שאם גנרל היה מגיע ואומר 'לחיילים שלי אין נשק' מיד ישראל הייתה מתיישרת, אבל בגלל שהחינוך הוא תחום נשי מובהק, הרבה יותר קשה לשים אותו בראש סדר העדיפויות".
נכון, ולכן ראינו הרבה יוזמות של ארגונים חברתיים רבים
"המגזר השלישי, ראינו אותו במלוא הדרו בתקופת הקורונה. הוא הרים את הכפפה בכל כך הרבה יוזמות. אנחנו למשל בארגון הקודם שמינכ"לתי, יצאנו במיזם שקראנו לו 'מחשב אחד שמשנה עולם' וגייסנו מחשבים. הרבה ארגונים לא חיכו שהממשלה תעשה, והרימו את הכפפה ועשו וקידמו בעצמם.
פידא, אצלכם יש באמת שיתוף פעולה של נשים ערביות ויהודיות מכל הארץ בתשעה מרכזים שפועלות יחד לקידום מאבקים חברתיים. כל אחת ומה שמעסיק אותה. מעניין אותי האם את חושבת שהעבודה המשותפת שלכם אולי מייצרת איזשהו סוג שונה של פמיניזם?
"היא גם משקפת משהו נוסף למה שאנחנו רואים בשטח ובתנועה הפמיניסטית, אבל לפני השותפות אנחנו בעיקר עובדים בתוך הקהילה בלחזק אותה. האזרחות הפעילה שאנחנו מדברים עליה מבחינתנו מקדמת גם דמוקרטיה ולא רק שותפות.
פמיניזם מבחינתנו במהפך זה גם חינוכי, זה קהילתי, זה גם יהודי-ערבי אבל אנחנו מדברים על שוויון הזדמנויות שמדבר על מעמד, לאום, מגדר ורקע אתני. וכשרואים את הפמיניזם באופן מאוד הוליסטי וגם רדיקלי לפעמים ביחס לרוב מה שקיים פה אז זה מאתגר יותר, ותמיד אנחנו שואלות את עצמנו 'איזה עוד קול חסר פה בשולחן הזה? מי עוד לא פה?'".
מה עכשיו נמצא על סדר היום שלכם?
"כרגע הנושא של אלימות כלכלית. נשים יהודיות וערביות הבינו שהאלימות הכלכלית שהם חוות, גם מהמדינה, 70% ממי שיצא לחל"ת הן נשים, זה נושא שמחובר לכולן, והם רוצות לפעול ביחד נגדו. להוביל את המטה הפמיניסטי בזמן קורונה.
כארגון לקחנו חלק מאוד משמעותי במטה מתוך אמונה שביחד אנחנו כנשים יכולות לבנות פה כוח שמשנה את המציאות. ואותנו כנשים נתמקם יותר במוקדי קבלת ההחלטות. גם ברמה הקהילתית וגם ברמה הארצית.
אני רוצה לדבר על מושג שאין לו מילה בעברית: sisterhood. היום שאתה הולך בישראלי בכל מקום שאתה רואה מישהו זה 'אחי, אחי, אחי'. בישראל ה'אחהות' הזאת היא סופר חזקה והולכת ומתחזקת בצבא, במקומות העבודה, ואיכשהו על נשים אומרים שהן 'שק של נחשים' אבל בפועל אנחנו יודעות שקהילות של נשים תמיד היו קהילות מאוד מאוד חזקות. מעניין אותי לשאול אתכן איפה ה'סיסטרהוד' פוגש אתכן?
ברכה: "שאלה מדהימה. אני חושבת ש'סיסטרהוד' זה אחד הדברים החשובים ביותר בפמיניזם, ואני חושבת שהאלטרנטיבה האמיתית שהפמיניזם הביא לעולם זה הסיפור של שיח ופתרון קונפליקטים בכל מיני אמצעים של מילים ולא בהתנגשויות.
תחושת האחריות זה משהו שמוביל אותנו. גם החדרים שאנחנו יושבות בהם 50 נשים, אנחנו קוראות לזה 'מעגלי שרמוטות', זה אחד מהדברים הכי חזקים שיש וזה הכי 'פמיניזם דור שני'. אני חושב שהסיפור של ה'סיסטרהוד' סביב נפגעות זה משהו שממש השתנה לאורך השנים. אם לפני ארבע שנים עמדנו מחוץ לבית המשפט במשפט של אלון קסטיאל עם שלטי "מאמינה לך" ו-20 נשים שהתחלפו, היום את אומרת 'מאמינה לך' אחרי אונס קבוצתי באילת, ואת רואה מאות ואלפי אנשים מצטרפים לזה. אני חושבת שזו האמירה. סולידריות והחיבור בין נשים זה הפתרון ל-90% מהבעיות של העולם".
רוני: "בסופו של דבר אנחנו כנשים יש לנו את היכולת לפתור בעיות. ליזום ולבצע. יש פה נשים שהן מהפכניות מדהימות. כל אחת יכולה לשבת במקום שלה ולעשות את החיבורים ביחד. אנחנו גם יושבים כאן בוועידת הנשים, זה לא מובן מאליו. זה יום שמוקדש כולו להעצמה נשית. כל אחת צריכה במקום שלה להרים את האחרת. לא משנה אם זה מקום קטן או גדול, לכולנו יש את היכולת הזאת".
פידא: "אני כל כך מסכימה איתכן אבל אני רוצה להוסיף עוד שני דברים, בעיקר סולידריות. למשל בקורונה כולנו נדבקנו מאותו הווירוס, ואנחנו צריכות להילחם בו ביחד. דבר שני זה לפתוח דלתות. מי שלא יכולה להגיע אל סביב השולחן ולהיות איתנו בתוך המאבק, אנחנו צריכות לדאוג שהקול שלה יגיע לשם. מבחינתי 'ססיטרהוד' זה סולידריות. זה להבין מתי אני לוקחת צעד אחורה כדי לאפשר לאחרות, או מתי אני צריכה לפתוח גם עוד דלת כדי לאפשר לאחרות. וזה מבחינתי הכוח שלנו וזה מה שאנחנו רואים בשנים האחרונות באופן מאוד מואץ בתנועה הפמיניסטית".
כל אחת מכן יכולה להגיד לי במילה אחת איפה עכשיו החברה הישראלית צריכה להשקיע את מירב המאמצים שלה? מה האתגר שעכשיו עומד לפתחנו והוא הכי קרוב ללבכם?
פידא: "האתגר הכי גדול זה שוויון הזדמנויות. להסתכל סביבנו ולראות מי לא יכול וכמה אני יכולה עוד לתרום? וככה אנחנו נוכל לאפשר יותר שוויון וצדק במדינה.
ברכה: "חוץ מלהסכים עם כל מילה אני חשובת שהאתגר הכי גדול זה שיש אלימות ממוסדת, גם אלימות כלפי ילדים במשפחה, וגם אלימות כלפי נשים בכל מיני צורות והיא לא רק ממוסדת כמשהו חברתי שמקובל ולגיטימי, אלא גם לצערי במוסדות הפורמליים היא ממש מקבלת כלים".
רוני: "הפערים החברתיים. הקורונה הדגישה ביתר שאת את הפער בין אלה שיש להם ולאלה שאין להם, וזה ממש הורגש בקורונה ובזה צריך לטפל".
