לא רציתי לספר לשירה (שם בדוי) שאני אוטיסט אבל רמזתי על הקשיים שלי בהבנת סיטואציות, רציתי שזה יצליח, להראות שאני מעוניין. להודעת הטקסט האחרונה ששלחה נמנעתי מלהגיב. הרמתי ידיים.
התחלנו להכיר די מזמן, בעיקר דיברנו בווטסאפ ובשתי שיחות טלפון ארוכות בהן חפרתי. היא כבר הייתה סקרנית לדעת מי אני. לא סיפרתי לה שאני על הספקטרום, אומרים לי שזה סתם מושך תשומת לב, שאני מבקש רחמים. אז אני נמנע.
גלית (שם בדוי), האחרונה שקבעתי איתה דייט גילתה שעתיים לפני בגוגל שאני על הספקטרום ושלחה לי הודעה: "אתה אוטיסט? למה לא אמרת? זה מידע ממש חשוב!".
נפגעתי, חשתי שפרטיותי נאנסה, ישר התנתקתי, חסמתי. כתבתי לה משהו, בטח גערתי על כך שזו זכותי לבחור מתי לספר, שקודם כל ייתנו לי סיכוי להיות מי שאני.
לטורים הקודמים של אודי הלר:
אוטיזם זו לא מחלה מדבקת. למה זה כל כך חשוב לספר? תנו לי להיות מי שאני, תכירו אותי בקצב שלי. אל תחללו ותבזזו את אנושיותי.
צפו בעידן שלום (19), אוטיסט בתפקוד גבוה, בשירו "מסלול החיים" - שיר אופטימי המעיד על התבגרות והשינוי שעבר, על הרצון לראות, להכיר ולנסות עולם אחר:
שירה גרה ביישוב בדרום ולכן סיכמנו שתישן אצלי, "אבל בלי שום דבר מעבר" הבהרתי. כל היום לפני התכוננתי, סיימתי לערוך קניות לסוף השבוע אבל בסוף, איך לא, שכחתי לקנות ביצים. למרות שהיא חשבה בציניות שאני לא מתרגש לקראת בואה, חשבתי כל היום להיכן להזמין אותה, כל שלב במסלול תוכנן עד שנלך לישון.
כשהיא כבר הגיעה לתחנת רכבת סבידור מרכז, הפתעתי אותה ונסענו למסעדה כשרה ממש טובה במתחם התחנה (זו הייתה ממש משימה בעורף האויב למצוא אחת כזו). מסתבר שהיא מאוד שמרנית במזון וזה אכזב אותי, אני לא מרגיש בנוח בסיטואציות כאלו. התעקשתי שנזמין משהו יחד והבטחתי שהיא תאהב, וכך גם היה.
נסענו לטיילת במרינה בהרצליה, שם יש את שובר הגלים הכי רומנטי בארץ ובאותו לילה היה גם ירח אדום שהשקיף מעל, כאילו רומז משהו. היא לא הכירה את המקום וככל שהתקדמנו חשתי קיתונות של ביקורת.
נעלבתי ופשוט הפסקתי לדבר, הסתובבתי והיא התחילה להתנצל ולהגיד שהיא לא מתלוננת ושהיא מצטערת אם נפגעתי. "נו, תגידי, אל תשחקי איתי", אמרתי בכעס על כך שסירבה לענות במה אני שונה, רציתי לשמוע אם היא מנחשת. ואז, שם על חוף הים כששנינו הולכים יחפים, הצקתי לה בשובבות של ילד קטן, אוחז ברגליה ומושך מהכיסא שעליו התיישבה, "רוצה שאעזוב, תגידי!".
"שונה מכל מה שהיא הכירה"
זה הצחיק אותה והיא אמרה שאני שונה בדיבור, בצורת החשיבה, מכל מי שהיא הכירה. חשתי הקלה. הרי אף פעם לא אהיה טוב בלהיות אחרים כשם שאהיה בלהיות עצמי.
בלילה בלילה היה ניכר שהמצב מתחמם, אבל עצרתי, אמרתי שמה שמתחיל בדייט ראשון, נגמר בדייט ראשון. היא הסכימה. חיכינו.
בבוקר היה בעיקר שקט. ניסיתי להכין תה ירוק, אבל יש לי רק דבש בריא, לא סוכר. היא רוצה סוכר. ארזנו מהר את חפצינו ויצאנו לדרך. דממה. במשך 40 דקות היא לא דיברה. כל אחד ישב במקומו.
כשהגענו היא הכווינה אותי היכן להוריד אותה, יצאה ואמרה "נדבר במוצ"ש?". אני לא כל כך ידעתי מה היא רוצה, הרגשתי שאני צריך לא לפתח תקווה, להתנתק מהסיטואציה ולהבין שכאן נסתיימו שידורינו. ואז היא אמרה, "לא, אתה לא מבין נכון". יצאה מהרכב אבל חזרה ונתנה לי נשיקה, לא דביקה מדי, נגיעה על השפתיים.
4 צפייה בגלריה
"שתגיד כן, שתגיד לא, רק שלא תשאיר אותי על הרציף מחכה לרכבת שלא תגיע"
(צילום: shutterstock)
קיוויתי שאולי אקבל הודעה בדרך, אבל רק ביום שני היא שלחה ואני לא הצלחתי להבין מה היא רוצה. שתגיד כן, שתגיד לא, רק שלא תשאיר אותי על הרציף מחכה לרכבת שלא תגיע. "אתה מפרש דברים לפעמים בצורה שהיא לא נכונה", כתבה. "זה מסובך, ואתה מצפה ממני לתשובה שאני לא בדיוק יכולה לתת לך", המשיכה. העדפתי לא להגיב ולהשאיר את זה מרחף באוויר, לשקוע חרישית בקופסת האכזבות מבלי שאני אהיה בסביבה.
"אני זקוק להתנסות, לחוויה מעצבת"
לוקח לי זמן לעבד את הסיטואציה ולהסתגל. פגישה אחת לא תמיד מספיקה, בעצם, אף פעם לא. אני זקוק להתנסות, אני זקוק לחוויה מעצבת, לעכל את מה שהיה ולנתח. לא תמיד הצד השני נותן לי את זה.
סטיגמות רבות עוטפות בחנק את האוטיזם, אחת מהן היא שאנחנו אוהבים להיות לבד, שלא מפריע לנו לחיות ללא זוגיות. לא מזמן הופצה ב"נטפליקס" הסדרה האוסטרלית הנפלאה "אהבה על הספקטרום", המגוללת את סיפורם של אנשים על הרצף המנסים לחפש אהבה, כמהים לה, נלחמים לפרוץ את קיר הזכוכית ולגעת.
הצפייה בסדרה מקלפת את המעטה מעל העצבות של אלו שמעולם לא הצליחו לבנות מערכת יחסים זוגית, לא משנה כמה ניסו, כמה הוריהם קיוו.
4 צפייה בגלריה
"אני כל חיי סופג וסופג, מנסה להראות שאני מעוניין, מנסה לאהוב, ולא יודע אם רוצים או לא רוצים, מה אומרים הרמזים הדקים"
(צילום: Shutterstock)
עצוב היה לראות כיצד מעצבי הסדרה ניסו לתווך בין אלו שנבחרו להשתתף לבין הצופים באמצעות תסריט ובימוי מוקפד, כאילו אלו וגם אלו לא יוכלו להתמודד עם התוצאות.
"עני בניסיון ועשיר באידיאלים"
לדמותו של מייקל התחברתי במיוחד, כמוני הוא מתעניין וחוקר התנהגות של אנשים. בן 25, עני בניסיון ועשיר באידיאלים מנוסחים על הוא והיא וכל הדא וההא שביניהם. את חדרו מעטרים צרורות של לבבות כגיבורים מרוחים על פוסטרים.
"הרבה אנשים לא רוצים מחויבות, הם רק מעוניינים ביחסי מין, והרבה נערות רוצות חבר כשומר ראש וכשוגר-דדי", הוא אומר למשפחתו. אמו מנסה להתגבר על המבוכה שהתפרצה ומשיבה "אני חושבת שכל משפחה צריכה מייקל, זה פשוט מוסיף משהו אחר".
מאוד הייתי רוצה זוגיות שבה אוכל לנסוע לטייל, ללכת למוזיאונים, לגור יחד. אני אפילו מספר שיש איתי כניסה בחינם, אבל לשווא. אני יודע, רוב הקוראים יגידו – "תפסיק למכור את עצמך ואולי ירצו אותך יותר". הם גם יוסיפו אחר כך ש"אתה לא נראה".
לבקר אותנו זה מאוד קל, אני כל חיי סופג וסופג, מנסה להראות שאני מעוניין, מנסה לאהוב, ולא יודע אם רוצים או לא רוצים, מה אומרים הרמזים הדקים. אוטיסטים רבים מנוצלים בניסיון למצוא חן, להיות חלק, לפעמים זו הדרך היחידה שפתוחה כדי להצליח להתגבר על הקושי ברצף התקשורתי.
אם רק אני משקיע אז זה לא אמיתי
לא אחת מצאתי עצמי לוקח כסף מכל מיני מקומות בדרך לא דרך כדי שיהיה לי איך להזמין את מי שרציתי, לשלם על כל דבר, להראות שיש לי מה להציע. עם השנים התחזקתי והבנתי שאם רק אני משקיע אז זה לא אמיתי.
התסריטאי המבטיח עומר בן שחר יצר את הסרט "עץ מספר שלוש", המגולל את סיפורו של ילד, בן למהגרים, שמפאת המבטא תפקידו בהצגה שהופעה בסרט, הצטמצם לעץ דומם.
יש משהו עמוק יותר בסיפור הזה, על כל אותם האנשים שתמיד יחשבו שהם טובים ממך, שהגיעו למקום כלשהו בחייהם ואתה לעולם לא תהיה ראוי להם, לא מישהו שהם ירצו להכיר, בטח לא למעבר.
אתה תמיד תהיה העץ שלא מרגש מספיק, האאוט-סיידר שלפעמים יתביישו בו. מעטים מבינים את זה, הרוב יברחו מהתדמית כאחוזי דיבוק. זוגיות עם אוטיסט היא אחרת, יש בה אתגר וזה לא רע לתפארת. תנו לנו סיכוי לאהבה.
אודי הלר, אוטיסט ובוגר מדעי המחשב, מנסה להפוך את העולם לקצת יותר טוב למען כולם וליזום פרויקטים שמשלבים קהילה וטכנולוגיה.
