נולדתי בכפר קטן בצפון אתיופיה. הוריי חינכו אותי לכבוד, לערכים טובים ולדרך ארץ. הם לימדו אותי את המסורת של אבות אבותיי. הוריי, כיהודים, עברו חיים לא קלים. הם תמיד הזכירו לי שאנחנו אולי לא נוכל לקיים פרקטיקות דתיות בצורה פומבית וגלויה, אך יש דברים שהם קו אדום שאסור לעבור עליהם, כמו נישואי תערובת.
אנחנו, היהודים האתיופים בעלי אותו צבע העור כמו שאר האתיופים, אולם צבע העור לא היה חלק ממרכיבי הגדרת הזהות שלי ולכן, לא סבלתי מרדיפה והתנכלות בגלל היותי שחור, אלא סבלתי מרדיפה ועוינות בלתי פוסקים מצד הנוצרים עקב היותי יהודי.
5 צפייה בגלריה
"לכאורה אני יהודי, לכאורה אני ישראלי, לכאורה אני שווה בין שווים ומסתבר שיש יהודי פחות ויהודי יותר". מוקט פנטה
עם כל הקשיים, הצלחנו קרוב לאלפיים שנה לחיות בידיעה ברורה שאתיופיה היא לא המקום שלנו. הזיקה לארץ ישראל, כמו גם הגעגוע והתקווה שיבוא יום ונחזור לארץ אבותינו, הלכה וגברה ככל שעבר הזמן.
צבע העור משחק תפקיד מרכזי
כך, בשנת 2003 החלום שלי התגשם - עליתי יחד עם משפחתי ארצה וההתרגשות הייתה בשיאה. שמחנו שאנחנו נהיה חלק מהעם היהודי בארץ ישראל ארץ אבותינו. סוף כל סוף כל הסאגה נגמרה - אני לא מפחד יותר לקיים מצוות או מסורות יהודיות ואני לא מפחד ללכת ברחוב ולהגיד שאני יהודי.
אך כל זה היה "לכאורה": לכאורה אני יהודי, לכאורה אני ישראלי, לכאורה אני שווה בין שווים ומסתבר שיש יהודי פחות ויהודי יותר.
בזמן השהייה במרכז הקליטה קרה הבלתי ייאמן. אמרו לנו שאנחנו ספק יהודים. מהר מאוד למדתי, שצבע העור משחק תפקיד מרכזי בהגדרת הזהות שלי והמחיר החברתי ששילמנו ומשלמים בעקבות זה הוא עצום. איך ייתכן שיותר מכל עם אחר בעולם דווקא לעם שלנו קשה כל כך לקבל את השונה, את האחר ואת החדש?
5 צפייה בגלריה
"דווקא לעם שלנו קשה כל כך לקבל את השונה?" ממתינים לעלייה במחנה בגונדר
(צילום: נתי מרכוס )
האם גלות כל כך ארוכה לא לימדה אותנו דבר על גזענות? אני לא יודע מה יותר גרוע, להיות שחור במרחב הלבן כאשר יש בו אפליה או להיות יהודי במרחב הנוצרי.
יצירה מכוונת של רושם מוטעה ומטעה
לעניות דעתי, האפליה מורגשת בשיאה, דווקא בכנסת ישראל, במקום שאמור לייצג את הדמוקרטיה והשוויון. באופן לא מפתיע ואף מתיש, בכל פעם מחדש נציגי הציבור "נזכרים" בנו לפני בחירות, מבטיחים לנו הבטחות שווא וקונים את קולות העדה, תוך שימוש במניפולציות רגשיות.
ממשלת ישראל נוקטת, לדעתי בכוונת מכוון, בסחבת ולא מאפשרת עלייה לכלל היהודים הממתינים באתיופיה, אלא מעלה אותם טיפין טיפין, ובכך יוצרת רושם המוטעה והמטעה, שלגל העלייה הזה אין סוף.
בימים אלו אנו מציינים חמש שנים מאז שראש הממשלה נתניהו והממשלה שעמד בראשה, קיבלו פה אחד את החלטת הממשלה מספר 716 להעלות את כל שארית יהודי אתיופיה מאדיס אבבה וגונדר לישראל, עד ל-15.11.2020.
בשנת 2015 היה מדובר בכ-9,400 איש. רק בשנת 2017 עלתה הקבוצה הראשונה שמנתה כ-1,300 איש. בשנת 2018 נתניהו סגר את שערי המדינה ליהודי אתיופיה ואיש מהם לא עלה.
בשנת 2019 עלו רק 602 איש ובשנת 2020 עלו 268 נוספים. כך שבעצם מתוך 9,400, עלו, אך ורק כ-2,000 איש. זאת בעוד שמשאר העולם עלו בתקופה זו מעל 165,000 בני אדם.
המתנה ללא סוף
הממתינים לעלייה חיים בשתי קהילות באדיס אבבה וגונדר בהן מתנהל אורח חיים דתי הכולל שמירת שבת וכשרות, תפילות שלוש פעמים ביום בבית הכנסת, קבוצות לימוד תורה, לימוד עברית ועוד. דודה שלי עדיין שם. שבעת אחיה ואחיותיה גרים בישראל כך שהיא זכאית לעלות לכאן לפי כל קריטריון. יש לה אחיינים ואחייניות רבים ששירתו את המדינה ביחידות הלוחמה המסוכנות ביותר, והיא טרם פגשה אותם.
לאחרונה, התקבלה החלטת ממשלה מפי ראש הממשלה מר בנימין נתניהו לאפשר העלאת 2,000 איש משארית יהודי אתיופיה, למרות שבפועל הוא נתן אין ספור הבטחות שעד סוף השנה הנוכחית, הוא יאפשר עלייה לכל בני עמנו שממתינים לאיחוד משפחות.
למרות כל ההחלטות במהלך השנים לא הייתה אף החלטה שבסופו של דבר באה לידי ביטוי מעשי עם עלייתם בפועל של כל היהודים שנשארו במחנות באתיופיה.
סתימת פיות והבטחות סרק
למעשה נראה שבדיעבד כל ההחלטות האלה היו רק עוד דרך של הממשלה לסתום את פיותיהם של כל אלה שדרשו להעלות אותם, וכל פעם שהחלטה כזו או אחרת לא התממשה בפועל, המציאו לנו כל מיני תירוצים.
פעם אמרו שאין תקציב ואז חזרו בהם ואמרו שתקציב לא חסר, פעם אחרת טענו כי יש בעיות דיור וכשזה התברר כלא נכון תירצו משהו אחר וכן הלאה.
מתקבלת ההרגשה, שהזלזול המשווע בנו, גורם לכל הפוליטיקאים המעורבים ובראשם מר נתניהו, להאמין כי ניתן להבטיח לנו הבטחות ולנטוע בנו תקוות ובכך, לזכות בקולותינו, תוך ידיעה ברורה ותוך זלזול בנושא.
שכן לאחר הבחירות, יהיו תוצאותיהן אשר יהיו, ניתן יהיה לשים את עניינינו הבוערים בתחתית ערמת הנושאים שבסדר היום. וזאת, עד לבחירות הבאות וחוזר חלילה.
במקום לממש את ההבטחות שלו ולפעול בצורה אמיתית למיגור אפלייתם של יוצאי אתיופיה בישראל, מר נתניהו בוחר לשחק בחיי אדם, כשהוא ממשיך לקרוע בין משפחות ומשאיר מאחור אלפים מבני הקהילה שממתינים לעלייה, שרובם לא ראו את יקיריהם שנים.
לשים סוף לזילות ההבטחות
נמאס לנו שמתייחסים אלינו כאל שוטים ותמימים - זורקים לנו עצם ומצפים שנשתוק עד הבחירות הבאות.
צריך לעשות סוף לזילות של מילים והבטחות הפוליטיקאים באמצעות תהליכי שיקוף ומעקב, שיאפשר למדוד את נבחרי הציבור ביחס להבטחותיהם.
צפו בריאיון באולפן ynet מוקט פנטה וטקלה סמלין על הסכנה הנשקפת לקהילה היהודית באתיופיה:
(צילום: ירון ברנר)
כך, הפוליטיקאים ונציגי הציבור ובראשם מר נתניהו, מוכיחים לנו שוב ושוב, שלמרות הבטחותיהם, המציאות מראה תמונה אחרת של דיבורים לחוד ומעשים לחוד.
אני דורש מהפוליטיקאים ובמיוחד ממר נתניהו - חדל מיד מלהשתמש בנו ובמשפחותינו, ככלי לאינטרסים הפוליטיים שלך. הוציאו את נושא עליית משפחותינו, הקדוש לנו, מהדיבור והמשחק המזוהם של הפוליטיקה.
אני אתייצב השבוע בהפגנה מול משרד ראש הממשלה שתתקיים ב-25.11 כדי לדרוש את הזכות הבסיסית של שיבת ציון לאחים ואחיות שלנו.
מדובר בהפגנה המאורגנת על ידי צעירים, רובם לוחמים משוחררים מצה"ל, שלחלקם בני משפחה שנותרו באתיופיה. הנושא בוער במיוחד כעת כאשר קיימת סכנה ממשית לחייהם של הממתינים לעלייה כי אתיופיה נמצאת על סף מלחמת אזרחים.
ביחד נאבק נגד מדיניות מפלה שמבדילה בין יהודי ליהודי ובשלטון שעושה צחוק מהקהילה שלנו. אני מזמין אתכם מכל הלב להצטרף אלינו.
- ההפגנה להעלאת שארית יוצאי אתיופיה לארץ ולאיחוד משפחות תתקיים ביום רביעי ה-25/11/20 בשעה 11:00 מול משרד ראש הממשלה ברחוב קפלן 3 בירושלים. לפרטים לחצו כאן.
