סוף המאה ה-19 לא הייתה תקופה טובה בעבור יהודי אתיופיה. למעשה, תקופה זו "זכתה" לכינוי "כפו קן" – התקופה הרעה. שילוב קטלני של מצב בטחוני רעוע ואסונות טבע הובילו לתוצאות הרסניות בעבור כלל תושבי אתיופיה, כאשר היהודים סבלו יותר מכולם.
בזמן זה היחסים באתיופיה בין הרוב הנוצרי למיעוט היהודי הגיעו לשפל נוראי. צרות וגזרות נחתו על היהודים, וההשלכות מדברות בעד עצמן – כשליש מתו וכשליש נשארו כיהודים אך נושלו מאדמתם ורכושם.
השליש הנוסף עזב, או ליתר דיוק אולץ לעזוב, את מסורת אבותיו. בסביבה התרבותית האתיופית, בה לא קיימת ההגדרה "חילוני", עזיבת היהדות התפרשה בהכרח כ"התנצרות". בדת היהודית המסורתית שנהגה באתיופיה, המתבססת בעיקר על נוכחות אינטנסיבית של הקייס, כהן הדת, עזיבה של קייסים מכפרים מסוימים בהכרח פירושה – עזיבת היהדות – ו"התנצרות".
צפו בשירת התקווה בבית כנסת "תקוות ציון" בגונדר שבאתיופיה:
בין כך ובין כך, יהיו הגורמים אשר יהיו, לאחר ה"זמן הרע" נותרה אוכלוסייה יהודית גדולה שלמראית עין נתפסה כנוצרייה. כלפי חוץ הם עטו על עצמם את התחפשות שדרשה מהם הסביבה, אך בליבם פנימה שמרו על הגחלת היהודית. מחכים לרגע בו יעבור זעם.
והרגע המיוחל אכן הגיע. כנפי הנשרים נשלחו מרחק אלפי קילומטרים כדי לשאת את יהודי אתיופיה ממדבריות סודן אל הארץ המובטחת. עשרות אלפי יהודים עלו לארץ ישראל, במבצעים ההמוניים של “מבצע משה” ו”מבצע שלמה” ובמבצעים נוספים.
עלייה זו יצרה השפעה גדולה על הכפרים של "שארית יהודי אתיופיה". גל של התעוררות שטף קהילות אלו והם חזרו ליהדות, כשבליבם השאיפה להגשים את חלום הדורות ולשוב לירושלים.
ממשלת ישראל לא יכלה לעמוד מנגד. לאחר שהתייעצו עם הרבנים הראשיים, החלה עלייתם של שארית יהודי אתיופיה לארץ. למעשה, מאז 1992 כ-50 אלף מבני קהילה זו עלו לארץ, ורוב יהודי אתיופיה בארץ נמנים על בני קהילה זו – או על צאצאיהם. הם חיים כאן, מגשימים את חלום האבות, עובדים בארץ ומשרתים בצבא.
אך ישנם גם כאלה שנותרו מאחור. באופן פתאומי ולא מוסבר החליטה הממשלה להפסיק את עלייתם המסודרת של שארית יהודי אתיופיה. מעל 7,500 מהם נותרו מאחור, במחנות באדיס ובגונדר. החלטה זו יצרה מציאות משונה – אח תאום שנמצא בארץ ומשרת בצבא, בזמן שאחיו "מסורב עלייה", ומחכה כבר 15 ואפילו 20 שנה באתיופיה.
נוצר מצב הזוי במסגרתו אמהות נקרעות בין בנים ובנות שנמצאים באדיס אבבה, לבין ילדים אחרים שגרים בישראל. אבל במקום להעלות את כל בני הקהילה בתקופת זמן קצרה, ולסיים את הסאגה האנושית הזו אחת ולתמיד, בוחרת הממשלה להעלות אחת לכמה חודשים עוד קבוצה של כמה עשרות, ועל הדרך לקרוע עוד ועוד משפחות.
התנהלות הממשלה הנחיתה מציאות חיים כואבת על בני הקהילה במחנות המעבר. על פי פרמטרים רבים, אתיופיה היא אחת מעשר המדינות הכי עניות בעולם. אך מצבם של בני הקהילה גרוע עוד יותר, ולמעשה, חברי הקהילה נמצאים מתחת לקו העוני – האתיופי.
כדי שיוכלו להירשם לעלייה לישראל, נדרשו בני הקהילה לעזוב את הכפרים ולהתכנס לערים, שם הם חיים במציאות בלתי אפשרית. הם אינם מכירים את מלאכות העיר, ורבים מאבות המשפחות צריכים לעבוד לכפר – במרחק גדול ממשפחתם – כדי להביא פרנסה בסיסית לביתם.
בשנה שעברה הייתי במשך חודשיים בקהילה בגונדר. פגשתי שם בצמא אין סופי לכל דבר שקשור לישראל. נערים וילדים שמקדישים עשרות שעות מזמנם כל שבוע כדי ללמוד עוד מילה בעברית וכדי להכיר עוד מושג ביהדות. אבל במיוחד נגעה ללבי התפילה בקהילה.
מאות אנשים ונשים מתכנסים כל יום במהלך השבוע, בבית כנסת שלעיתים נמצא מרחק שעה או שעתיים הליכה מביתם, כדי להתפלל. זכורים לי במיוחד תפילות השבת, שמסתיימות בשירי ערגה לישראל בעברית ובאמהרית, מנגינות שסוחפות את הלב בתמימות ובעוצמה שבה הם נאמרים.
תקופת הקורונה הביאה טלטלה וחוסר ביטחון לחיים שלנו, אזרחי מדינת ישראל. מצב זה נכון שבעתיים ביחס לאתיופיה. גם בימים כתיקונם המצב הכלכלי והרפואי בקהילות באתיופיה לא מושלם. כדי לגשר על הפער נהגתה על ידי רופאים תוכנית הזנה שנועדה לספק ביטחון תזונתי לנשים ולילדים בקהילה.
הקורונה, וההגבלות על הכלכלה והמסחר באתיופיה, הרעו עוד את מצבם של בני הקהילות. בחודשים האחרונים אנחנו שומעים תיאורים על יותר מדי ילדים בקהילה שאינם מקבלים את מנת הקלוריות היומית שאמורה לאפשר להם התפתחות גופנית תקינה.
רק אתמול ציינו כולנו, בישראל ובאתיופיה את יום כיפור. מעבר לבקשת הסליחה שכל אחד מאיתנו עשה באופן אישי, לנו כחברה וכמדינה יש גם צורך דחוף בחשבון נפש לאומי. הדרך הנכונה היא לפעול עכשיו, כדי שבעתיד לא נצטרך להתנצל ולתרץ. כדי שיום יבוא ונוכל לומר בפה מלא – עשינו כל שביכולתנו כדי לעזור לאחינו באתיופיה.
בסרט הזה כבר היינו. התמהמהותה של ממשלת ישראל להעלות את קהילת יהודי אתיופיה בשנות ה-60 וה-70 הובילה לכך שאלפים מהם מתו בדרך החתחתים למדבריות סודן. לפני כשבועיים הוחלט להעלות 2,000 מבני הקהילה לארץ. האם הפעם ידע ראש הממשלה להתעשת, לעמוד בהבטחותיו, ולהעלות את כל בני הקהילה לארץ - עוד לפני בוא הטרגדיה, חלילה?
