"זיו ציפה בכיליון עיניים לגיוס", כך פתח בשנה שעברה את עדותו, זוהר צמח וילסון, כשסיפר על חברו לצבא. "'בא לי כבר להיות בצבא', הוא אמר. אני וחיים הסתכלנו עליו בפליאה. לשנינו היה ברור שמתגייסים רק כי חייבים. שלושה חודשים לאחר מכן כל אחד מאתנו כבר היה בטירונות שלו. חיים בחיל-האוויר, אני בחיל-הים וזיו בהנדסה קרבית. הגורל זימן לנו לצאת באותה שבת. ישבנו אצל זיו. מצב רוחו היה שפוף. הוא גילה שהצבא לא היה באמת הדבר אליו השתוקק.
לצפייה בעדות המלאה של זוהר צמח וילסון:
עדותו של זוהר צמח וילסון
למחרת, כמה שעות אחרי שחזרתי לטירונות, הסמל שולח אותי לפקידת הת"ש. זו מבשרת לי בלקוניות: 'חברך זיו התאבד ואתה יוצא להלוויה'. אני יוצא מחדרה ומהרהר 'אני חייל בודד שהוריו בחו"ל שעושה טירונות אי שם בשטחים וחברי הטוב – מת'. לוויה צבאית. מתחבק עם הוריו והודעה רשמית של הצבא שסיבת המוות 'אינה ידועה' - זיו נמצא ירוי בחדרו בבית הוריו. אולי זאת תאונה? הוריו מראים לי את מסלול הקליע שהמשיך לטייל בבית לאחר שיצא מגופו. מחדרו של זיו אל המסדרון ומשם אל חדר השינה של הוריו בו פילס דרכו דרך ארון הבגדים וסיים את מסלולו על הקיר מעל מיטתם... שנים לאחר מכן זיו היה מופיע מדי פעם בחלומות שלי. אך לא מדבר ותמיד מנסה להרוג אותי. 36 שנים חלפו מאז לכתו של זיו שלעד יישאר ח"י שנים".
העדות הזאת ניתנה על ידי וילסון בטקס 'יום הזיכרון השבור' שנערך בכל שנה מאז 2011 בקהילת האומנים ואנשי הרוח שיושבת בפרדס חנה. "המטרה שלנו בטקס היא להביא קולות שונים מכל גווני החברה", אומר ערן אביבי שמארגן את האירוע יחד עם ליאת שכטר ואחרים. הטקס האינטימי אליו מגיעה הקהילה המקומית, נעשה במימון המונים ובשיתוף מלא של אנשי הקהילה שאף מוזמנים לקחת בו חלק. "מבחינתי כל אחד שיש לו מה לומר על אובדן, כאב ושבר מוזמן לעלות על הבמה". מארגני הטקס הרחיבו מאוד את מושג השכול ואת הפורמט הקבוע של טקסי הזיכרון שכולנו גדלנו עליהם "השירים אצלנו לא חייבים להיות רק בעברית ואפילו לא רק עצובים", אביבי מציין.
4 צפייה בגלריה
בטקס המעבר בין יום הזיכרון לחג עצמאות בבי"ס הדמוקרטי בקריית אונו
(צילום: איתן אלחדז ברק)
השנה ידבר גילי בלינדר שיעשה 'ספוקן וורד' על הדילמות שעלו בשירות שלו בעזה ותדבר גם במאית תיאטרון בובות וביבליותרפיסטית בשם אלית ובר. "תמיד ידעתי שאני קרויה על שמו של חייל בשם אלי אפשטיין שנהרג במלחמת ההתשה ושדודה שלי והוא היו חברים לתקופה קצרה והוריו מאוד אהבו אותו", מספרת ובר. אך רק בגיל 20 היא החליטה לחקור את העניין לעומק "נפגשתי עם הוריו ולמדתי על דמותו". בפעם השנייה שביקרה אותם אימו כבר לא הייתה בחיים ולאחר שנה גם אביו נפטר. "כשהגעתי שנה לאחר מכן לקריית שאול לא זכרתי היכן הקבר והייתי צריכה לעבור בין כל הקברים עד שמצאתי את קברו, שם גם הבחנתי שהוא נהרג בגיל 23 וזה היה בדיוק גילי באותה העת", היא מעידה.
'טקס הזיכרון לנופלים ולחיים'
עמותת 'רסיסים' שנוסדה לפני שמונה שנים הוקמה במטרה להציע מקום בטוח להלומי קרב ונפגעי פוסט-טראומה. איתי אקסלרוד (31) שלחם בצוק איתן והפך למנכ"ל העמותה מספר: "בכל שנה 'טקס הזיכרון לנופלים ולחיים' שלנו גדל ומגיעים עוד לוחמים, לוחמות, ובני משפחות שמוצאים מקום בטוח ומכיל אצלנו.
ישנם יוצאי יחידות קרביות שמגיעים לטקס ולאחריו מבינים שהם סובלים מפוסט-טראומה, שהם הדחיקו במשך שנים, שהייתה סיבה שבגללה הם ברחו מיום הזיכרון ומהשתתפות בטקסים במשך השנים".
את הטקס יזם ירון אדל שסבל מסיוטים ודיכאונות והחליט שצריך ליצור מקום מכיל ובטוח עבור אנשים כמוהו: "אני אומנם לא מאובחן כפוסט טראומטי" מספר אקסלרוד, "אבל כולנו חלק מתוך העולם המורכב של חוויות קרב".
"אחד הדברים החשובים שהעמותה מקדמת ששיאו בטקס השנתי, שנערך בסיוע ושיתוף נט"ל - המלווה נפגעי טראומה לאומי וטרור, הוא 'לשתף ולדבר את חווית הקרב", מסביר אקסלרוד. "הישראלי הממוצע יאכל לך את הראש על כל דבר אבל על מה שעבר עליו במלחמה יאמר תמיד 'הכל בסדר' או להבדיל 'דבר עם החבר שלי הוא סבל יותר ממני. זה משהו עמוק ב-DNA שלנו שאנחנו תמיד אומרים 'מי אני לעומת מי שנפצע".
בצוק איתן אקסלרוד היה שותף לפינוי של קצין נח"ל צעיר בשם רועי פלס שנהרג בעת הלחימה הקשה. "לא חשבתי שזה קשור אלי", סיפר "ורק שלוש שנים לאחר מכן כשעליתי לקבר שלו נשברתי. נפלתי על ארבע ובכיתי. זו הייתה סגירת המעגל שלי".
מבחינת אקסלרוד מעגל השכול והכאב כולל לא רק את מי שנפצע או נהרג "גם אלו שנתנו גיבוי, התצפיתניות, החימושניקים, אנשי המנהלה שדיווחו ועל אלו אתה יכול להוסיף את הוריהם וחברים או החברות שלהם. אני אומר שלכולם יש סיפור וגם אין צורך לעשות היררכיה בין הסיפורים".
"הטקס משמש באופן מסוים כאמצעי תרפויטי", הוא מוסיף. "כשמישהו עולה לדבר זהו רק שיאו של תהליך ארוך של הכנה שהוא עובר במשך מספר חודשים".
- לצפייה ב"טקס יום הזיכרון לנופלים ולחיים" לחצו כאן
'טקס יום הזיכרון המשותף הישראלי – פלשתיני'
גם מבחינתו של יונתן גר, מנכ"ל תנועת 'לוחמים לשלום' שלוקחת חלק יחד עם "ארגון המשפחות השכולות" חלק בהפקת 'טקס יום הזיכרון המשותף הישראלי – פלשתיני', הטקס עצמו יכול לחולל שינוי ולפעול לקירוב לבבות בין העמים. "מי שיזם את הטקס הוא בומה ענבר לפני 17 שנים. בנו נפל בלבנון והוא חשב על טקס משותף לשכולים ישראלים ופלשתינים. דרך ההכרה המשותפת בכאב שהם חולקים הם מקווים ליצור אופק של תקווה. הוא פנה עם הרעיון לפורום המשפחות השכולות וללוחמים לשלום".
הטקס, על אף היותו שנוי במחלוקת וכמי שבכל שנה יוצר כותרות (השנה זה היה לאחר שחברת שלטי חוצות סירבה לפרסם אותו) והפגנות, גדל משנה לשנה. "בשנת 2019 השתתפו בו עשרת אלפים איש ובשנת הקורונה צפו בו למעלה מ-200 אלף איש". לפי גר הטקס מאתגר את התפיסה של 'האנחנו', "מהאנחנו הישראלי – יהודי לתפיסה יותר אוניברסלית והומניסטית. אנחנו חושבים שכל עוד נמשיך לראות בעם הפלשתיני אויב חסר פנים, המצב לא ישתנה". על הביקורת על העיתוי הרגיש לעשיית הטקס אומר גר: "אנחנו חושבים שיום הזיכרון הוא היום הכי מוצלח בשנה לראות באנשים – אנשים ושאפשר לשבת ביחד ומי יודע אולי גם להשכין שלום, ומי שזה מפריע לו לא חייב להקשיב".
הוא מסכם: "יש פער בין איך שהטקס נתפס בציבוריות הישראלית לבין איך שהוא מתנהל, ואני מכיר לא מעט אנשים שדעתם התרככה אחרי שהם צפו בטקס".
'טקס הבדלה (או מעבר) בין יום הזיכרון לחג עצמאות' הוא יצירה ישראלית-יהודית ייחודית שנוצרה בארץ בשנים האחרונות ומטרתה לרכך את ההלחם הזה שנוצר בין אולי היום העצוב בשנה, לבין אחד השמחים. "הטקס נולד בזכות שילוב יקר ללבנו בין שני הימים הללו, אך שילוב שהוא גם כמעט בלתי אפשרי" מתאר ד"ר רני יגר, ממקימי קהילת 'בית תפילה ישראלי' שהחל את המסורת לפני 15 שנים. "ממה שאני יודע לא מצאתי עוד שילוב כזה של יום זיכרון ועצמאות מחוברים ככה במדינות נוספות. אין דגם כזה ולכן יצרנו טקס שעוזר לנו לעבור בשלום את המעבר החד וגם לעבור תהליך נפשי". הטקס הזה עשה לו כנפיים והוא נחוג בקהילות רפורמיות, מסורתיות ובמקומות שונים בארץ.
4 צפייה בגלריה
בטקס מעבר בין יום הזיכרון לחג עצמאות בבית הספר הדמוקרטי בקריית אונו
(צילום: איתן אלחדז ברק)
כשהטקס החל להיבנות חשבו בבית תפילה על מודל של 'הבדלה', "גם פה מדובר במעבר בין זמנים" מסביר יגר "אתה נכנס לטקס כשברחוב ישנה עדיין את דממת יום הזיכרון, תנועת אנשים דלילה ומן שקט כזה. לאחר שעתיים אתה יוצא לרחוב הומה ורעש הזיקוקים והפטישים ברקע" הטקס בנוי ברוח הפסוק מקהלת ג': "עת לבכות ועת לשחוק עת ספוד ועת רקוד', "חיפשנו תבנית מהמקורות ולבסוף מצאנו את הפסוק הנפלא הזה שמסכם את היום ונותן לנו קריאת כיוון. כך במהלך הטקס אנחנו עוברים על כל אותם כפילויות שמציג קהלת ושמסמלים את המתח הזה בין הניגודים שכולנו חיים אותו".
