"צריך הרבה כוחות בשביל לראות את זה", הפטירה אחת מהמסיירות במיצב התיאטרון התיעודי "מאצ'ו מן", שמוצג במסגרת פסטיבל ישראל באולם הספורט בימקא בירושלים, בתום הסיור. "חובה לשלוח לכאן כול מי שמסיים צבא", אמר אחר, "לא צבא, תיכון", ענתה לו חברתו, והוא הנהן בהסכמה.
"מאצ'ו מן" היא חוויה מטלטלת החושפת את המציאות הקשה של אלימות כלפי נשים, ומעמתת את הקהל עם רבדים שונים של נורמות חינוכיות, משפחתיות, חברתיות, תקשורתיות ומשפטיות, שמאפשרות קיומה והתפשטותה של אלימות כלפי נשים.
6 צפייה בגלריה
""צריך הרבה כוחות בשביל לראות את זה". מתוך המיצב "מאצ'ו מן"
(צילום: שלומית שרביט ברזילי)
מדובר במיצב תיאטרון תיעודי מאת הבמאי הספרדי אלכס ריגולה, שעלה אצלנו בבירה בבכורה עולמית מחוץ לספרד. בפועל זהו מבוך אודיו ויזואלי שבו הקהל נע בקבוצות של שישה משתתפים, אורך כשעה ומתקיים בעברית. עיקר ההשפעה שלו על המבקרים בו, הם המפגש האישי והליך ההתוודעות האישית למקרי האלימות, באופן שחודר מבעד לשכבת החסמים והמגננות הרגשיות שלנו.
מעבר להיותו מופע אמנותי מרתק, הוא מפתח תודעה ומהווה כלי חינוכי מהמדרגה הראשונה במאבק נגד אלימות במשפחה, בדגש על המגפה החברתית הנוראית והכלל עולמית של רצח נשים, שזכתה לשם המצמרר "פמיסייד".
בעיבוד הישראלי מאת הבמאית והדרמטורגית מאיה בואנוס, נשמר נרטיב היצירה המקורית ועובר התאמה למציאות הישראלית, לא רק על ידי תרגום תכניו האוניברסליים אלא גם על ידי עיבוד תכניו הספציפיים למקרי האלימות המתקיימים בקרבנו, בחברה הישראלית, על שלל תתי-הקבוצות בה.
6 צפייה בגלריה
הקהל נחשף בדרך שונה וחדשה למקרים אותם הוא מכיר, לסיפורים חדשים ולנתונים שהם חלק מהמציאות היומיומית שלו. מתוך המיצב "מאצ'ו מן"
(צילום: שלומית שרביט ברזילי)
כך למעשה נחשף הקהל בדרך שונה וחדשה למקרים אותם הוא מכיר, לסיפורים חדשים ולנתונים שהם חלק מהמציאות היומיומית שלו. העיבוד נעשה בסיוע של ויצו, השותפה לפרויקט (כמו גם ימקא הבינ"ל ירושלים, ושגרירות ספרד), שסיפקה ידע מקצועי וקישור לנשים נפגעות אלימות.
איך אנחנו מונעים את המקרה הבא?
במהלך המופע שנמשך כמעט שעה, הקהל עובר מחדר לחדר בהובלת שמע של אישה שחוותה אלימות המשתפת בסיפורה, דרך פסקי דין מוכרים מדי, לקטי עדויות, סטטיסטיקות בלתי נתפסות, ציורי קורבנות ותמונות. אט-אט חודרת למעמקי התודעה של המבקר פניה המוחשיות של תופעה מזעזעת זו.
בואנוס משתפת: "לפני כשלוש שנים אייל שר, מנכ"ל פסטיבל ישראל, ראה את היצירה בספרד והחליט להביאה ארצה במסגרת הפסטיבל. היה לו ברור שעלינו לא רק לתרגם אותה, כלומר לא רק להציג את הנרטיב הספרדי בעברית, אם כי לייצר אדפטציה מקומית - ישראלית חדשה. לפני מספר חודשים, הוא צלצל אליי וביקש ממני ליצור את אותה אדפטציה. ככל שהתקדמתי בעבודה על היצירה היה לי ברור שלא יכולנו לפעול אחרת. נכון, אלימות מגדרית היא, לצערי, תופעה אוניברסלית. אבל יש לה פנים, מאפיינים וסיפורים ששייכים למקום הזה. המציאות הישראלית רוויה מקרי אלימות ועלינו לתת להם את הבמה, להתבונן היטב במראה ולשאול את עצמנו איך אנחנו מונעים את המקרה הבא".
"העיבוד הישראלי נוצר במסגרת היצירה של ריגולה", היא מסבירה, "אלא שעוד לפני שיכולתי להתחיל לבנות נרטיב ולהתאים את הסיפורים השונים לחללים השונים, היה עליי ליצור מאגר ידע. כשקיבלתי את החומרים מספרד היה ברור שכאן בישראל חסרים מחקרים וחסרים נתונים רבים וכך יצאתי למסע שלם שבמהלכו ליקטתי כל טיפת אינפורמציה שרק יכולתי. כשהגעתי לחלק שבו אספתי עדויות, כבר לא הייתה בעיה, הייתי מוצפת".
6 צפייה בגלריה
"אט-אט חודרת למעמקי התודעה של המבקר פניה המוחשיות של תופעה מזעזעת זו". מתוך המיצב "מאצ'ו מן"
(צילום: שלומית שרביט ברזילי)
לאור התחקיר שערכת, במה לדעתך מיוחדת, אם בכלל, האלימות נגד נשים בארץ משאר בעולם?
"כשזה נוגע לאלימות, אין לנו ייחוד. רצח הוא רצח הוא רצח. אולם כן יש ייחוד במערכות החוק. אם במקומות אחרים מערכות החוק הן חילוניות לחלוטין, כאן מן הסתם יש גם את בית הדין הרבני או את בית הדין השרעי בתמונה, והם משפיעים באופן ברור על מעמד האישה בישראל. בטח כשזה נוגע לאלימות כלפי נשים על ידי בני זוג. לא יכולתי להתעלם מכך ולכן התעקשתי להביא דוגמאות גם מהעולמות הללו".
מה עיקר ההתאמות שנאלצת לעשות מספרדית לכאן?
"כלל התכנים שמוצגים ביצירה הם תוכני מקור של העיבוד הישראלי. היצירה לא תורגמה כלל, אלא ממש עברה שינוי מהותי, בשיתוף אלכס ריגולה והצוות הספרדי כמובן, אך זאת יצירה נפרדת מבחינת תכניה".
שתפי בתגובות שקיבלת על התערוכה.
"הרגעים הראשונים מיד לאחר התערוכה הם הקשים והמורכבים ביותר. לא סתם מחכה עובדת סוציאלית לקהל מחוץ למיצב כדי לסייע לו לעבד את התחושות השונות שצפות. הקהל מדבר על תחושות טלטלה וזעזוע, על מחנק ועל אי-וודאות ואלה בדיוק התחושות שאלכס ואני כיוונו אליהם. זאת המטרה של היצירה - לגרום לקהל להביט במציאות באופן הכי מפוכח וכואב שאפשר".
מה החלק במיצב שהכי נגע לליבך?
"כחלק מהיצירה אספתי עדויות. תרתי את הארץ לאורכה ולרוחבה מצוידת במיקרופון וציוד הקלטה והגעתי לבתים של נשים, ל'מרכז שלום המשפחה' בחדרה ולמקומות נוספים כדי להקליט את סיפורן. כשאת יושבת מול אישה שחוותה אלימות ואת רואה בעיניה נחמה רק מעצם זה שאת מקשיבה לה באותו הרגע, זה רגע מאד מרגש. ממש עכשיו, יצאה אחת מקורבנות האלימות שראיינתי מהמיצב והתחבקנו ארוכות או למשל, בשבוע שעבר הגיעו משפחות של נרצחות, דרך ארגון משפחות נרצחים ונרצחות, והן הביטו בי בעיניים דומעות ואמרו לי 'תודה'. אלה הם הרגעים המרגשים של הקריירה שלי. אלה הם הרגעים שאני מבינה את הערך בעולם התיאטרון. כולי תקווה שהיצירה הזאת תסייע ולו במקצת בשינוי המציאות".
"כרגע כל אדם בעולם חשוד בשבילי"
עדויות הנשים הישראליות אותן ראיינה בואנוס, שזורות במהלך הסיור כולו ומציגות צדדים וזוויות שונות של הטראומה אותה חוו. אחת מהן סיפרה: "כשאני שוכבת שם בבית חולים אני בעצם מבינה שעברתי חוויה שאני לא יודעת איך להגיב אליה... ואני בעיקר לבד... לבד זה אומר שאין לי כרגע דירה, אין לי בית, לבד זה אומר שכרגע כל אדם בעולם חשוד בשבילי".
אישה נוספת משתפת: "לכאורה מבחוץ הכל נראה 'פרפקט' והוא לא יכול היה להכיל את זה שטוב לי. ואני זוכרת שיום אחד ככה, הוא פשוט נכנס לאמבטיה והוא הסתכל עליי, והוא הדליק את הפֵן והוא הראה לי שהוא הולך להכניס את זה למים, עכשיו הוא היה הכי רציני שבעולם".
אחד החלקים המטרידים במיוחד הוא קיר שלם של תמונות נשים: צעירות ומבוגרות, עולות ותיקות, יהודיות וערביות, חילוניות, דתיות, מכל העדות, בלונדיניות, ברונטיות, שחורות שיער, עם או בלי משקפיים, עם או בלי גומות. כולן מתות. נרצחו על ידי בני זוגן. על מותן שמענו בתקשורת, כל מקרה לגופו, אך האפקט שמייצרת המסה של כולן יחד, מביטות מהקיר הדומם, הוא קשה לעיכול.
לילי בן עמי, אחותה של מיכל סלה ז"ל שנרצחה על ידי בן זוגה ומופיעה בתמונה על הקיר, שיתפה חוויות מהביקור שערכה בתערוכה: "אנו ב'פורום מיכל סלה' מאמינות כי בכוחה של אמנות לייצר חוויה משמעותית המקדמת שיח, מודעות ושינוי חברתי במרחב הציבורי. אנו מתרגשות מהבחירה של הנהלת הפסטיבל להקדיש מיצב למגפת האלימות כלפי נשים ומהבחירה לייבא מיצב מספרד, לשלב בו סיפורים ישראליים, ולהציב לכולנו מראה קשה הזועקת את ההכרח בתיקון חברתי".
6 צפייה בגלריה
צעירות ומבוגרות, עולות וותיקות, יהודיות וערביות, חילוניות, דתיות, מכל העדות, בלונדיניות, ברונטיות, שחורות שיער, עם או בלי משקפיים, עם או בלי גומות. כולן מתות. נרצחו על ידי בני זוגן.
(צילום: שלומית שרביט ברזילי)
באופן אישי הרגשתי כיצד במהלך הסיור הנפש עורמת מגדל של עדויות, תמונות, אבסורדים וזוועות, ומכילה עוד ועוד מזה. זה נמשך כך עד לסוף שמותיר את המבקר עם טעם רע מאוד בפה, עם ביקורת קשה - לא על המיצב, אלא על המציאות המחרידה שהוא משקף - ועם רצון לייצר שינוי במצב. אולי אם הרצון הזה יהיה חזון משותף של קבוצות הולכות וגדלות באוכלוסייה, הוא גם יתממש יום אחד. הלוואי.
המיצב ממוקם באולם הספורט של ימקא ירושלים, ויהיה פתוח לקהל בתשלום עד 25 ביוני. בימים א',ג',ה' (14:00-21:00), ב', ד' (10:00-19:00) ושישי (10:00-15:00). למידע נוסף ורכישת כרטיסים: לחצו כאן.
