"יש לי הודעה"
"אתה עוזב?"
"לא, בסך הכול רציתי לספר לכם שיש לנו שינוי בלו"ז היום".
אם הייתי מקבל שקל על כל פעם שאחד הנערים שאני מדריך ב"בית דרור" שאל אותי את השאלה הזו, יתכן שהייתי יכול לחיות מהמשכורת הדלה, בלשון המעטה, שאני מקבל בעד העבודה הזו.
לפעמים אני נהיה קצת מתוסכל מהתדירות שבה הנערות* שואלות אותי האם אני עוזב, אני עובד שם כבר שנתיים וממש מקווה להחזיק עוד שנה לפחות, ואני מבטיח להן שוב ושוב שאני לא עוזב בקרוב. אבל לא משנה כמה פעמים אבטיח – תמיד יהיה נער שישאל אותי "אתה עוזב?".
"בית דרור" הוא קורת גג לנוער להט"בי, המקום אליו יכולים להגיע נערות ונערים מהקהילה, שאין להם מקום אחר להיות בו ושרבות מהמסגרות האחרות אינן מותאמות עבורם. הן יכולות לבלות אצלנו את הלילה או להישאר לתקופה של עד שלושה חודשים (ובמקרים חריגים גם יותר), בה נעשה מאמץ למצוא עבורן מקום מתאים ומיטיב או לעבוד על חזרה הביתה, אם יש אפשרות כזאת.
חייהם של הנערים שמגיעים אלינו מתאפיינים בארעיות מטבע הדברים, ואנחנו כצוות עושים כל שביכולתנו כדי לספק להם יציבות וביטחון בתוך הכאוס. אבל השבוע נוסף ממד בלתי הכרחי של ארעיות וחוסר יציבות לחייהם, כאשר עמותת "אותות" המפעילה את ההוסטל הודיעה על סגירתו לעשרה ימים, לאחר הודעת וועד העובדות על עיצומים ושביתות חלקיות במספר מסגרות של העמותה, כחלק ממאבק העובדות על תנאי העסקה סבירים.
אז למה העובדים עוזבים?
בתנאי ההעסקה הקיימים, תחלופת העובדים היא גבוהה. אפילו מאוד. בחודשיים האחרונים קיבלו הנערים שוב בשורות על עזיבות, ונשארתי בעצם כמדריך הוותיק ביותר מבין המדריכות, עם וותק של שנתיים בלבד.
לא פשוט לעבוד עם בני נוער במצבי קצה. לתת מענה לסוגיות של אובדנות, פגיעות עצמיות, זנות, אלימות בתוך המשפחה. אך הבעיה האמיתית שמשפיעה באופן ישיר על השחיקה המהירה, היא תנאי ההעסקה האומללים שלנו כעובדות תחת עמותת "אותות" (הכוונה אלינו כמדריכים ולאמהות הבית, הרכזות והעובדות הסוציאליות שנאבקות יחד איתנו, אך אינן זוכות למענה מהעמותה במסגרת המשא ומתן).
השכר הראשוני של מדריך מתחיל כמה אגורות מעל לשכר המינימום, תוספת על תואר ראשון מקנה עוד בערך שקל לשעה, גם הוותק מוסיף מעט מאוד ולאט מאוד. אנחנו נדרשים לבלות לפחות לילה או שניים בשבוע במקום העבודה, כשאנחנו "ישנים" שם או עובדים בלילה בערות, אבל לא מקבלים תוספת שכר על משמרות לילה בערות.
כשאנחנו עובדים בכאלו תנאים, רובנו צריכים להחזיק עוד עבודה או כמה ולהתמודד בשגרה עם הלחץ הכלכלי של קיום ממשכורת מביכה. לא פעם, אין לנו את הפניות לעצור ולעבד את הדברים, מפתיע שעובדות לא מצליחות להחזיק הרבה זמן בתנאים האלו?
זקוקים ליותר מאמפתיה
כעובדות במסגרות החוץ ביתיות, אנחנו עושות את חלקנו במאמץ לייצר את היציבות שהנערות שלנו זקוקות לה, גם כשזה הרבה יותר קשה משתכננו.
לפני קצת יותר משנה, ביולי 2019, נכחתי באירוע הדקירה שאירע מחוץ ל"בית דרור". הייתי לבד במשמרת עם עוד קצת פחות מעשרה נערים מבוהלים והלומים, אפילו יותר ממני. זה היה נראה כמו נצח, אבל די מהר אחרי הדקירה הגיעו להוסטל עוד אנשי צוות, ואפילו כמה מהעובדים הבכירים בעמותה. ברגע שאפשר היה לצאת מההוסטל, הציעו לי ללכת הביתה, אבל לא רציתי לעזוב את הנערות – נלחמתי כדי להישאר איתן עוד קצת ולהראות להן שאפשר להתמודד עם מה שקרה.
בתקופה שאחרי, הסיוע הכלכלי שהעמותה הציעה לי היה קיים אך מצומצם ולא התקרב לכיסוי העלויות ששילמתי בעקבות הדקירה (טיפול, ימי עבודה שהפסדתי וכו', בלי להתייחס למחירים הנפשיים), אבל החברות שלי לעבודה, שהיו בעצמן מעורערות מהאירוע, היו שם כשהייתי צריך גיבוי ותמיכה. ונשארתי, גם בחודשים ובשנה שאחרי, מתוך מחויבות ואהבה לנערים שלנו, גם כשהם מתחלפים.
אלא שאי אפשר לבסס מסגרת חשובה כ"בית דרור" על אמפתיה של מדריכות מתחלפות. המאבק שלנו מול עמותת "אותות" אינו מאבק על שכר הוגן או תנאי העסקה טובים אלא על תנאי העסקה מעט יותר סבירים (אותם הנמכנו במו"מ), שיאפשרו לנו להחזיק לאורך יותר זמן בעבודה הזו. הוא מאבק שתכליתו לגבות את המילים היפות שהעמותה מפזרת ברחבי הפייסבוק ובהודעות לתקשורת על דאגה לנערות ולצעירות, במעשים, גם כשזה מגיע לכיס.
זהו גם מאבק שתכליתו לעורר את שר הרווחה איציק שמולי לא לשתוק, כפי שהוא עושה כרגע, כשהמסגרת החוץ ביתית היחידה בארץ שמיועדת לנוער להט"בי נסגרת.
הנערים שלנו צודקים. מגיעה להם יציבות, ומגיעה להם תשומת לב ציבורית ולא רק לאחר אירוע חמור כמו הדקירה.
* הכתיבה בלשון רבים ורבות לסירוגין, אך מתייחסת לכל המגדרים.
- היום, יום ג', 12.1, 16:00, בצומת עזריאלי בת"א, תתקיים הפגנה: "לא לסגירת בית דרור", בדרישה לפתוח חזרה ומיד את בית דרור, ולשפר את תנאי העסקת העובדות והעובדים בעמותת אותות המאוגדים בכוח לעובדים, ומנהלים מאבק ארוך ונחוש על זכויותיהם. את ההפגנה מובילה תנועת עומדים ביחד, בשיתוף עם: האגודה למען הלהט"ב, איגי, חוש"ן, מעברים, בת-קול, הבית השונה, תהלה, פסטיבל הקולנוע הגאה, מועדון ספורט גאה, האחווה הסטודנטיאלית הגאה, פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית.
- הכותב, מעין שטנדל, הוא מדריך בבית דרור.
תגובת עמותת "אותות":
"עמותת 'אותות' פועלת מזה 40 שנה ומטפלת בבני נוער וצעירים במצבי סיכון ומצוקה, בשל כך היא רואה את כוח האדם שלה כמשאב חשוב ביותר אותו יש לטפח, להדריך ולהכשיר וכך היא עושה. כל איש צוות בעמותה מקבל את הכלים המקצועיים על מנת לאפשר לו להתמודד עם תכנים רגישים ומורכבים וכך גם נמשיך לעשות בעתיד. עמותת 'אותות' מפעילה את מסגרותיה על פי מכרזים והסכמים עם משרד הרווחה. העמותה משלמת לעובדיה לאורך השנים שכר הגבוה מזה המופיע במכרזים ממקורותיה העצמיים.
מזה 10 חודשים אנחנו נמצאים במשא ומתן עם נציגי 'כוח לעובדים', במהלך תקופה זו עשינו ככל הניתן בכדי להמשיך ולשפר את תנאי השכר של עובדי 'אותות' ואף הוגשו הצעות רבות לשיפור אך אלה הושבו ריקם, ההצעה האחרונה הייתה בהיקף של 700,000 ש"ח בכל שנה. צר לנו שארגון 'כוח לעובדים' פועל בצורה לא מידתית במשך חודשי המשא ומתן במנותק מהמציאות הכלכלית והחברתית בה נתונה מדינת ישראל בכלל ועמותת 'אותות' בפרט".
