בשיתוף מפעל הפיס
(צילום: ירון ברנר, עריכה: שיק)
חנן שניר (77), במאי ותיק ופסיכותרפיסט, הוא זוכה פרס מפעל הפיס לאמנויות ומדעים ע"ש לנדאו לשנת 2020 בתחום הבימוי. מדובר באחד הבמאים החשובים בתיאטרון הישראלי ומי שאחראי על הפקות מופת כמו "רוחות" של איבסן, "הדוד וניה" ו"שלוש אחיות" מאת צ'כוב, "אישה בורחת מבשורה" על פי ספרו של דוד גרוסמן, "אדיפוס – סיפור מקרה" – והרשימה עוד ארוכה.
שניר מספר כי הפך לבמאי אחרי שנאמר לו כי אינו מתאים להיות שחקן. "הייתי ילד מאוד ביישן ולא הצטיינתי בשום שטח", הוא מודה, "אהבתי מאוד לשיר וכשהייתי בתקופת ההתבגרות שרתי בתנועת נוער. להפתעתי התקבלתי ללהקת הנח"ל, ואחרי חמישה חודשים בלהקה יוסי בנאי הגיע לביים את התוכנית, שנקראה 'שמש במדבר'. בגלל שהיה מדובר במחזמר, וצריך בנוסף לשירה להיות גם שחקן, העיפו אותי מהלהקה. הגעתי לקיבוץ יטבתה, שם היה הגרעין שלי, התחלתי לביים הצגות בתור תחביב, רכזת התרבות בקיבוץ זיהתה את הכישרון ודחפה אותי ללכת להיות אסיסטנט בבית־צבי וגם ללמוד בימוי בצורה מקצועית".
"העולם התיאטרוני שיצר חנן שניר בהצגות שביים מקיף מגוון עשיר מהדרמה הקלאסית ועד לדרמה המודרנית והעכשווית" נכתב בנימוקי הפרס, "לצד הפקות תיאטרון מסורתיות, שניר גם לא חשש לאתגר את עצמו בעבודות שבחנו מחדש את השפה התיאטרונית. עבודתו היא מגדלור של איכות ושל יושרה אמנותית בלתי מתפשרת".
זה לא הפרס הראשון שמוענק לו על פועלו במרוצת השנים, אבל ההכרה בעשייתו לא מובנת מאליה עבורו. "כל פרס הוא מרגש", הוא אומר, "ההכרה מאוד חשובה כי היא נותנת ביטחון, וביטחון מייצר אפשרויות. אחת האפשרויות היא להעז לקחת סיכונים. כשהייתי צעיר והסתכלתי על במאים מבוגרים ראיתי שכבר לא הייתה להם עבודה בתיאטרון, ולכן תמיד חיכיתי לכישלון הקולוסלי, הגדול, שממנו לא אקום. אני עוד מחכה שהכישלון הזה יגיע".
הוא בוגר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל־אביב והאקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה בלונדון, שם גם העלה את ההצגה הראשונה שביים – בדיוק לפני 50 שנה. מאוחר יותר השלים תואר שני בפסיכולוגיה ייעוצית באוניברסיטת בוסטון. הוא עוסק בטיפול זוגי ומשפחתי, ומטפל מוסמך בפסיכודרמה. את עולם הטיפול הוא מביא גם לעבודתו בתיאטרון. גילוי עריות, סכיזופרניה ונושאים רבים אחרים משולבים בהצגותיו.
להצגה שמוצגת בתיאטרון יש עבודה מקדימה סיזיפית. "במאי זה סוג של מאמן כדורגל, שעושה את הליהוק, קובע מי יהיה הצוות, קובע את שיטת המשחק, עומד על הקווים. אבל לעומת מאמן כדורגל אני נמצא מאחורי הקלעים", אומר שניר, "אני נמצא תמיד באיזה מצב של הישרדות. כל הצגה אני מתחיל עם החרדות של ההתחלה ועם חוסר הוודאות. אני אוהב את האתגרים האלה, את הסיכון הזה, כי האדרנלין של הסיכון טוען אותך. אני נמצא רק בהצגות הראשונות, ולאחר שההצגה מתחילה לרוץ אני נותן לשחקנים את החופש שלהם לעשות את העבודה שלהם. אני בכוונה עוזב אותם כדי שילמדו ללכת לבד. מה שחשוב לי זה לבנות את התפקיד על האישיות של השחקן. המפגש בין הדמות הכתובה לבין השחקן הספציפי מאוד חשוב. כל שחקן הוא מאוד ייחודי, והמפגש בין הדמות לשחקן מאוד מסעיר, גם בחזרות וגם על הבמה".
אחת התכונות החשובות לדבריו במקצוע היא להיות סקרן. "תיאטרון זאת הזדמנות ללכת לעולמות המוכרים של כאן ועכשיו, למשל הפוליטיקה בארץ, המצב החברתי, או לחקור עולמות רחוקים יותר ולקשר אותם למציאות הנוכחית", הוא מסביר, ומודה שהדבר היחיד שכמעט לא יצא לו לעשות בתחום הן קומדיות. גם בגילו, יש עוד דברים שבוערים בו. "יש כמה דברים שאני עוד חולם לעשות", הוא מספר, "עם המלט, למשל, אני מתמודד הרבה שנים. אני רוצה לעשות מחזה על ישו, שמאוד מסקרן אותי ועוד לא הצלחתי לעשות. אני מאמין בתיאטרון כבידור ואני גם מאמין בתיאטרון כתרפיה. זה בעצם מה שמעניין אותי. הדרך של הקהל ללמוד, להיות אמפתי ולהזדהות עם גיבורים שלפעמים שונים ממנו – זה קו שמאוד מעסיק אותי בתיאטרון, האפשרות להיות עם האחר ועם השוני".
בימים אלה עובד שניר על בימוי האופרה "רומיאו ויוליה", שאמורה לעלות בעוד מספר חודשים. יש לו עוד שני מחזות שהעבודה עליהם הופסקה, אחד בתיאטרון הקאמרי ואחד בתיאטרון הבימה.
איך יראה עולם התרבות שאחרי הקורונה?
"אני לא יודע, החשש שלי הוא שכדי להחזיר את הקהל התיאטרון ינסה ללכת על כיוון יותר קליל – קומדיות, מחזות זמר, פחות מהחומרים היותר כבדים, קלאסיים. אני מאוד מקווה שיעשו גם מחזות מקוריים וגם קלאסיים, אבל העתיד הוא נעלם אחד גדול".
בשיתוף מפעל הפיס
