בחדר קטנטן, בקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה בתל-אביב, יושבים תלמיד ומורה - ומנגנים. כמו פנס בעלטה קשה המחפש את השלווה והתקווה - כך נפשו של המנגן.
שכן, התלמיד אינו תלמיד רגיל, כי אם שייך למיזם "מפתח Soul", שהוקם על ידי אלו שהבינו שלהעניק לפגוע נפש אפשרות ללמוד נגינה או שירה - עשוי לספק מזור לנפשו המסוכסכת.
בדרכי המדבר המעלות אבק או בין סלעי הבזלת, חולפים בסערה לוחמי צה"ל. הכדורים והפגזים שורקים מכל עבר, קולות נפץ עזים נתיבה לדרכם. והנה נופל חבר, ופה נפצע אחד אחר, והנה הטנק הענק שנפגע מכלי מגור. חיילים מסורים לעמם ולארצם נפצעים ונשרפים. ומנצחים.
ובסוף המלחמה שבים הלוחמים - מי לביתו, מי לבסיסו, ומי לבית החולים. או חס וחלילה, הנופל בקרב נטמן בין רגבי אדמתנו.
אבל חלק מהלוחמים אינם חוזרים לאף מען מאלו הכתובים לעיל. הם שבים לחיים חדשים כנכים, מי קלים ומי קשים, וחייהם החדשים לא ישובו להיות עוד להיות כמו לפני המלחמה.
הם מתחילים מלחמה חדשה: מלחמה בכאבים, בהתאמות אביזרים שונים כדי שיוכלו לשפר במעט את מגבלותיהם הגופניות, ובהכרה הנדרשת בכדי לזכות ולקבל מה שמגיע להם לפי חוק.
צפו באביחי הולנדר שר את "לא נרגע" על אב הלום קרב:
ומבין כל החיילים האמיצים - ישנם כאלו שלא ניכר בגופם שום סימן המעיד על פגיעה חיצונית. אלו אנשים ונערים שהקולות, הרעשים והריחות - מלווים אותם באימה בחייהם החדשים. בלילות שחורים מחפשת נפשם מזור לכאב נפשי שקשה להסבירו למי שלא חווה תחושה זו מעולם.
כאן אחזור לעצמי. גם אני הייתי חייל פעם, לפני 47 שנים, במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. נפצעתי קשה בקרב באזור התעלה. איבדתי רגל, הרבה דם, וכל גופי נמלא רסיסים. הגעתי לבית החולים למשך ארבעה חודשים, לאחר מכן הליך שיקום ממושך, ויאללה - לחיים.
התחתנתי, הקמתי משפחה ועסק. ידעתי כל העת שאני נכה קטוע רגל - שהרי, זה מה שראיתי. אבל לא ידעתי שעמוק בפנים - זומם לו ומתפתח שד שחור, מגעיל ומרושע.
כל יום - מלחמה על השפיות
שנים עברו, הילדים בגרו ועזבו את הבית, ההגנות נפלו - והשד החבוי הרים ראשו, ומה שהוא ראה כנראה מצא חן בעיניו, והוא זינק והשתלט על נפשי באחת. כך הצטרפתי גם אני למשפחת הלומי הקרב.
והקרב קשה ויום-יומי, ואינך יודע מה ילד מחר. כל לילה הוא מאבק, כל יום - מלחמה על השפיות.
ואילו אז, בקע לו אור קטן באפלה. הוצע לי להצטרף למיזם "מפתח Soul", היחיד מסוגו בעולם. תחילה פקפקתי, אך בהמשך חשבתי - "מה יקרה אם". אינני מנגן בשום כלי ואיני יודע תיאוריה מוזיקלית, אבל אני בהחלט אוהב לשיר ואף שר לא רע. אז בחרתי בפיתוח קול.
אני יכול להעיד - שככל שהתקדמתי ביכולת השירה, כך ההשפעה על שלוות הנפש - גדלה והתרחבה.
ביום בו חל השיעור, לעתים אין לי את תעצומות הנפש לנסוע לתל אביב, אבל אני מתגבר ונוסע, ובהגיעי לקונסרבטוריון - שלווה גדולה נוחתת עלי, והיא הולכת ומכה בי שורשים כשאני עומד ושר וכל עצמותיי מתרוננות.
וכאן אני פונה בשם כל אותם לוחמים אלמונים, שחרפו נפשם במובנו המלא של הביטוי - לכל מי שחפץ לסייע להמשך קיומו של מיזם חשוב זה ולהמשכו של סיפוק עצום: שיעלה ויעמוד עם אותם אנשי חסד, ויסייע ככל אשר ינדבו ליבו לאותם חיילים פגועים. הדבר יעמוד לזכותו בהביטו במראה ובנושאו עיניו אל על, אל השמיים.
- הכותב, מישאל בירנד, שרת כלוחם בפלחה"ן צנחנים במהלך מלחמת יום הכיפורים, איבד את רגלו במצרים, מעבר לתעלת סואץ, ולקה בפוסט-טראומה מאוחרת לפני כ-15 שנים, בגיל 50. בירנד לומד פיתוח קול במסגרת תוכנית "מפתח Soul" של הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה ע"ש לין ותד אריסון בתל אביב, התוכנית היחידה מסוגה בעולם לחינוך מוזיקלי למתמודדים עם הלם קרב, בה נוטלים חלק כ-60 משתתפים - ממלחמת יום כיפור ועד מבצע צוק איתן.
- במסגרת הפרויקט, שמופעל כולו בהתנדבות, מוענקות מלגות ללימודי נגינה ושירה, לשיעורים פרטניים ולכיתות אומן עם מיטב המוזיקאים בארץ, ככלי טיפול. בימים אלו, בצל משבר הקורונה, מרחפת מעל המיזם סכנת סגירה, ובכך תהליך השיקום והטמעתם מחדש של מתמודדי הפוסט-טראומה בחברה עלול להיקטע.
