בשיתוף בית השנטי
הם יושבים בבית, מנותקים מהעולם אך מחוברים באוטומט למסכים המרצדים: למסך הזום מולו הם לומדים במשך מספר שעות מדי יום, למסך הסמארטפון והרשתות החברתיות, לפלייסטיישן ולמסכי הטלוויזיה, לצורך שעות ארוכות של צפייה בסרטים וסדרות. ככה זה כשההורים חייבים לצאת מהבית למען הישרדותם הכלכלית, ומשאירים מאחור בין ארבעה קירות את ילדיהם המתבגרים, החווים מזה תקופה ארוכה שעמום, בדידות עצומה, חרדה, מתח ולחצים.
בני-נוער רבים פונים בייאושם למחוזות הסמים והאלכוהול, חלקם מפתחים הפרעות אכילה. עכשיו תארו לכם כיצד התקופה הטראומטית הזו שמאפיינת בני נוער ממשפחות נורמטיביות ורגילות, מתחזקת ומתעצמת בקרב בני נוער המגיעים ממשפחות מזניחות ומתעללות, משפחות אשר הופכות בימי הקורונה לסיר לחץ עצום המופנה לא אחת כלפי הנוער האבוד.
זה בדיוק מה שמתמודדים איתו בני-הנוער המגיעים בימים אלו לבית השנטי, שהעתיק בימי משבר הקורונה את מקום משכנו לכפר "שנטי במדבר" שבדרום הארץ, והמשיך להפעיל את הבית התל אביבי במתכונת חירום. בכפר מסתגרים בקפסולה אחת 100 ילדים, בני נוער ומדריכים, בבועה אחת שתפקידה לשמור לא רק על בריאותם הפיזית, אלא גם על שפיותם.
זה הבית האמיתי
"מגפת הקורונה פרצה ממש בזמן שהגעתי לראשונה לבית השנטי בתל אביב", מספר שאול (18), המתגורר בשנטי במדבר. "בדיוק חזרתי למסלול הלימודים במסגרת פרויקט היל"ה, אך הבעיה הייתה שבפרויקט המשיכו לקיים פגישות פיזיות גם במהלך הקורונה, כך שכאשר ירדנו למדבר לא יכולתי להמשיך ללמוד. גם פגישות זום לא היו. נכון לעכשיו החברים מהכיתה ולפעמים המורים שולחים לי חומר לימוד ואני מנסה להסתדר, אבל למען האמת לא ראיתי את החברים שלי מהכיתה יותר מחצי שנה, וזה קשה".
לבית השנטי הוא הגיע עקב אלימות קשה אותה חווה בבית בעיקר מצד אביו. הכל התעצם בתקופת הקורונה עם הוצאתו של האב האלים לחל"ת מהעבודה שהייתה כל חייו. כשהוא הרגיש שדי לו, שאול ברח מהבית ולדבריו "אם הייתי בחוץ הייתי מידרדר לסמים ופשע, אך למזלי הגעתי לבית השנטי בתל אביב".
איך קיבלת את הבשורה שעוברים למדבר?
"בהתחלה חשבנו שמדובר בפרק זמן של שבועיים, ולא באמת התרגשנו מזה. אבל בסופו של דבר, במצטבר, יצא שאנחנו פה יותר מארבעה חודשים - נכנסים ויוצאים בהתאם להנחיות הסגר. אומנם יש כאן ניתוק מהעולם החיצון, אבל הבית והצוות עושים הכל כדי שזה לא ירגיש ככה. יש לנו אוכל על השולחן, מים חמים במקלחת ופעילויות רבות ומגוונות. בקרוב אתגייס לצה"ל, ובחופשות אני מתכוון לחזור לבית השנטי כי זה מבחינתי הבית האמיתי שלי. החברים הפכו פה להיות אחים שלנו, חברים לחיים. המדריכים עושים עבורנו מעל ומעבר. מדי לילה כשאנחנו הולכים לישון אנחנו אומרים תודה בלב".
שאול מחדד את ההבדלים בין ההתמודדות של נוער נורמטיבי עם המשבר, לבין ההתמודדות שלו ושל חבריו. "צעירים אחרים חיים אצל ההורים וסובלים אומנם מבדידות ושיעמום, אבל אצלנו בגלל הקורונה איבדנו עבודות שהיו חלק מההישרדות שלנו, ופתאום הכל עצר. זה מקשה ושובר, אבל בית השנטי נותן לנו את הדרך להתמודד עם זה".
"משפחה אחת גדולה"
גם חייה של מאשה בת ה-18 היו מאתגרים. לפני שהגיעה לבית השנטי, התגוררה למשך תקופה ברחוב ובהמשך בהוסטל. "לא הסתדרתי בבית עם אמא שלי ואחי, והרגשתי בשלב מסוים שאני לא יכולה לגור שם יותר", היא מספרת. "למזלי הספקתי לסיים כיתה י"ב לפני שהגעתי לבית השנטי בתל אביב, וכשהודיעו לנו שנעבור לכפר במדבר נורא התלהבתי, כי שמעתי הרבה דברים על המצפה שם, על המרחבים ועל חוות הסוסים".
לא היו חששות?
"לא כל כך. יש בכפר הרבה מרחב, יש פה פעילויות מגוונות, ובעצם אנחנו חיים פה בחופש מלא. הניתוק אולי מאתגר כי אנחנו לא יוצאים החוצה, אבל זה קל יותר כי כולנו כאן משפחה אחת גדולה ואוהבת".
אמא של גל (20) נפטרה מסרטן לפני מספר שנים, ומאז הוא עבר בין משפחת אומנה לבין מגורים ברחוב. "ראיתי דברים שלא הייתי צריך לראות", הוא מספר. גל הכיר את שנטי במדבר, והתגורר בו במשך שנה עוד לפני משבר הקורונה. "המעבר לדרום לקפסולת הקורונה לא באמת שינה לי כי הכרתי טוב את המקום ואהבתי אותו, מבחינתי זה הבית שלי. בית השנטי הוא מקום שמקבל נערים ונערות כמוני בחיבוק מלא ובאהבת חינם", הוא אומר.
תהליך של החלמה
יאיר (שם בדוי) הוא הדייר הטרי מבין הארבעה. לבית השנטי הוא הגיע לפני תשעה חודשים, לאחר שעבר חוויות קשות וטראומטיות מהן הוא מנסה להחלים עד היום. "גדלתי במרכז הארץ בבית בו גרו אחות ואימא הלוקות במחלות נפשיות", הוא מספר. "כילד הבריא היחיד במשפחה העדפתי להעביר את רוב זמני ברחוב, וכאשר יום אחד אבי הגיע לביקור ספונטני ותפס את אמא שלי מכה אותי, הוא החליט באותו רגע שאעבור לגור איתו בקראוון שלו שנמצא בשדה נטוש".
הזמנים הטובים עם אבא נקטעו מהר מאוד. "יום אחד נשארתי לישון אצל חברים, וקיבלתי ממנו הודעה מבהילה בוואטסאפ, הוא הודיע לי שהוא החליט להתאבד. מיהרתי חזרה לקראוון אבל הגעתי מאוחר מדי. מצאתי אותו ללא רוח חיים. באותו יום הבנתי שאין לי יותר בית". יאיר החליט להשיב את הסדר אל חייו, ונקודת ההתחלה הייתה במעבר לבית השנטי ומציאת עבודה בקונדיטוריה. "בבית השנטי בתל אביב מצאתי קורת גג והמשכתי את החיים שלי. עכשיו בכפר במדבר זו אומנם קפסולה, אבל יש הרבה מה לעשות. לא מרגישים פה שיעמום ולא בדידות".
מי שעומדת בראש בית השנטי מזה 36 שנה היא המייסדת והמנהלת המיתולוגית מריומה קליין, ולדבריה בני הנוער בסיכון חווים כמו כל בני הנוער במדינה את החוויות השליליות כתוצאה מהקורונה, בתוספת סיר הלחץ שהוא הבית שלהם. "האלימות הפכה להיות שפה נפוצה בקרב רבים מהבתים מהם מגיעים אלינו הנערים, ואפשר לומר שהסיכון לאותם בני-נוער גבר. הם חווים בבית התפוצצות מאוד קשה, ואז או שהם בורחים מהבית או שהם מתחילים לצרוך סמים ואלכוהול".
מה קורה כשהסיר כבר לא עומד בלחץ?
"במקרים קיצוניים ההורים פשוט מעיפים את הילדים שלהם מהבית. אנחנו רואים את זה בין השאר במשפחות של חוזרים בתשובה, שבהם ההורים לא שבעי רצון מכך שהילד שלהם לא דתי כמוהם, במשפחות בהם ההורים התגרשו ובן הזוג לא מסתדר עם הילד, ובמשפחות מאוד פרימיטיביות בהן ההורים נקלעו למצב כלכלי קשה וההורים אומרים לעצמם שהילד כבר גדול ושייצא מהבית וידאג לעצמו. במקרים האלה בית השנטי נכנס לתמונה, והוא מהווה בית לכל אותם נערים ונערות אבודים".
בשיתוף בית השנטי
