ציבורים רבים באוכלוסייה נפגעו ומשלמים מחירים כבדים השנה, שנת קורונה. אולם האוכלוסייה המתמודדת עם חרדה חברתית חווה את הטלטלה, חוסר הוודאות והריחוק החברתי באופן קשה במיוחד.
"באוגוסט האחרון, לאחר מספר חודשי פעילות במתכונת קורונה כבר התרעתי שמעבר לכל הקושי הידוע יש כאן 'מגפה של בדידות'", משתף אבנר דפני, מנכ"ל עמותת 'רקפת'. "קיבלנו אז פי שלושה פניות - של הורים במצוקה, של משתתפים, מורים, מדריכי נוער, שקלטו די מהר שהנוער המתמודד עם חרדה חברתית נמצא במצוקה אמיתית.
מאז אוגוסט עברנו שני סגרים נוספים ותקופה ארוכה ומתישה של אי ודאות וריחוק חברתי. המצב הנוכחי הוא קריטי ואנחנו אכן עדים למצוקה הולכת וגוברת, הן מספרית והן בעומק הקושי – שדורשת מענה ייחודי, שאינו קיים בחינוך הפורמלי כפי שהכרנו".
בשקט בשקט, מתחת לסלע, פועלת עמותת 'רקפת'. בעמותה, שקמה ב- 2013 ומתמחה בתחום ההימנעות והחרדה החברתית, פועלים לסייע לאנשים הנמצאים מחוץ למעגל החברתי – ושואפים להיות חלק ממנו. בשנה האחרונה הרחיבה העמותה את היקפי פעילותה בצורה דרמטית, כמענה לצורך הולך וגובר.
הימשכות, הצטברות והחרפת הקושי החברתי-רגשי, בקרב הציבור כולו, וזה המוחלש חברתית בפרט, ניכרת ומחייבת תשומת לב אחרת. בני הנוער, שהשדה החברתי אמור להיות מרכז עולמם ושיא בהתפתחותם האישית והקבוצתית – חוו היחלשות דרמטית של המיומנויות החברתיות, מיעוט מדאיג של אינטראקציות ומפגשים מחוץ למסך, וחלקם חווים כעת קושי משמעותי בחזרה לשגרה או אף יצירת שגרה חברתית חדשה.
"בקרב אלו שגם בימים כתיקונם התקשו להשתלב במאגר החברתי וחששו ממנו - אנו פוגשים מקרים קשים של בדידות וניתוק מוחלט", מוסיף דפני, מנכ"ל העמותה. "מאז תחילת הקורונה היקף הפניות לעמותה ועוצמת המצוקה עולים ועולים. הפונים רבים יותר, טווח הגילים רחב יותר ועוצמות הקושי חריפות הרבה יותר".
"הלסת ננעלת לי ואני לא יכולה להוציא הגה"
ירדן, אמא של הילה (כל השמות המלאים שמורים במערכת), נערה בת 12 מספרת: "הילה מאובחנת עם חרדה חברתית מגיל הגן והייתה מטופלת באופן רציף אצל טובי הפסיכולוגים ובמגוון טיפולים שמתמקדים באבחנה.
לאחר שיפור אמיתי שחווינו, שנת הקורונה טרפה את הקלפים וגרמה לנסיגה עצומה, כמעט לנקודת ההתחלה. התחלנו את התהליך בעמותת 'רקפת' כשהיא הייתה במצב של חוסר יכולת לדבר כלל מול חבריה, שזה כמובן מצב בלתי נסבל".
אילמות סלקטיבית, בה הילה לוקה, היא סיטואציה מוכרת בעולם החרדה החברתית. רבים מאיתנו חושבים פעמיים או מהססים לפני שהם מציגים את דעתם בחברה, בוודאי כשזו לא הסביבה הביתית והבטוחה שלהם. אלו המתמודדים עם חרדה חברתית חווים את המבוכה והחשש הללו באופן מוקצן וחריג, לעיתים עד כדי סממנים פיזיים כמו הזעת יתר, כאבי בטן, שיתוק ואלם.
הילה תארה בשקט את המצב כך: "הלסת ננעלת לי ואני לא יכולה להוציא הגה".
איך מתמודדים עם אילמות כזו, לסת ננעלת, קיפאון ותופעות דומות הנובעות מחרדה?
"בקבוצה הילה פוגשת מתבגרים נוספים שחווים קושי חברתי דומה ומרגישים ממש כמוה. כאן, במקום הבטוח, הם נפתחים ומעיזים להתאמן בהדרגה ובאווירה חווייתית, בסיטואציות חברתיות שהן עבורם כמעט בלתי אפשרויות", משיב תומר, רכז ומנחה של קבוצות 'רקפת'.
"לאט לאט חוזרת תחושת ה'ביחד' שאבדה והם מגלים שהם לא רק יכולים אלא אפילו נהנים ממנה. במקום הבטוח והלא שיפוטי הזה, החשש החברתי שהתעצם הולך ופוחת, ומחליפה אותו תחושת ביטחון שהולכת וגוברת – ואז הם מוכנים להעתיק אותה גם אל מחוץ לקבוצה", הוא מסביר. "עבורי ההצלחה האמיתית היא כאשר משתתף חדש שמאוד חשש להשתתף במפגש ראשון, בוחר להגיע גם למפגש השני".
וכך בדיוק קרה במקרה של הילה, כפי שמתארת אמה: "לאחר תהליך קצר יחסית הילה התחילה להשתתף במפגשים ובהדרגה חזרה לדבר. היא עצמה מתארת את ההשתתפות בפעילות כ'דבר הכי טוב שיכלה לעשות עבורה'. אין ספק שיש עוד דרך, אבל ללא המפגשים היינו היום במצב אחר".
"זה לא משהו ש'מתבגרים ממנו' או חולף מעצמו"
רוב ההורים לא מזהים בביישנות ומופנמות קושי המחייב סיוע או התייחסות מיוחדת. "אנחנו מכירים היטב את הגישה 'כשהוא יגיע לצבא זה יעבור לו, כשהיא תצא קצת מאזור הנוחות היא תראה שהשד לא נורא כל כך – זו בחירה'", מוסיף דפני.
אך "חרדה חברתית, וחרדה בכלל – אינן בחירה", מסבירה ד"ר צופי מרום, פסיכולוגית קלינית המתמחה בחרדה חברתית ויועצת לעמותה.
"החרדה החברתית היא השכיחה אך גם השקופה מבין החרדות של העת המודרנית, ומתבטאת בקושי וריחוק מסיטואציות חברתיות ומפעולות יומיומיות. כ- 30% מהאוכלוסייה מתמודדים עם קשיים חברתיים על רקע של מופנמות מוגברת וביישנות, וכ-7%-10% מאובחנים עם חרדה חברתית קלינית.
לא פעם זה כרוך בקושי רגשי ולעיתים גם פיזי כשהם נמצאים בסיטואציות חברתיות שנתפסות כיומיומיות וטריוויאליות כגון הרמת יד בכיתה, יצירת קשר חברי, שאילת שאלות – את נהג האוטובוס או מוכר הגלידה, וכו'. בהיעדר טיפול הולם, החרדה עלולה לייצר ניתוק ממעגלים חברתיים (בי"ס, צבא, אקדמיה, עבודה, זוגיות ומשפחה) ובמקרי קיצון להסלים לידי דיכאון והתמכרויות עד כדי אובדנות", מוסיפה ד"ר מרום.
"פחדים מוגזמים משבשים את השגרה. ילד שלא ילך לתנועת נוער, לא ישתתף בפעילויות חברתיות או יתארח אצל ילדים אחרים, לפעמים עד כדי שהוא יחווה תופעות גופניות ממש בעת אינטראקציות חברתיות – מאדים, מזיע, נאלם דום, הדופק שלו עולה והוא מראה סימני לחץ קשים. אם לא נושיט לו עזרה, הוא ישאף תמיד להימנע ממצבים ששמים אותו במצבי הלחץ", היא אומרת.
"זה לא נגמר אם לא מטפלים בזה כמו שצריך. להפך. זה אפילו מחמיר ומעמיק. הדימוי עצמי נפגע מאד והביטחון העצמי נעלם עם הזמן. כלומר אפשר בהחלט לומר שהזמן בעוכרינו במקרה של חרדה חברתית. לרוב זה לא משהו ש'מתבגרים ממנו' או חולף מעצמו. ישנם לא מעט מתמודדים עם חרדה חברתית שלא טופלו בזמן והגיעו אלינו בגיל מבוגר עם תחושות החמצה איומות. אחד המטופלים שלי כבן 50 תיאר את חייו כ'החמצה אחת גדולה'. ההימנעות מקשר חברי, הימנעות מבניית קריירה, מבניית קשר זוגי. גוררים בדידות וזו עלולה להוביל למצבי דיכאון של ממש", מתריעה מרום.
"לא האמנתי שאוכל להשתלב במסגרת חברתית כלשהי"
בשונה מפחד או חשש, שהם חלק בלתי נפרד מהחיים ונועדו לשרת אותנו ולהגן עלינו, החרדה מגבילה ומחלישה אותנו. היא מפעילה מנגנוני הגנה שאינם פרופורציונליים ל"סכנה", שלרוב אינה סכנה ממשית כלל.
החרדה היא עמוקה ומונעת ע"י תפיסות פנימיות מובנות ומשוחזרות אותן ניתן וכדאי לשנות. לכן הטיפול שנמצא אפקטיבי במיוחד לחרדה הוא ה-CBT - טיפול קוגניטיבי התנהגותי, המסייע בהבנת והחלפת התפיסות והדפוסים המעכבים הללו.
קבוצות רקפת הן קבוצות חברתיות-רגשיות המשלבות כלים מעולם ה-CBT, כלים מעולם הפסיכודרמה, הפעלות ומשחקים לצד שיח רגשי פתוח.
בשנה האחרונה פעילות רקפת המשיכה בזום או במפגשים פרונטליים בהתאם להנחיות. כ-35 קבוצות ילדים ונוער פועלות ברחבי הארץ, וכ-25 קבוצות לצעירים ובוגרים. כ-70 תוכניות רקפת מופעלות השנה בבתי הספר (בהמלצת אגף הייעוץ במשרד החינוך) ונפתחו השנה גם סדנאות וקבוצות להורים. העמותה קולטת עשרות מנחים ומנחות חדשים, אנשי מקצוע המתמחים בתחום החרדה החברתית.
עד כמה זה עוזר באמת?
רותם, משתתף לשעבר בקבוצת רקפת המשרת כיום בצבא במשרד רישום, מתרגש לומר על עצמו היום שהוא נהנה להיפגש ולהכיר אנשים חדשים, וזוכה בתפקידו לתת שירות לעשרות נציגים מדי יום.
"כשהגעתי לעמותה, מתוך מצוקה ובדידות ולאחר המלצות חוזרות של יועצת ביה"ס, לא האמנתי שאוכל להשתלב במסגרת חברתית כלשהי", הוא משחזר.
"זה נשמע לי כמו אחת החוויות הכי מפחידות שיש, אבל ידעתי שאני צריך את זה", משתף רותם. תקופת הקורונה והריחוק החברתי הזכירו לו את ההשתוקקות שחש אז – להיות חלק, להרגיש שייך.
"מפגשים חברתיים שהיו מפחידים אותי - עכשיו הם מרגשים אותי ואני מתגעגע ומשתוקק להם", הוא מוסיף.
"מה שלדעתי הכי עזר לי הם הנכונות והרצון לשינוי שבאו ממני. בקבוצה הייתה תחושה של ביטחון – למרות כל חוסר הביטחון שהגעתי איתו. קיבלתי כלים וחלון ההזדמנויות לרוץ קדימה עם הרצון הזה בצורה הכי נכונה, טהורה, תומכת ומקבלת. לכן חשוב לי כ"כ היום – לעזור לאחרים להכיר ולדעת, שזה אפשרי. אני מאמין שכל אחד יכול. אם אני הצלחתי – כל אחד יכול".
"חזרתי אחורה וזה חבל לי"
ליעד, תלמיד חטיבה ומשתתף בקבוצת רקפת, מעיד על קושי שהועצם בתקופת הקורונה, על הרגרסיה בתהליכים שהחל בהם – ועצרו.
"אני מרגיש שעשיתי דרך, התקדמתי – כבר הייתי מוכן לנסות, להגיע למפגשים או אפילו ליזום כאלו – ומאז הקורונה אני מרגיש שאני ברוורס. חזרתי אחורה לפחות בשליש מבחינת האומץ והשינוי שכבר עשיתי. חבל", הוא מצר.
"לדוגמה: בקבוצה ברקפת אנחנו משתמשים במשימות כדי להתקדם – כל אחד לוקח לעצמו משימה שתאתגר אותו השבוע. זה יכול להיות דברים קטנים כמו לשאול שאלה בכיתה, להצביע, לפתוח מצלמה בשיעור זום.
לכאלו כמוני שכבר עשו דרך וזה פחות מאיים היום – יש משימות יותר מפחידות, כמו ליזום מפגש חברתי. הייתה לי משימה כזו, הייתי בטוח שזה משהו שאעשה 'בקטנה' ומצאתי את עצמי משתמש במפגש שמישהו אחר יזם, במקום ליזום בעצמי – כי זה היה גדול עליי פתאום. הופתעתי והתאכזבתי. אני מבין עכשיו שחזרתי אחורה וזה חבל לי. אבל אני זוכר שהייתי במקום טוב יותר – ואני מוכן להתאמץ כדי לחזור לשם, ללפני הקורונה".
שמרית, אמא של אורן, תלמיד חטיבה ומשתתף בקבוצת רקפת מאז אוגוסט השנה, משתפת: "תקופת הקורונה מאד לא פשוטה לאורן, הוא מבלה בבית תקופות ארוכות בבידוד חברתי שהשפיע עמוקות על מצב הרוח שלו.
מיד עם ההצטרפות לקבוצה ברקפת הוא חווה עלייה משמעותית במצב הרוח. מבחינתו הוא 'קיבל אישור' שהמצוקה שהוא חווה היא משמעותית ומשותפת לעוד ילדים. הוא מוכן מאז להתנסות במצבים חברתיים כחלק מהשגת יעדים שהוא חוזר ומציב לעצמו. בזכות רקפת הוא לומד לגלות גמישות מחשבתית ופחות נוקשות וסגירות, הוא מוכן להיפתח לילדים אחרים וזה כשלעצמו מאוד משמח. לאחרונה, הוא הצליח ליצור קשר הדדי עם חבר מהכיתה, איתו הוא מתכתב בצ'ט ואף הצליח ליזום מפגש עימו".
דפני קורא לרשויות המדינה, למערכות החינוך והרווחה ולמובילים ברשויות המקומיות שלא לנקוט בשאננות ולצפות שהחזרה לבתי הספר תמחק את הנזק שנגרם.
"אני משוכנע לצערי כי נידרש לתוצאות המגפה הזו, החברתית, עוד שנים קדימה, ויפה שעה אחת קודם", הוא מתריע.
"קבוצות רקפת ימשיכו לפעול בקביעות וברצף, כעוגן חברתי ורגשי חיוני בתקופה מטלטלת. כיוון שאנו מכירים את הנפשות הפועלות ומודעים לצורך האקוטי שלהם בתמיכה החברתית והמקצועית, וכיוון שאנו יודעים כי בהיעדר מסגרות חינוכיות ואחרות רבים מהם נותרים לחלוטין לבד - חשוב לנו להיות נוכחים ויציבים בכל התקופה", מסכם דפני. "אני מזמין את כל מי שמזדהה עם הנאמר ליצור איתנו קשר ולהצטרף אלינו. אין שום סיבה להישאר לבד עם החרדה".
- בחנו את עצמכם או את ילדכם - לחצו כאן לשאלון ליבוביץ' מותאם לבני נוער, לאבחון עצמי של רמת חרדה חברתית.
