עד לא מזמן אדמת מרפא נשית (אמ"ן) הייתה קיימת רק בדמיון. חזון של מרוה זוהר (34), מיילדת, משוררת, נפגעת תקיפה מינית קשה בילדות, שניסתה להחלים מפוסט-טראומה ולא מצאה מקום.
לפני כשלוש שנים פגשתי אותה בערב שירה שבו הקריאה משיריה האוטוביוגרפיים המצמררים, כחלק מקמפיין גיוס המונים לטובת הקמת מקום כזה במציאות.
כתבות נוספות על מרוה זוהר:
בשבוע שעבר זכיתי להיות שם, על האדמה עצמה ביישוב פסטורלי בצפון הארץ. שער קטן עליו כתוב בכתב יד צבעוני "דחפי", הזמין אותי לארץ פלאות של כאב, ריפוי, תמיכה והחלמה.
צפו בכתבה של שלומית שרביט ברזילי המתעדת ביקור באדמת מרפא נשית:
אמ"ן , אדמת מרפא נשית
(צילום: ליהי קרופניק, עריכת וידאו: רותם שבתאי)
צילום: ליהי קרופניק. עריכה: רותם שבתאי
"את יודעת מה עבר עליי בשלוש שנים האלה מאז שראיתי אותך?", שואלת זוהר (34) בחיוך. "המשכתי את מסע הגיוס בכל הארץ, העברתי הרצאה ב-TED, עברתי בכל אירופה ובכל ארצות הברית, דיברתי עם כל העולם, חזרתי לארץ, חיפשנו מקום בכל הארץ, מצאנו מקום, עלינו לקרקע, פתחנו את המקום, וואו, כמה דברים עברנו פה, כמה שיעורים".
12 צפייה בגלריה
מרוה זוהר עם הכתבה עליה ב"7 ימים" שסייעה בגיוס תרומות להקמת המקום
(צילום: ליהי קרופניק)
"שלא ייפגעו בחוץ, שלא יישארו בלי שום מענה"
באמ"ן פועלת קהילת מרפא המיועדת לנשים שמתמודדות עם פוסט-טראומה מורכבת מאלימות מינית, ונמצאות כעת בשיא המשבר שלהן. הן מקבלות מעטפת ותמיכה מצוות מקצועי מגוון ורחב הכולל עובדות סוציאליות קליניות שמתמחות בפוסט-טראומה, הרבליסטית שמחברת לאדמה, וריפוי שנעשה גם באמצעות מלאכות, אומנות ויצירה.
"אמ"ן נולדה כפגה", משחזרת זוהר. "מאז שיצאתי לדרך הזאת מגיעות אליי הרבה-הרבה פניות של נשים במצוקה ופתאום בקורונה זה ממש ממש החמיר. מהסגר הראשון פנו נשים שהיו נפגעות, נאנסות כל יום, כשבמקביל מחלקות טיפוליות נסגרו, שירותים סוציאליים נפסקו, ומפלס האלימות עלה.
עוד לא היה פה צוות ולא היה פה כלום, הנשים הגיעו ולאט-לאט התחלנו עם מעטפת של מתנדבות, ממש צוות מצומצם, ופתחנו רק לשבוע-שבועיים, רק לתת להן איזשהו מענה זמני. אמרנו לעצמנו: 'זאת רק רפסודה, זאת רק רפסודה, שלא ייפגעו בחוץ, שלא יישארו בלי שום מענה'". השאר, היסטוריה.
כרגע יש באמ"ן מקום ל-36 נשים, חלקן מתגוררות במקום ואחרות חוזרות לישון בערב בבית. "יש לנו מאות נשים ברשימת המתנה וזה אחד הדברים הכי כואבים והכי שוחקים בשבילי, כמי שהייתה צריכה מקום ולא היה לה מקום, להיות במצב שיש רשימת המתנה", מסבירה זוהר בעצב.
"אין לי מקום, ואני לא חשובה ואי אפשר להאמין שזה קרה לי"
יעל כהן (33), עובדת סוציאלית קלינית באמ"ן, מספרת שאחרי ניסיון של שנים בעבודה עם נפגעות, המקום הזה לדעתה, הוא פוטנציאל הריפוי הכי גדול: "פעם אחר פעם הנפגעת נתקלת בתקרת זכוכית: 'את רוצה טיפול אבל תחכי ברשימת המתנה', את רוצה טיפול אבל תיכנסי למחלקה", היא מסבירה.
"כל הנשים כאן עברו טראומה מורכבת, כל אחת והסיפור שלה, כולן מתמודדות יום-יום עם ההשלכות של מה שהן עברו, ולפעמים עדיין עוברות - זה לא נגמר, זה מתחיל וקורה ואולי גם מתמשך. זאת ההתמודדות עם חוויה קיומית של: 'אין לי מקום, ואני לא חשובה ואי אפשר להכיל, או להאמין בכלל שזה קרה לי'. זה כאילו שכל יום הגבולות שלהן נפרצים והן חיות מחדש את הפגיעה".
12 צפייה בגלריה
"זה כאילו שכל יום הגבולות שלהן נפרצים והן חיות מחדש את הפגיעה". עו"ס קלינית יעל כהן
(צילום: ליהי קרופניק)
לגלות את הכוח
עד הקמת אמ"ן, שהיא פיילוט ראשון מסוגו בארץ ובעולם, נשים נפגעות טראומה מינית, ובהן זוהר, נאלצו להתאשפז במחלקות פסיכיאטריות, גם סגורות, שבהן הטיפול שהוענק להן משחזר לעיתים אלימות כלפיהן, והן נאלצו לחוות מחדש אובדן שליטה. באותן מחלקות זוהר פגשה 13 נשים שנטלו את חייהן בידיהן.
"13 חברות שאיבדתי, שלא שרדו את ה'אין מקום', הותירו צוואה שבה סיפרו שלא הפגיעה היא זו ששברה אותן, אלא המחסור במקום להכיל ולרפא את הטראומה", היא כואבת. אותן מחלקות, אגב, פנו לזוהר בשנה האחרונה בבקשה להעביר אליה מטופלות עבורן לא נותר גם אצלן מקום.
כאילו ראית מה עושים בחוץ, ועשית ההפך לגמרי.
"כן, בגדול כן", מהנהנת זוהר. "יש פה טיפול בשיטת 'הדיאלוג הפתוח' - שיטה שעושה מהפכה כרגע בבריאות הנפש בעולם וגם בארץ. אני בוגרת המחזור הראשון שלה פה בישראל, והיא פשוט ממש משתלבת עם הגישה הטיפולית שלנו כאן".
עו"ס כהן מרחיבה: "'הדיאלוג הפתוח' שואל את האישה: 'מה החוכמה שאת מביאה? תלמדי אותנו מה עוזר לך, תלמדי אותנו מה הכוח שלך'. יש הרבה פעמים שהן אומרות 'אין לי כוח', ואנחנו נתעקש ונזכיר את הכוח, והכוח מתגלה. את פתאום נזכרת - נזכרת שאת יודעת לדאוג לעצמך, שאת יודעת מה טוב לך, ששנים ארוכות אמרו לך 'את לא יודעת מה טוב לך, אנחנו יודעים', שזה גם הפוגעים וגם החברה, המשטרה, בתי המשפט, אז את שוכחת, את מאמינה לזה לרגעים. כל פעם אנחנו מזכירות 'את יודעת', 'את יודעת', אז כל אישה נזכרת".
12 צפייה בגלריה
"אנחנו מאפשרות להיות כאן שלוש שנים, וזו הליכה איטית עם האישה, בקצב שלה, עם החוכמה שלה"
(צילום: ליהי קרופניק)
"הקצב הוא איטי", מוסיפה כהן, "בגלל זה אמ"ן מבקשת להביא משהו שהוא לא מוגבל בזמן כמו בשאר המקומות. אנחנו מאפשרות להיות כאן שלוש שנים, וזו הליכה איטית עם האישה, בקצב שלה, עם החוכמה שלה".
זוהר מוסיפה: "זה נותן לכל הדבר הזה שחלמנו עליו את הגב המקצועי והביטחון, אנחנו יכולות להיות עם אישה גם במצב שהיא ממש ממש רוצה ומנסה למות, במצבים שכביכול זה או לקשור עכשיו או באמת באמת להיות איתה, וזה נותן לנו את היכולת באמת באמת להיות איתה ביחד, זה כלי מדהים".
צפו במרוה זוהר בהרצאה ב-Ted
מרוה זוהר ב ted
"הפגיעה היא ביחסים והריפוי הוא בקהילה"
אחד הקווים המנחים באמ"ן הוא העובדה שמדובר בקהילה. קהילת נשים שתומכות אחת בשנייה. שני (השם המלא שמור במערכת), צעירה בת 25, מטופלת באמ"ן בארבעת החודשים האחרונים בפוסט-טראומה כתוצאה מפגיעה מינית.
מה המקום הזה בשבילך?
זה בית, קהילה, זה מקום בטוח.
מה את מקבלת כאן?
קודם כל את הידיעה שיש לי מקום, שאפשר, שאפשר אחרת. חלק מהדבר זה שזאת קהילה, לבוא לשתף וליצור את זה ביחד, ולהגיד את מה שמרגיש לי, שזה משהו שנותן המון המון כוח, עצם הדבר הזה הוא ריפוי בפני עצמו, חשוב מאוד".
"אני פשוט רוצה להתאבל על מה שקרה לי"
גם עדן אלדר (25) המתנדבת באמ"ן, מסבירה את החשיבות של הקהילה: "אנחנו מכינות אוכל ביחד, מזינות את הגוף, אנחנו יושבות לשיחות, אנחנו עושות טיולים ביער, אנחנו עושות סדנאות ביחד, אנחנו יוצרות ואנחנו נושמות ביחד".
זה לא קשה לפעמים?
"זה קשה לפעמים. קשה לפעמים כשאין לנו כשאין לנו מספיק תמיכה ומספיק מרחב לשהות בו, ולפעמים הכל קצת סוגר".
ומי תומך בך?
"חברות שלי בקהילה. אמ"ן היא לא רק הבית של נפגעות עם פוסט-טראומה, אמ"ן הוא קהילה רחבה של נשים שמתנדבות, שתורמות ואנחנו תומכות אחת בשנייה. אם יש משהו שאת רוצה לפרוק, שאת רוצה לשתף, את יכולה. זה הכי חשוב, אנחנו לא יכולות לעשות את זה בלי תמיכה".
כהן משתפת: "יש פה ימים שאנחנו אומרות 'די', כאילו, 'כמה אפשר', וגם אנחנו כן נותנות מקום פשוט לבכות, פשוט לכאוב. יכולות להיות פה תקופות ארוכות שהנשים אומרות 'אני רוצה להתאבל','אני פשוט רוצה להתאבל על מה שקרה לי', ויש לזה מקום".
"צריכות חדר משלנו"
בניגוד לתפיסה הגורפת המתייחסת לטראומה כפגיעה פרטנית, באמ"ן חושבות אחרת."הטראומה זה לא משהו שקורה בתוך האישה, 'זאת בעיה של האישה והיא משוגעת וצריך לאשפז אותה'", מסבירה זוהר. "לא, זה איזשהו משבר שקורה בחברה, בקהילה, ביחסים ולכן כל ההשתקה וזה שזה לא מדובר וזה שזה נשאר בפנים, זה מה שהופך את זה לבלתי ניתן לשרידה".
"זה לא שהן באו להיות מטופלות, הן באו להקים יחד איתנו קהילה וזה מקום שכל הזמן מחזיר לכולן את הכוח שלהן", היא מבהירה. "כולנו מושפעות ממה שקורה פה, כולנו כואבות את הסיפורים המאוד מאוד קשים שהנשים שמטופלת פה נושאות בתוכן, ויש לזה מקום, אנחנו יכולות לכאוב את זה ביחד".
כהן מרחיבה: "בשורש הפגיעה עומד הנישול מכוח, הנישול מבחירה, 'לקחו לך את השליטה', ואנחנו מסתכלות על זה גם בקונטקסט חברתי, הפגיעה היא גם חברתית, ואמ"ן מבקשת להביא משהו שהוא הוליסטי, שרואה את הפגיעה כחלק מהחברה, וככה גם את ההחלמה. אם הפגיעה, הטראומה המינית, פוגעת ביחסים בין בני אדם, אז הריפוי, ההחלמה, הוא בקהילה".
דבר ייחודי נוסף השונה ממחלקות פסיכיאטריות בהן מאושפזות נשים לצד גברים, הוא העובדה שבאמ"ן שוהות רק נשים.
"אני חושבת שאנחנו צריכות רגע חדר משלנו, פינה משלנו להיזכר בכלל מה זה אומר להיות נשים", אומרת זוהר "בהחלט יש מקום לכפר בשביל גברים, ולמפגש וריפוי משותף. אבל רגע, אנחנו מתחילות ממקום משלנו".
תקדים נפלא נוסף הוא העובדה שאישה שמגיעה לאמ"ן יכולה לשהות במקום גם עם ילדיה הקטנים. "בדרך כלל כשאישה נמצאת במצב של משבר, אז אם מאשפזים אותה, זו הפרדה אוטומטית מהילד" מתארת זוהר, "פה אנחנו מפתחות מודל שמאפשר להיות עם הילדים ביחד, לפחות עד גיל מסוים".
אימא אדמה
כחלק מהריפוי הנשים מתחברות לטבע השוקק חיים שלידן, ולאדמה המצמיחה במקום ירקות וצמחי מרפא. "נשים מגיעות מירושלים, מהדרום ומתל אביב עם הבקשה הזאת למענה שלא ניתן להן: שיקשיבו להן, שיראו אותן, שמישהי פשוט תחזיק להן את היד, כשהן מפחדות או מתאבלות או כואבות או שמחות", מתארת קרן פטר, ההרבליסטית של אמ"ן.
"לצמחים יש יכולת מופלאה לעזור להחזיר לאיזונים. יש היום כל כך הרבה מחקרים על האופציה הזאת לגעת באדמה, הביטחון שזה נותן, הנוגדי דיכאון של זה, בכלל היכולת לצאת החוצה ושיהיו לי כלים ומשאבים שהם תמיד זמינים, שיכולים לתמוך בתהליך שלי", מוסיפה פטר, "עוזרת לכל אדם".
"שיחזיקו לנו את היד לאורך כל הדרך"
כדי להחזיק כלכלית את המקום, אמ"ן הקימה עסקים מניבים שפועלים, עדיין בחיתוליהם, בשאיפה להפוך את המקום לבר קיימא.
"קורה פה המון", מתרגשת זוהר, "יש פה את המרכז של החוכמה הנשית, בית ספר לגניקוסופיה (חוכמת האישה שמשלבת רפואה שבטית עם ידע מודרני - ש"ב) שמכשיר מטפלות, קליניקה קהילתית שהיא עסק מניב שלא קשור לפגיעות מיניות, יש פה נשים שמגיעות לליווי היריון ונשים שמגיעות עם כאבי מחזור, או נושאים של מיניות או גיל המעבר, יש גם מרכז מלאכות קדומות וגינה מלבלבת".
"החזון הוא שאת כל התוצרת הזאת גם נעשה תוך כדי ריפוי, כשאת קולעת סל זה מרפא טראומה, כשאת עובדת באדמה זה מרפא, ושזה גם יהיה מניב ומקיים ומפרנס", מסבירה זוהר.
נלחמות על החיים
בטווח הרחוק השאיפה היא שהמקום, שמתקיים כרגע מתרומות בלבד, יקבל גם תקצוב ממשלתי. כרגע, לאור מבול הפניות, אמ"ן שוב בעיצומו של קמפיין גיוס המונים.
"אנחנו נלחמות על החיים שלנו גם בשביל לשרוד וגם בשביל לשגשג, כי לשרוד זה לא מספיק, אנחנו צריכות שיהיה לנו את הביטחון הזה", מסבירה זוהר. "השלב הראשון בטיפול בטראומה זה ביטחון ואמון, שלא נהיה כל שנייה על סף סגירה, שנשים שנמצאות פה יוכלו לדעת שיש להן מקום, שהן יכולות להתמסר לתהליך טיפולי, ללכת למקומות הכואבים שהן צריכות כדי שיוכלו באמת לצאת מפה מחוזקות, שנוכל לשלם שכירות, שנוכל לפתח את העסקים המניבים שלנו, שנוכל לעמוד על הרגליים".
12 צפייה בגלריה
"אנחנו לא יכולות להזמין לפה נשים לתהליך ולדעת שבחודש הבא נגמר הכסף". אדמת מרפא נשית
(צילום: ליהי קרופניק)
למה בחרתן ללכת דווקא על קמפיין של הוראות קבע?
"אנחנו לא יכולות להזמין לפה נשים לתהליך ולדעת שבחודש הבא נגמר הכסף, אי אפשר לומר להן: 'לכו הביתה, תחזרו לרחוב, תחזרו לאשפוז, לכו תתאבדו'. אנחנו צריכות לדעת שאנחנו פה לאורך זמן, לטווח רחוק, וזה מה שההוראות קבע בעצם מאפשרות", היא מסבירה.
"החלום הוא שאישה, ברגע שהיא עושה את הצעד המאוד מאוד אמיץ הזה של להגיד: 'אני באה עכשיו לרפא את עצמי, אני באה עכשיו לבקש עזרה, אני באה עכשיו לעשות את התהליך שאני צריכה', שיהיה לה מקום ישר ומיד, שנוכל לתת עזרה ומענה לכל הנשים שצריכות אותנו".
"החזון שלנו הוא שיהיה לנו כפר של 45 דונם ושיהיה בו מקום לכמה נשים שצריכות ועוד שלוחות ברחבי הארץ, זה פשוט תלוי בחברה, פשוט תלוי כמה אנשים ירימו את הכפפה וייעשו את זה איתנו", אומרת זוהר.
"אנחנו פה. מאמינות"
"אני מרגישה שקורה כאן קסם" מוסיפה פטר. "יש משהו ממש מדהים בלעבוד בתוך צוות נשי, ביכולת לדיאלוג, ביכולת לקבל החלטות ביחד, במשהו המאוד רדיקלי הזה של לשבור את ההיררכיה. פשוט להאמין בנו, להאמין שזה אפשרי, להאמין שלבת שלי יש מקום בעולם הזה, להיות בו, גם אם חלילה משהו רע יקרה לה".
12 צפייה בגלריה
"יש משהו מדהים בלעבוד בתוך צוות נשי, ביכולת לדיאלוג, ביכולת לקבל החלטות ביחד". קרן פטר, ההרבליסטית של אמ"ן
(צילום: ליהי קרופניק)
"אתמול הייתה מישהי בקליניקה שאמרה שהדבר הכי נורא זה לא בהכרח מה שקרה, זה זה שלא היה אף אחד שיהיה איתה שם. ואנחנו פה. מאמינות", פטר מחייכת.
שני, החווה את התהליך הטיפולי על בשרה, משתפת: "בזמן מאוד-מאוד קצר, קורים פה דברים מדהימים. כל הזמן, יום-יום, בין אם זה בפיזי, בדברים שקורים פה, ובין אם זה בתהליכים נפשיים. אני כאן, אני חיה את זה. זאת העדות הכי טובה שיש לי לתת לזה שזה קורה ומתגשם".
פרט לתרומות והוראות קבע למען המקום יש צורך גדול גם במתנדבים."אנחנו צריכות מתנדבות שיהיה להן לב חם ורצון, ואהבה ומקום, מקום להכיל", מזמינה אלדר.
12 צפייה בגלריה
"הריפוי צריך להיות של כולנו, הוא צריך להיות קולקטיבי". מרוה זוהר ועדן אלדר
(צילום: ליהי קרופניק)
"זה לא רק מתנדבות שחסר, שיבואו לתמוך פה במרחב הזה, זה גם במרחב הווירטואלי והדיגיטלי, וזה גם מתנדבים גברים, כי הריפוי צריך להיות של כולנו, הוא צריך להיות קולקטיבי. הוא לא רק של נשים נפגעות עם פוסט-טראומה אחרי תקיפה מינית, הוא לא רק של גברים עם פוסט-טראומה אחרי פגיעה מינית, הוא של כולנו. כחברה", אלדר מסבירה.
"השבוע חזרתי הביתה אחרי יום ממש קשה פה, וראיתי את הילדים שלי ישנים, מחובקים, ונזכרתי", מספרת כהן. "נזכרתי שאני לא רק בשביל הנשים שכאן ולא רק בשביל הנשים שעוד יבואו, שאני פה בשביל הילדים שלי ואני מאמינה באמת שהחברה שלנו תבין שזה לא לטפל באלו שנפגעו, זה לטפל בנו, זה אנחנו, זה כולנו, האחריות של כולם".
"אנחנו רק בהתחלה של המהפכה הזאת של ההבראה של הבריאות המינית והמגדרית", מסכמת זוהר. "זה מסע לאורך זמן, זה לטעת עץ, זה לטעת יער זה חשיבה שהיא לדורות. יש לנו פה תהליך עמוק לעבור, ואנחנו קוראות לכולם להצטרף אלינו".
