הרעיון פשוט - כל מתנדב במיזם אופה בבית עוגה או מאפה מתוק ומחלק לאדם שגר קרוב אליו.
המיזם "מתוק לנשמה" שם דגש על השיח והמפגש בין המחלק למקבל כדי ליצור חוויה משמעותית של נתינה, קירוב והפחתת תחושת הבדידות כשהמוטו המרכזי הוא - "העוגה היא רק תירוץ".
"מתוק לנשמה" נוסד לפני כשנה ע"י איתמר גלזר, סטודנט להנדסת מכונות ואופה חובב. כיום הוא מנוהל על-ידי חבורת צעירים הפועלים בהתנדבות מלאה, ובמהלך השנה האחרונה הצליחו לחלק עשרות אלפי עוגות בכל הארץ.
לקראת החגים יצאה הקבוצה שיצר, המונה כבר כ-5,000 מתנדבים בכל הארץ, במבצע ענק שנקרא "ראש השנה - מתוק לנשמה" בסיועה של חברת שטראוס, שמטרתו לחלק כעשרת אלפים עוגות בכל הארץ לקראת ראש השנה.
סלבים ואושיות אינסטגרם בהם בר רפאלי, עדן פינס, הזמרת נרקיס, עומרי כספי, שמחה גואטה, מעיין אדם, ובלוגריות אפייה שונות, כבר שיתפו את המיזם בסטורי שלהם והגדילו את כמות המתנדבים.
בריאיון למדור החדש "מעורבים", איתמר גלזר (28) - האיש מאחורי המיזם "מתוק לנשמה", מספר:
גדלתי במעלות תרשיחא במשפחה דתית לאבא בריטי ואמא ישראלית. ילד חמישי משישה אחים. אני סטודנט להנדסת מכונות בבן-גוריון ועובד במשרת סטודנט כמהנדס תהליך ב'אינטל' ובשנה האחרונה גר בת"א.
גדלתי בבית שכולו עוגות ומגיל ארבע אמא שלי הייתה שולחת אותי כל שישי לחלק עוגת יומולדת למשפחה קשת יום, אז בגדול עוגות תמיד מתקשרות אצלי לנתינה, לאהבה, לחיבור.
בגיל תשע המשפחה שלי שכחה את יום ההולדת שלי. הייתי בטוח שעושים לי מסיבת הפתעה אבל מסתבר שלא הייתה כזאת, הם באמת שכחו. ברגע שנכנסתי הביתה מבית ספר והבנתי שלא הולכת להיות לי הפתעה החלטתי לעשות לעצמי יום הולדת.
לקחתי את הספר "ילדים מבשלים" והכנתי לבד עוגת שוקולד. הלכתי למכולת וקניתי לעצמי בלונים וממתקים והושבתי את כל הבובות שלי במעגל, בירכתי את עצמי, כיביתי את הנרות והבעתי משאלה, וכך נראתה יום הולדת תשע שלי.
באותו יום אני הבטחתי לעצמי שאם מר ועצוב לי קצת בחיים, אני תמיד אדע להכין מתוק כדי לעשות לי שמח בלב. הצלחתי, היום בעזרת מתוק אני עושה טוב להמון אנשים בלב".
כמה זמן אתה אופה? למי אפית עד לפרויקט?
מגיל מאוד קטן אהבתי את המטבח ובגיל 13 כבר הייתי מכין ארוחת שישי לכל המשפחה. את האפייה גיליתי בסוף התיכון או תחילת שנת השירות. עם הזמן השתפרתי וכשגרתי בחווה בניו-זילנד, ולא היה שם לחם בכלל, התחלתי לאפות לעצמי את הלחמים.
למדתי את התואר שלי בבאר-שבע שיש בה אווירה סטודנטיאלית מאוד חזקה, אז כל שישי כשהיה צריך להביא משהו לארוחות הבאתי חלות, עוגות או מאפים, וגם כשחבר נפרד מחברה או שסתם היה עצוב, הייתי מכין עוגות טובות לשיפור מצב הרוח.
כולם רצו רק מישהו לדבר איתו
אמא שלי תמיד הייתה אופה, ועד היום אני לא מצליח להתחרות בחלות שלה - היא תמיד אומרת שהאפייה זה משהו שעושים עם הלב ולא עם הידיים. אצלנו בבית אפייה ואוכל בכללי תמיד מתקשר לעולם של אירוח, כיבוד והכנסת אורחים. גדלתי בבית מאוד מארח שתמיד היו בו אנשים אז תמיד היה צורך בעוגות לכיבוד.
עוגות בשבילי זה לא משהו שהייתי רוצה להתפרנס ממנו, אלא עולם של יצירה ודמיון שדרכו אני יכול להמציא את עצמי בכל פעם מחדש. אני יכול להכין את אותה עוגה בכל שישי ובכל פעם היא תצא אחרת, זה נראה לי כל הקסם.
ספר על הרגע הראשון שבו חשבת על המיזם – איך הגיע? בעקבות מה?
בבאר-שבע הייתי מאוד פופולרי והיו לי המון חברים, ואז הגעתי לת"א והייתי ממש בודד. גרתי בדירת שותפים כושלת, כשכל אחד חי את חייו ובקושי אומר שלום.
נורא רציתי לאפות, כי באמת אני מאוד מאוד אוהב את זה, אבל פשוט לא היה לי למי, הייתי מכין קילו שמרים ולא הייתי מוצא עם מי לחלוק, אז הייתי זורק לפח.
בשלב מסוים חברה סיפרה לי שאמא שלה חלתה בסרטן, אז שלחתי להן שתי עוגות גבינה עם פתק: 'אדם חכם בשם טומי לפיד אמר פעם ש-90% מבעיות העולם אפשר לפתור בעזרת עוגת גבינה טובה, בתקווה לימים טובים יותר'. ראיתי כמה טוב זה עשה להן, כמה הנגיעה הקטנה הזאת בלי לנסות לעודד או לייפות את המציאות, רק לתת מחווה קטנה, זה בול מה שאנשים צריכים.
מה היה השלב הבא?
בשלב הבא אמרתי שאני אשמח סתם לשלוח לאנשים עוגה, "בוא נתרום קלוריות" - מי שישמח לעוגה לשבת - יקבל. כתבתי את הפוסט הכי תמים בעולם בסיקרט ת"א. תכלס חשבתי שאולי אקבל כמה כתובות ובמקרה הכי טוב איזה מישהו יתחיל איתי משם. בשום צורה לא חשבתי שזה יגיע למה שזה הגיע.
הפוסט של איתמר שהוליד את המיזם:
תאפו ותחלקו מתי שנוח לכם, אין מחויבות
הפוסט יצא קצת משליטה וקיבלתי בערך 80 כתובות במקום 10 שציפיתי לקבל. במשך חודשיים הייתי אופה כל חמישי ושישי ונוסע עם הקורקינט לחלק - בשלב הזה הבנתי שאנשים פחות מתעניינים בעוגה אלא זקוקים ליחס, רוצים מישהו שישב ויקשיב להם. לא משנה אם זה היה חיילות בודדות, קשישים, או נוער להט"בי ב"גג הוורוד", כולם רצו רק מישהו לדבר אתו.
תמיד חשבתי שהחלוקה תיקח לי שעתיים אבל איכשהו היא לקחה מעל חמש שעות כי בכל מקום הייתי מגיע ויושב לפחות לחצי שעה של שיחה.
אחרי חודשיים כתבתי עוד פוסט וביקשתי מאנשים נוספים להצטרף אליי - מהר מאוד הגענו ל-250 אופים בת"א ומשם התרחבנו לבאר-שבע, רמת-גן ולעוד 20 מוקדים בארץ.
כמה מתנדבים יש היום בפרויקט? מהיכן הם בארץ? גילאים? משהו שמאפיין אותם?
היום יש לנו בערך 5,000 מתנדבים בכל הארץ - חלקם קבועים יותר חלקם פחות, חלק גדול ממה שאנחנו מאמינים הוא לא להתחייב - תאפו ותחלקו מתי שנוח לכם, אין מחויבות ואין כלום.
בגלל שאין מחויבות אז מאוד מאוד נוח לחבר'ה צעירים להתנדב, המון אמהות ממילא אופות לשבת אז הם מגדילות כמויות ומחלקות עוד עוגה לקשיש שגר קרוב. יש לי מנהל אזור שהוא בכלל לוחם בקבע ביחידה מובחרת, כשהתפנה לו זמן הוא התחיל לנהל את כל אזור השרון.
אנחנו עובדים גם עם חברות הייטק כמו וייקס ו-GSI, ששולחות את העובדים שלהם לחלק עוגות. אני מודה שרוב הקהל שלנו הוא נשים וגייז שאוהבים לאפות, אבל בגדול אנחנו ממש ממש מנסים להשיג תרומה של עוגות ממאפיות ואז גם אנשים לא אופים יוכלו לבוא לאסוף עוגה ופשוט ללכת לחלק.
איך מרכזים את הפרויקט בפועל?
יש המון המון המון בלגן, גדלנו בטירוף. בשום שלב לא תכננתי למצוא את עצמי מנהל אלפי מתנדבים, אבל עם הזמן הבנתי שאני לא יכול לנהל הכול לבד, והתחלנו למנות מנהלי אזורים.
בגדול לכל עיר יש קבוצת ווטסאפ שקטה וטבלת שיבוצים. אפשר להצטרף למשל לקבוצה בת"א, להיכנס לטבלה של גוגל דוקס שם מופיעים הקשישים שגרים בעיר - עם שם שכונה והעדפות בגלל פרטיות וכאלה. מופיעים במסמך ארבעה שבועות קדימה ואפשר פשוט להשתבץ - להשאיר שם וטלפון.
ביום חמישי הרכז האזורי שולח הודעה בפרטי עם כל הפרטים על הקשיש. המתנדב מתקשר לקשיש, מתאם איתו הגעה, מכין עוגה ופשוט הולך לבקר אותו. בשישי משתפים בקבוצה בתמונות של העוגות וגם בחוויות מיוחדות. ביום ראשון הרכז בודק מול המתנדב איך היה הביקור ואם הכל עבר חלק, זאת בגדול המערכת. כרגע בחברת "וייקס" עובדים בהתנדבות מלאה על אתר שיסדר ויפשט את העניינים, מקווים שנצליח לעשות את זה בקרוב.
כמה מקבלי עוגות רשומים במערכת? באיזו תדירות הם מקבלים?
עד לא מזמן היו לנו בערך אלף קשישים במערכת, אבל לאחרונה בגלל החשיפה שקיבלנו בעקבות הקמפיין, הצלחנו להגדיל את כמות הקשישים למשהו כמו 5,000 קשישים בכל הארץ.
פנו אלינו עשרות עיריות ומאות אנשים שביקשו שנבוא לבקר את ההורים שלהם. אפילו המשרד לשיווין חברתי והשרה מירב כהן, היו מעורבים בעניין והפנו אלינו קשישים. אנחנו משתדלים שכולם יקבלו עוגה כל שבוע, זה לא תמיד הולך, אבל עכשיו בדיוק סגרנו פרויקט עם כמה יחידות קרביות שכל שישי יתקשרו לקשישים שלא הצלחנו להגיע אליהם, ויאחלו להם שבת שלום.
איך אתם יודעים איזו עוגה להביא למי? אולי מישהו חולה סוכרת אלרגי או טבעוני?
בטופס הוספת קשיש למערכת יש ממש רובריקה של העדפות - כשרות, טבעונות, פרווה, ללא סוכר, משהו מלוח, חלות. בנוסף אנחנו מקבלים גם העדפות נוספות כלומר יש נשים שמעדיפות שיבואו נשים, כאלה שרק רוצים ביקור בלי כלום - הם יביאו את העוגה, וגם יש עניין של שפה מועדפת - יש לנו אפילו חמישה מתנדבים שמדברים פרסית ובאים לבקר נשים ממוצא פרסי. אנחנו גם שולחים בבני ברק עוגות שנתרמות ע"י מאפיות כי אנחנו חייבים שזה יהיה בהכשר הבד"ץ.
מדובר רק בקשישים או שיש גם אוכלוסיות נוספות?
בהתחלה קהל היעד שלנו היה כל אדם שישמח למשהו מתוק. אחרי כמה זמן הבנתי שזו הגדרה כוללת מדי וגם הגענו לבתים ולאוכלוסיות לא רלוונטיות שחשבו שאנחנו סוג של מאפייה חברתית.
היום אנחנו שולחים לכל מי שמעוניין בעוגה ובמפגש - כלומר שהעוגה היא רק תירוץ והעיקר הוא הפגת הבדידות והגברת הסולידריות בחברה הישראלית.
אנחנו שולחים להמון חיילים בודדים, לדירות של אנשים בעלי צרכים מיוחדים, לדיור מוגן לפגועי נפש, לדירות להלומי קרב, לבתי מקלט של הקהילה הלהט"בית- "הגג הורוד", "בית דרור" וגם למעון של נשים מכות ונשים נפלטות ממעגל הזנות. אבל שוב כמו שאמרתי, אנחנו ברוב מוחלט של המקומות, באים, יושבים, מדברים ולפעמים אפילו רוקדים ואז יושבים לאכול עוגה ביחד.
"הבדידות במגדל יוקרה זהה לזו שבדירת חדר מתפרקת"
אין לנו שום עניין בבדיקה של מצב כלכלי של אף אחד. אני שולח למישהו במגדלי יוקרה בת"א, ולמישהי בשכונת הארגזים עם בית מתפרק. אגלה לך סוד - הבדידות בקומה 27 היא בדיוק אותה בדידות כמו בדירת חדר מתפרקת, רק שבדרך כלל בקומה 27 יותר מתביישים להודות.
לא מזמן התקשרה אלי קשישה ושאלה אם נוכל לבוא, היא התחילה לבכות ואמרה שהיא נורא מתביישת, שהיא כל החיים עובדת והיא לא צריכה כסף, רק יחס וחברה. אמרתי לה שאין פה בושה, ואני לא בא ממקום מעליה ולא מרגיש שאני בא לתרום, אני פשוט בא להיפגש ולעשות קצת טוב.
אנחנו באמת שמים דגש על המפגש, השיח, האנשים האלה ברובם המוחלט נמצאים בקבוצת סיכון והם בקושי יוצאים מהבית, אנחנו הרבה פעמים המפגש שלהם עם העולם בחוץ בכל בתקופת הקורונה.
האם לדעתך יש מקום להתערבות ממשלתית במיזם כמו שלך? מה היית משנה אם היית יכול?
בהרבה מדינות באירופה כבר הבינו שהבדידות היא המחלה הגדולה של הדור שלנו, אבל פה בארץ אף אחד לא מדבר על העניין.
בהתחלה הייתי דואג שכל ילד בתיכון כחלק ממחויבות אישית ילווה קשיש, אפילו טלפונית. הייתי מנסה להעלות את המודעות לעניין ברמה החינוכית כדי שאנשים באמת יבינו שזה לא סתם.
כמו שגרטה טונברג - ילדה שוודית בת 16, גרמה לכל העולם לדבר על משבר האקלים, החלום שלי הוא לגרום לכל העולם לדבר על משבר הבדידות.
9 צפייה בגלריה
"כמו שגרטה טונברג גרמה לכל העולם לדבר על משבר האקלים, החלום שלי הוא לגרום לכל העולם לדבר על משבר הבדידות". איתמר גלזר
לרתום לעניין את החברות הגדולות שכדי להיות מודרניות ומתקדמות חייבת להיות "גיי פרנדלי" ו"ווגן פרנדלי"- אז אני רוצה לגרום להן להיות גם "סניור פרנדלי" או "לונלינס פרנדלי". ואולי אני שאפתן וחי בסרט אבל למה שזה יעבוד רק בארץ? קשישים ואנשים בודדים יש גם בבוסטון, ברלין, טוקיו וטהרן.
מינוס בבנק ופלוס בלב
האם אתה מקבל כסף עבור הפעילות? מרוויח משהו?
מה אני מקבל? מינוס בבנק ופלוס בלב. סתם, אני לא מקבל שום משכורת או משהו כזה מהמיזם. אני עושה הכל בהתנדבות והאמת שאני מפסיד על זה המון המון ימי עבודה.
אנחנו מקווים לגייס כסף למיזם ואז אני אוכל אולי לשלם לעובדים בשכר כי כרגע אנחנו עושים הכל בהתנדבות מלאה.
ומה אני מרוויח? תרמו לי קורקינט ותנור - אם זאת הכוונה לרווח מוחשי, אבל אני מרוויח המון עניין, סיפוק, משמעות, ומאז שהוקם המיזם אני מרגיש הרבה יותר אני, ומרגיש הרבה יותר טוב - שכנראה זה הרווח הכי גדול. אה, ומתחילים איתי מלא.
הצעות למדור "מעורבים"- המציג איש/ה פעילים חברתית ומעוררים השראה, פנו ל: shlomit-sh@ynet.co.il וציינו בנושא "למדור מעורבים".
