היום, 23.06, הוא "יום האלמנות הבינלאומי". יום שבו אפשר להתייחס לאבל, שכול ואלמנות (אזרחית) - נושאים כואבים ומציפים, שפחות נוהגים לדבר עליהם בחברה הישראלית ובתקשורת. הכרוניקה של המוות במציאות הישראלית עשויה להיות מתעתעת: אנחנו תומכים ומלווים בשבעה, מביאים אוכל ומחבקים מכול הלב, אך בחברה בה המוות נתפס כטאבו, ביום שלאחר השבעה, בשילוב המציאות היום-יומית שלנו, אנו מותירים את האלמנות והיתומים להתמודד לבד עם הכאב היום-יומי, לבדם.
בישראל כ-10,000 אלמנות להן ילדים מתחת לגיל 18. כ-30% מהן חיות מתחת לקו העוני, אלו נתונים שהיו רלוונטיים טרם משבר הקורונה, שפגע באופן אנוש באלמנות. על פי מחקר עולמי ישנן כ-245 מיליון אלמנות ברחבי העולם, וכ-115 מיליון מהן, משמע מעל 46% מהן, חיות בעוני.
הטרגדיה של אלמנות ישראל מתבטאת בכך שמדינת ישראל הפקירה את צורכיהן וצורכי ילדיהן, המונים מעל כ-30,000 ילדים. מדינת ישראל נותרה עיוורת מהקמתה לאלמנות ויתומי ישראל והן נאלצות לחיות במציאות בהן הן המפרנס היחיד. מדינת ישראל נותרה עיוורת מהקמתה לאלמנות ויתומי ישראל והן נאלצות לחיות במציאות בהן הן המפרנס היחיד (למעט קצבת שארים בסך 729 שקלים בחודש לילד). אמנם, על הנייר מדינת ישראל דואגת להעניק הטבות לילדים יתומים נזקקים במסגרת חלוקת מענקים שנתיים ליתומים. בפועל, מתי מעט זוכים בהם והשאר נותרים להמתין לחידוש התקציב בשנה הבאה, בתקווה שבזמן הזה יתעשרו באופן פלאי מקצבת השארים, או שלפחות יזכו לקבל סלי מזון מעמותה כלשהי.
כשהייתי בת 14 אבא שלי נהרג בתאונת דרכים פתאומית, אני זוכרת את אמי היקרה מודיעה לי שאבא נהרג, זוכרת את הבור שנפער לי בלב ומאז נדמה שאינו מפסיק להתקיים, אני זוכרת שבעה ימים בהם כל השכבה שלי הגיעה לנחם, אף אחד לא יודע מה להגיד, זוכרת איך דקה אחרי, ציפו ממני להמשיך את החיים שלי כאילו כלום לא קרה. זוכרת את הריק הגדול. לא היה מפגש עם עובדת סוציאלית, הייתי לבד, חוץ מהמשפחה שלי שמאוד תמכה בי, אף אחד לא ראה אותי.
ללא מענה, ליווי או תמיכה מוסדרים
אני זוכרת את היתמות ממשיכה לכרסם בי. בתקופה ההיא היה נדמה לי שהיתמות שלי היא כל מי שאני, שהיא אכלה בי כל חלקה טוב, שלנצח המילה "אבא" תעביר בי צמרמורות, שהעולם תמיד ימשיך להיות צבוע לי בשחור לבן של כאב. בעוד המדינה מספקת שירותי ליווי ותמיכה ליתומים של מערכת הביטחון (כ-500 יתומות ויתומים), וטוב שכך, מעל ל-30,000 יתומים מהשכול האזרחי, נותרים, כמוני, ללא מענה, ליווי או תמיכה מוסדרים.
על פי מחקרים על אודות התייתמות טרם הגעה לגיל בגרות, גיליתי כי להם ולי, הדר של גיל 14, ישנם סיכויים מוגברים למגוון רחב של הפרעות נפשיות: הפרעות חרדה, פוסט-טראומה, דיכאון קשה ופסיכוזה, יתמות מובילה לסיכון מוגבר להתנהגויות פגיעה עצמית, החל מאובדנות, הפרעות אכילה והתמכרויות, כמו כן היא עלולה להוביל ביתר שאת לניצול מיני, עיסוק בזנות ועיסוק עברייני ופשיעה.
כיום המדינה מעניקה תמיכה רק לנפגעים בשלושה סוגי מוות: עבירות המתה, תאונות דרכים והתאבדויות, למרות שהרוב הניכר של האלמנות, מתאלמנות כתוצאה ממחלות. כנראה שבעיניה של מדינת ישראל מוות ממחלה הוא "משעמם"
טיפול אינו פריבילגיה גם עבור האימהות האלמנות הנאלצות לארגן את חייהן מחדש - נפשית וכלכלית ובפרט בכל האמור בטיפול בילדיהן היתומים. כיום המדינה מעניקה תמיכה רק לנפגעים בשלושה סוגי מוות: עבירות המתה, תאונות דרכים והתאבדויות, למרות שהרוב הניכר של האלמנות, מתאלמנות כתוצאה ממחלות. כנראה שבעיניה של מדינת ישראל מוות ממחלה הוא "משעמם".
המדינה מתנהלת כאילו ניתן להותיר ילדה בת 4 או בת 16, להתבוסס בכאביה לאחר מותה אביה מסרטן, ללא צורך בטיפול. ליתומים ואלמנות אין כיום שום קדימות בטיפול ציבורי נפשי וכשזמן ההמתנה לטיפול נפשי ציבורי עומד על כשנתיים, חלקם ילכו לטיפול פרטי, אך מי שידו אינו משגת לשלם 350 שקלים לטיפול יחיד (6,300 שקלים לטיפול חודשי לאלמנה עם 3 ילדים), יתבוסס בכאבו וימתין להידרדר למצבי סיכון.
כך אלמנות ישראל עומדות באותה הדילמה כבר 73 שנים: "האם לעזור לילדים שלי או לקנות אוכל?" ואותו סטטוס (במרבית המקרים) של: "קו העוני. או מתחתיו".
מתוך הכאב האישי שלי נולד בי הרעיון לסייע ליתומים אחרים. הבנתי שלאף ילד לא מגיע לעבור את היתמות שלו לבד, וכך לאחר שנתיים בתוך היתמות, כשאני בת 16 בלבד, הקמתי את "עמותת חמניות".
הכירו את עמותת חמניות:
מדינת ישראל מוכרחה לשנות כיוון בהקדם בכל האמור בטיפול באלמנות ויתומים. זוהי חובתה המוסרית הבסיסית, אך יותר מכך: מדינת ישראל משלמת בריבית כבר 73 שנים על כל אלמנה ויתום שאינם מטופלים, כי הרי מה יותר יקר? טיפול מבעוד מועד? או שיקום של אסיר או זונה?
עד שזה יקרה, "עמותת חמניות" תמשיך להיות הבית היחיד למאות יתומי ישראל ותמשיך להעניק תמיכה חברתית, רגשית, ומונעת סיכון. כמו כן, תמשיך ללוות את אלמנות ישראל בהענקת הנחיה הורית, מימוש זכויותיהן ומיצוי משאבי קהילה.
הכותבת הדר קס, התייתמה מאביה בגיל 14, יסדה את עמותת חמניות בגיל 16 וכיום בגיל 21 היא מנכ"לית העמותה.