בשיתוף מפעל הפיס והסתדרות המורים
מדי בוקר, עוד לפני שהיא מתארגנת בעצמה ליציאה לבית הספר, מתקשרת מרינה רויטברג, מחנכת כיתת מב"רמעבר לבגרות בתיכון אורט דרסקי בעכו, לתלמידיה כדי להעיר אותם ולהבטיח שיגיעו בזמן לבית הספר.
ערב קודם עוד ניהלה איתם שיחות מוטיבציה, סייעה למתקשים והזכירה לכל אחד מהם לסיים את המטלות שלו או להתכונן למבחן. רויטברג, בנוסף לתפקידה כמחנכת, משמשת גם כרכזת שכבה וכמורה אנגלית, ולא מוותרת על אף תלמיד.
לדבריה, השנה האחרונה עם הלמידה מרחוק, הריחוק החברתי והסגרים, הייתה מאתגרת במיוחד לתלמידים, להורים וגם למורים. "הייתי צריכה ללמוד בתנועה להתאים את עצמי להוראה מרחוק ולהשתמש בטכנולוגיות השונות. גם התלמידים היו צריכים להתרגל ללמידה מרחוק", היא אומרת. "דאגתי לקשר יומיומי עם כל תלמיד ותלמיד. אם לא ענו, התקשרתי להורים, תיזכרתי בלילה ובבוקר. אני מרגישה שיש לי אחריות עליהם כמו הורה".
במהלך הסגרים והלמידה מרחוק רויטברג נסעה מביתה בקרייתאתא לעכו לבקר את התלמידים בבתיהם. לקראת בחינות הבגרות נתנה להם שיעורים פרטניים לצמצום פערים ותגבורים עד לשעות הלילה המאוחרות.
במהלך 26 שנותיה בהוראה קיבלה רויטברג הצעות לעבוד בתעשייה בתחומים המחייבים שליטה מעולה בשפה האנגלית תמורת שכר גבוה, אך כל פעם דחתה את ההצעות."אמנם זה מעט מפתה, אבל אני רואה בהוראה שליחות, זה היה החלום שלי מאז שהייתי ילדה. גם סבא וסבתא שלי, אמי והדודים שלי היו מורים".
"התלמידים שלי מדהימים", היא מעידה בגאווה. "יש מכשולים וקשיים ולפעמים הם מגיעים עם פערים שצברו במשך שנים אבל עם עבודה קשה מצליחים. כשאני מזהה קשיים, אני לא ישנה בלילות עד שהכל בסדר".
כעולה ותיקה שהגיעה לכאן בגיל ,23 רויטברג זוכרת את הקשיים שחוותה וכעת היא מסייעת לתלמידים העולים ולמשפחותיהם, מתרגמת להם טפסים לביטוח הלאומי ולרשויות השונות, מתווכת להם בעניינים הקשורים לשפה ולתרבות ומפחיתה את חששם. "חשוב לי שלא יחוו את הטראומה שאני עברתי", היא מסבירה.
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף מפעל הפיס והסתדרות המורים
