היי, קוראים לי איל פינק, אני בן 23 וגר במרכז הארץ. נולדתי כבד שמיעה ובגיל שנתיים עברתי ניתוח של שתל קוכליארי בשתי אוזניי, כך שהשמיעה שלי יותר טובה וברורה, כמעט כמו אדם שומע מלידה, אבל עדיין, כבד שמיעה.
להיות אדם כבד שמיעה זה להגיע לצמתים בחיים שבהם ההחלטה היא האם להשתלב בחברת השומעים או לא?
את התיכון המשלב שבו למדתי סיימתי עם בגרות מלאה והשלב הבא היה מאתגר: האם להתגייס לצה"ל או לעשות שירות לאומי? בסופו של דבר היה לי חשוב להתגייס לשירות התנדבות בצה"ל, בכך לתרום למדינה ממה שאני יכול ולהוות דוגמה נוספת לחשיבות שיש לשירות בצה"ל, גם אם אני אדם עם מוגבלות פיזית כלשהי.
צפו בשירת התקווה בשפת הסימנים:
(המכון לקידום החירש בישראל)
עברתי טירונות של שבוע וכחייל כבד השמיעה היחיד בטירונות החוויה הייתה לא קלה אך מרעננת. אני זוכר שטירונים אחרים במחזור ביקשו ממני ללמד אותם את שפת הסימנים להמנון הלאומי "התקווה".
בזמן תרגול סיום הטירונות ירד גשם חזק, ברקים ורעמים, ולא היה ניתן לשמוע את שירת ההמנון של החיילים סביבי. לכן כולם, בלי יוצא מן הכלל, שרו אותו גם בשפת הסימנים ממש כמו שלימדתי אותם.
צפו בטקס קבלת "חייל מצטיין":
כמשרת בסדיר, גויסתי לחיל תקשוב כטכנאי רשתות בפיקוד דרום. כמה חודשים לאחר מכן עברתי את מבחני ההסמכה כטכנאי רשתות ואני משרת בתפקיד עד היום. כחלק מהתפקיד נדרשתי לחנוך חיילים חדשים המגיעים למחלקה: הם התלוו אליי למשימות שטח ולמדו ממני את העבודה מא' ועד ת'.
ההתמודדות וההשתלבות החברתית בעולם השומעים לא פוסקות, וכדי לקרב לבבות ולהעלות מודעות על מצב החירשים וכבדי השמיעה בצה"ל, העברתי הסברה למשרתי גדוד 373 בפיקוד דרום. ההסברה הייתה פוקחת עיניים למי שאינו חירש, וחברתית זה עזר לי מאוד.
לאחר ההרצאה הזאת התבהר לי אפילו יותר ששילוב כבדי שמיעה וחירשים במסגרת הצבאית יפתח צוהר לחירשים וכבדי שמיעה במדינת ישראל. אני יודע שתהליך השילוב וההכלה אינו קל ומצריך בניית נגישות בכל בסיס בצה"ל, אך מדובר בעולם שלם לחירשים וכבדי שמיעה כך שיוכלו להיפתח ולהיות מודעים לתרומה למסגרת הצבאית ולחיים הפרטיים שלהם, כך שעולמם יהיה רחב יותר ומשולב כראוי בחברה הישראלית.
יש קושי גדול בלהיות חייל מתנדב ונכה; נדרש ממני להיות מרוכז הרבה יותר- גם לשמוע טוב, גם לחשוב איך לדבר ובסוף גם איך לבצע. לא תמיד הרגשתי שאני מצליח, לא כל יום היה קל ומכאן בתדהמה הגדולה: אני נבחרתי למצטיין נשיא.
התרומה למדינה תמיד הייתה בראש מעייניי, למרות כל הקשיים שעמדו בדרכי לאורך חיי ובעיקר בשירות הצבאי, השתדלתי ועבדתי קשה בכל משימה שנתבקשתי והאמנתי בכל ליבי שאני ראוי להיקרא 'מצטיין'. אתם יכולים לתאר עד כמה נרגש הייתי כשאכן קיבלתי את הכבוד להיות מצטיין נשיא המדינה.
אני זוכר את הרגע בבירור: המפקדת שלי קראה לי למשרדה ובישרה לי שקיבלתי את האות. הייתי מאושר עד האוזניים כי להיות מצטיין נשיא זה גמול על העבודה הקשה שעשיתי, מכל הלב ובעיקר כי רציתי זאת כל כך.
אני רוצה להודות לכל מי שאפשר לי לעשות את הדרך המשמעותית הזאת ולהיות מי שאני: בעל מוגבלות המשתלב בעשייה החברתית ומקדם את המדינה בדרכו ובמסוגלותו האישית.
