תחושת ההתרגשות והסיפוק של ההתנדבות הראשונה נשארת לתמיד, ובמקרים רבים מהווה השראה להמשך החיים ולבחירות שאנו עושים.
לפי מנוע חיפוש ההתנדבות של אתר רוח טובה מקבוצת אריסון, המכיל אלפי מקומות התנדבות ומחבר בין מתנדבים לעמותות, חלה, דווקא בתקופת הקורונה, עלייה של 37% במשתמשים באתר בשנת 2020. לחלק מהמתנדבים הללו יש סיפור מרגש על ההתנדבות הראשונה.
לפניכם שלושה סיפורים של מתנדבות מעוררות השראה:
הרצון לעבוד עם אנשים עם צרכים מיוחדים תמיד היה שם
אורית בזיני (44) מחולון: התנדבה לראשונה בכיתה ה' בחונכות ילדה עם צרכים מיוחדים, ובהשראת ההתנדבות עובדת כיום במעון לאנשים עם צרכים מיוחדים.
"הייתי תלמידת כיתה ה' ובמסגרת התנדבות של חונכות אישית קיבלתי מתנה - לחנוך את כרמית. ילדה מקסימה בגילי, צחקנית חמודה, נמוכת קומה עם פיגור סביבתי.
היה לי ברור שאני רוצה לחנוך אותה, להיות עם כדור האופטימיות המתגלגל מצחוק כי אנחנו הרי באותו גיל ובטוח שנהיה חברות. הגובה שלה לא היווה בעיה, ובכלל לא שמתי לב אליו.
כרמית הייתה מקסימה, ישר הבנתי שהיא לא ילדה קטנה ולא תינוקת, אלא חברה שאפשר ללמוד ממנה הרבה. כרמית תמיד חייכה וצחקה ושאבתי ממנה שמחת חיים. למדתי ממנה לא להשוויץ ולהיות צנועה כי העולם הוא מתנה. ישר נקשרנו והיינו המון ביחד.
זה התחיל מהתנדבות שבועית בבית הספר, חונכות/ליווי אישי והמשיך למפגשים מעבר לשעות הלימודים, ביקורים בבתים והיכרות של המשפחות. גדלתי עם מה שלמדתי ממנה וזה ליווה אותי לאורך כל החיים. במהלך כל השנים הייתה לי נגיעה פה ושם עם אנשים עם מוגבלויות (שכליות וגופניות), ואני ידעתי שיגיע היום וזה יהיה העיסוק שלי.
במהלך השנים עבדתי בתחום הביטוח, כמורה ועם נוער בסיכון, הרצון לעבוד עם אנשים עם צרכים מיוחדים תמיד היה שם.
35 שנה אחרי המפגש עם כרמית, עזבתי עבודה שמאוד אהבתי כדי לעבוד עם אנשים עם מוגבלויות. חיפשתי, מצאתי והתאהבתי, פשוט כיף לי לבוא לעבודה", היא מספרת.
בזיני עובדת כעת במעון בחולון לאנשים עם מוגבלות שכלית. זה בית ל-140 בוגרים והיא אחראית שם על תחום החינוך והפנאי. בנוסף היא גם מרצה בבתי ספר וחושפת את התלמידים להיכרות עם אנשים עם צרכים מיוחדים.
"היום אני יודעת שהמטרה שלי היא להסביר לעולם - שלכל אחד מאיתנו יש מגבלה, אחד מרכיב משקפיים, אחד עם סוכרת, אחד על כיסא גלגלים ואחד עם מגבלה שכלית - בפועל, כולנו דומים, אך מעט שונים. אל תשכחו את זה לעולם", היא מסכמת.
6 צפייה בגלריה
"לכל אחד מאיתנו יש מגבלה, אחד מרכיב משקפיים, אחד עם סוכרת, אחד על כיסא גלגלים ואחד עם מגבלה שכלית - בפועל, כולנו דומים, אך מעט שונים"
"מדהים לראות איך אנשים במדינה שלנו מתנדבים ועוזרים אחד לשני"
דונה גורצקי (61) ממעלות התנדבה לראשונה בחייה כשעלתה לארץ לפני 40 שנה, ומאז היא לא מפסיקה להתנדב
דונה גורצקי עלתה לארץ מצרפת ב-1980, במסגרת תוכנית להכשרת שליחים בתחומי יהדות וארץ ישראל. היא הייתה אמורה לחזור לצרפת לאחר ההכשרה אך התאהבה בארץ ישראל והחליטה להישאר. במסגרת התוכנית הייתה להם תקופת התנדבות של שבועיים. "יצאנו ליישוב שלומי, בגבול הצפוני של הארץ. כעולה חדשה שלא טעמה טעם של התנדבות בימיה, ועוד עם תושבי הארץ שדיברו אך ורק עברית, זה היה ממש חידוש עבורי", היא מספרת.
"חלק מהחברים עבדו במועדוניות, חלק עם זקנים, חלק צבעו בתים של משפחות השרויות במצוקה כלכלית. אני עזרתי לגננת לקשט גן ילדים יחד עם עוד חברות. התפקיד התאים לי כי לא הייתי צריכה לנהל שיחות בעברית שעדיין לא הייתה שגורה בפי והיכולות האמנותיות שלי באו לידי ביטוי".
"אין בצרפת תוכניות התנדבות לנוער כמו בארץ, ומהרגע שהתחלתי להתנדב זה פתח לי את השער להתנדבות לאורך כל השנים".
במהלך השנים התנדבה גורצקי בארגון פעילויות קהילתיות של תרבות ולמידה. כיום היא מלווה קשישה לטיפולים רפואיים ודואגת לשלומם. במהלך תקופת הקורונה, גורצקי מלווה משפחות שזקוקות לעזרה.
התנדבות יוצאת דופן נוספת שהיא לוקחת בה חלק בשנתיים האחרונות היא ליווי רווקים מכל המגזרים שמחפשים זוגיות בעמותת "חיבורים". גורצקי בחרה ללוות רווקים עם צרכים מיוחדים, במסגרת ההתנדבות היא מכירה אותם לעומק, פותחת להם כרטיס להיכרויות באתר ומלווה אותם בתהליך ההיכרות עם בני זוג פוטנציאליים.
"זה מדהים לראות איך אנשים במדינה שלנו מתנדבים ועוזרים אחד לשני. ההתנדבות ממלאת אותי, והצד החיובי של הקורונה הוא האנשים שעוזרים אחד לשני", מסכמת גורצקי.
"אני מרגישה אחריות וגם הרבה אהבה"
אופיר נועה פרוביזור (36) מתל אביב, התנדבה אצל משפחה של מבקשי מקלט, תמכה באם בזמן הלידה ולאחר שנים פגשה את המשפחה והילדה שנולדה
ההתנדבות הראשונה של אופיר נועה פרוביזור הייתה לפני כעשור. פרוביזור החליטה להתנדב בעמותת אס"ף, למען מבקשי מקלט מאפריקה.
"התחלתי להתנדב שם כי כאב לי מאוד לראות ולשמוע על המצב שלהם והדרך שהם עברו", היא משתפת.
"הגעתי לעמותה והוצגו בפניי מספר אופציות התנדבות, בחרתי באפשרות לליווי משפחה. זאת הייתה משפחה מאריתראה, שלושה ילדים ואם בהיריון. האב עבד בעיר אחרת כך שראיתי אותו פחות ומאוד התחברתי בעיקר לילדים. פעם בשבוע הייתי מגיעה אליהם, יושבת ומדברת איתם, ורואה במה אני יכולה לסייע, בין אם זה ביורוקרטיה או כל דבר אחר.
לאחר מספר חודשים שליוותי את המשפחה, ישבתי בלילה אחד בבר עם בן זוג שהיה לי בזמנו ובחצות הטלפון מצלצל ואני רואה שזו האמא מתקשרת. היה נראה לי מוזר שהיא מתקשרת בשעה כזו והבנתי שבטח קרה משהו. עניתי לה והיא אמרה לי שהיא צריכה ללדת בכל רגע, האבא בעבודה בעיר אחרת ואין לה מושג איפה היא הולכת ללדת.
עזבתי מיד את הבר ולקחתי אליה מונית, היא ירדה עם תיק ללידה ופשוט אמרתי לנהג מונית לנסוע לאיכילוב. מפה לשם, מצאתי את עצמי איתה בחדר הלידה מחזיקה לה את היד בזמן הלידה ועוברת איתה את הלידה.
לילדה שנולדה הם קראו ישראלה, והמשכתי ללוות את המשפחה. ואז בגיל 29 עזבתי לברלין. אחרי 4 שנים בברלין חזרתי לארץ וחצי שנה אחרי החזרה שלי, דרך מקום עבודה שהייתי בו, יצא לי להכיר מבקש מקלט אחר שהסתבר שהוא חבר של אב המשפחה. החבר קישר בינינו, כי היה לי טלפון אחר מאז שעזבתי. הלכתי לבקר אותם ובין השאר פגשתי את ישראלה שכבר הייתה בסביבות גיל 5." היא מספרת.
אופיר המשיכה להתנדב במקומות נוספים מאז, היא ניהלה עמוד פייסבוק לשלום בין ישראלים לפלסטינים, שהוביל לשיתופי פעולה בין ישראלים, פלסטינים, גרמנים ואמריקאים.
התחושות בעקבות ההתנדבות הראשונה מלוות אותה בעיקר בכל הנוגע לסיוע לילדים. בתקופה האחרונה אחד מילדי המשפחה יצר איתה קשר והיא מסייעת לו. "אני מרגישה כמו אחותו, חשה אחריות וגם הרבה אהבה", היא מסכמת.
רוצים גם להתנדב ולהתרגש? להתנדבות בכל התחומים ובכל הארץ ניתן להיכנס לאתר עמותת רוח טובה מקבוצת אריסון המחברת בין מתנדבים לעמותות.
