גליה (24), סובלת מחלומות זוועה מהם היא מתעוררת מזיעה, מתקשה להתמיד בלימודי התואר בכלכלה, ללא זוגיות, חוששת מכל גבר שרואה ברחוב. זאת לאחר שנאנסה בעת שירותה הצבאי. אביעד (40), לא זוכר את שמות חבריו לפלוגה, רוב היום עצבני ומתפרץ על אנשים, לא מתמיד בעבודה ומסתגר, מתקשה בזוגיות ובהורות, בנוסף, סובל מכאבים, זאת לאחר שבמלחמת לבנון השנייה שירת כלוחם במילואים, איבד מספר חברים ונפצע בעצמו. אחמד (30), עובד אך מתקשה להתרכז, לא מצליח להירדם בלילה, סובל מפלשבקים ונוהג תוך דריכות יתר בכביש, לאחר תאונת דרכים בה היה מעורב לפני שנתיים.
מה משותף לאנשים אלו? הם שלושתם מאובחנים עם הפרעת דחק בתר חבלתית או במילים אחרות: פוסט-טראומה.
4 צפייה בגלריה
"הפרעת דחק פוסט-טראומטית מתפתחת בעקבות חשיפה למוות או איום על החיים, פציעה חמורה או אלימות מינית"
(shutterstock)
מהי פוסט-טראומה?
פוסט-טראומה או הפרעת דחק בתר-חבלתית היא אחת ההפרעות השכיחות בפסיכיאטריה. על פי ה-DSM-V - ספר האבחנות בפסיכיאטריה, הפרעת דחק פוסט-טראומטית מתפתחת בעקבות חשיפה למוות או איום על החיים, פציעה חמורה או אלימות מינית, אם דרך חשיפה ישירה לאירוע הטראומטי, דרך עדות או גילוי אודות אירוע כזה שחווה אדם קרוב, או בעקבות חשיפה חוזרת ונשנית לפרטים מעוררי דחק אודות אירוע טראומטי.
הסימפטומים כוללים חודרנות, הימנעות, עוררות יתר ושינוים לרעה בחשיבה ובמצב הרוח. על אלו להימשך מעל חודש אחד ולגרום למצוקה ניכרת או לליקויים בתפקוד החברתי, התעסוקתי או בתחום מרכזי אחר.
פוסט-טראומה או PTSD, נחשבת ל"פציעה שקופה", זאת מכיוון שזוהי נכות שאינה נראית כלפי חוץ. לא פעם מטופלים אומרים לי :"את יודעת מה? הלוואי והייתי קטוע רגל, אז היו רואים שאני באמת נכה". מטופלים עם פוסט-טראומה לא פעם שומעים את האמירות: "אם רק תרצה, תוכל לצאת מזה", "כמה זמן עוד את הולכת להתעסק במה שקרה לך? תעברי הלאה". עצם העובדה שלא רואים דבר, לא אומר שהכול טוב, נהפוך הוא, לעיתים יותר קשה.
איך חיים עם זה?
החיים עם פוסט-טראומה הם לא קלים בלשון המעטה, האדם נזכר שוב ושוב בטראומה בלא שהוא רוצה בכך ומרגיש כאילו שהיא מתרחשת בהווה, גם אם עברו מאז 20 שנה. היה לי מטופל פוסט-טראומטי שלחם במלחמת יום כיפור, ובכל יום עצמאות נהג להיכנס מתחת למיטה כשהתחילו הזיקוקים, למרות שהמלחמה הסתיימה לפני עשרות שנים.
4 צפייה בגלריה
"אצל רבים מהאנשים הסובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומטית, קיימת גם הפרעה בתפקוד המיני"
(צילום: שאטרסטוק)
לרוב הנפגעים נמנעים מכל דבר שעלול להזכיר את הטראומה, לדוגמא: אנשים שמפסיקים לנהוג לאחר שעברו תאונת דרכים, או אישה שנאנסה שתוותר על נסיעה בתחבורה ציבורית מפחד שיתיישב לידה גבר. תיתכן גם הימנעות מצפייה בטלוויזיה בגלל החשש שיראו שם תאונה, אונס או מלחמה.
מאפיין נוסף הוא שינוי לרעה במצב הרוח, ואמונות שליליות לגבי העצמי ואחרים. אחת התופעות הקשות בסבל של אנשים עם פוסט-טראומה הם רגשות האשמה: לא פעם חיילים מרגישים תחושות אשם מעצם העובדה שהם נשארו בחיים בעוד חבריהם מתו, למרות שכאשר שומעים את מה שקרה, ברור כי לא יכלו לעשות דבר כדי להציל את חבריהם.
אישה יכולה לחוש שהיא האשמה באונס שלה כי היא לא הצליחה להשתחרר מהאנס. העובדה שהיא 1.65 מ' ושוקלת 55 ק"ג והאנס מיתמר ל-1.90 מ' ושוקל 100 ק"ג, וגם המחשבה שאולי בעצם כך שלא נאבקה, אולי הצילה את חייה, לא חולפות לה בראש. לפעמים קיים גם קושי להרגיש רגשות של שמחה, כמו מטופלת שלי שעברה אונס קבוצתי שנים רבות בטרם הגעתה לטיפול ואמרה לי: "הבן שלי מתחתן, אני יודעת שאני אמורה להרגיש שמחה, אבל לא מרגישה כלום, ריק".
החיים לצד בני זוג פוסט-טראומטיים
כל זה ועוד לא אמרנו מילה על זוגיות ומיניות: לא פשוט לחיות לצד אדם עם PTSD, הרוגזנות והתפרצויות הזעם שמאפיינות אנשים פוסט-טראומטיים לא פוסחות על בני הזוג. היעדר האנרגיה, ההסתגרות וחוסר החשק לעשות דברים, משפיעים עליהם. בנוסף, בשל מרכיב הבושה, לעיתים אנשים עם PTSD לא משתפים את בני הזוג בחוויותיהם. אלו רואים את בן/בת הזוג משתנים לנגד עיניהם ולא תמיד מבינים מה הסיבה. לעיתים בן או בת הזוג הופכים למטפל העיקרי של האדם הפוסט-טראומטי: דואגים לכך שייקחו תרופות, מרגיעים אותו או אותה. ברור שזה אינו מתכון בריא לזוגיות טובה.
בנוסף, במספר מחקרים שנעשו על פוסט-טראומה ותפקוד מיני נמצא כי אצל רבים מהאנשים הסובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומטית, קיימת גם הפרעה בתפקוד המיני, זאת ללא קשר לסיבה: פגיעה מינית, מלחמה, תאונות דרכים, קורבנות פשע ועוד.
ההפרעה קיימת אצל גברים ונשים כאחד ומשפיעה על כל שלבי מעגל התגובה המינית: יש ירידה בחשק לקיים יחסי מין, קושי בעוררות (היכולת לייצר ולשמר זקפה אצל גברים, רטיבות נרתיקית אצל נשים), נפגעת היכולת לחוות אורגזמה וכן יש ירידה בתדירות קיום יחסי המין ובשביעות הרצון מהם. חוסר התקשורת והמתח ביחסים עשויים להשפיע בתורם על המיניות של בני הזוג וייתכן מצב שבו בן/בת הזוג יפתחו הפרעה בתפקוד המיני שלא הייתה טרם הטראומה.
טיפול בפוסט-טראומה
על פי הגישה התיאורטית המקובלת להסבר התפתחות ההפרעה, פגיעה בעיבוד האירוע הטראומתי היא שמובילה להתקבעות של מחשבות, רגשות ודפוסי התנהגות לא אדפטיביים, ועל כן מרבית הטיפולים ממוקדי הטראומה הם טיפולים מבוססי חשיפה ועיבוד של האירוע, שמטרתם להביא להפחתה של הסימפטומטולוגיה הפוסט-טראומטית. הטיפול הוא באמצעות שיחות כשלעיתים יש צורך להיעזר בטיפול תרופתי כדי להפחית את עוצמת הסימפטומים.
לצערנו, אנשים עם פוסט-טראומה לא תמיד פונים לטיפול, חלקם חוששים מהסטיגמה, חלקם לא יודעים ש"זה מה שיש להם", טיפלתי בלוחם לשעבר שחווה עשר שנים של סבל עד שהבין שיש לו PTSD. חשוב מאוד להגיע לטיפול מוקדם ככל האפשר, פנייה מוקדמת לטיפול יכולה לסייע בכך שלא תהיה התקבעות של הסימפטומים ובכך תאפשר חזרה לתפקוד מלא ולשביעות רצון גדולה יותר מהחיים.
חודש יוני הוכרז כחודש המודעות לפוסט-טראומה. תסתכלו סביבכם, אתם בטוח מכירים מישהו שאתם יודעים שמאובחן עם פוסט-טראומה, שכבר מטופל, או צריך להיות מטופל. אולי אתם או אתן בזוגיות עם מישהו שסובל מ-PTSD, או שאתם הורים לבן או בת שסובלים, אולי אתם חיים או חייתם עם הורה פוסט-טראומטי, ואולי אתם מכירים חבר או חברה ללימודים, לעבודה או למילואים.
תהיו אמפתיים, אל תגידו להם: "אתה יכול אם רק תרצה" או "תפסיקי לחפור כבר על העבר ותתמקדי בהווה", או "למה אתה צריך את כל התרופות האלה, זה רעל". תהיו שם איתם, תראו איך אתם יכולים לסייע. אל תהיו שיפוטיים. אולי גם אתם זקוקים לסיוע מקצועי כדי לסייע לכם בהתמודדות היום יומית הלא פשוטה. אל תישארו עם זה לבד.
ולסיום, אם את או אתה סובלים מפוסט-טראומה בעוצמה כזו שהיא פוגעת בחיים שלכם, לכו לטיפול. פוסט-טראומה היא לא מחלה חשוכת מרפא, אולי לא תפסיקו להיות פוסט-טראומטיים אבל קיימת סבירות גבוהה שניתן לסייע לכם להפחית את עוצמת הסבל ולחיות חיים טובים יותר.
הכותבת עו"ס אנדי איפרגן, היא פסיכותרפיסטית ומטפלת מינית מוסמכת. ראש תחום עבודה סוציאלית במחלקה לפסיכיאטריה, ביה"ח סורוקה.
