בשיתוף מפעל הפיס
יואב קוטנר הוא תחנת חובה בהתבגרות המוזיקלית של כל מי שגדל פה בעשורים האחרונים. הוא עיצב והשפיע על טעמם של דורות חובבי מוזיקה שלמים - מתוכניות רדיו אוונגרדיות כמו "מופע הרדיו והטרנזיסטור", הפינות ב"זהו זה" שהיו מקום לגלות מוזיקה חדשה טרום עידן האינטרנט, ועד הסדרות והתוכניות המיתולוגיות על תולדות הרוק הישראלי, בהן "למרות הכל" בגלי צה"ל ו"סוף עונת התפוזים".
גם למעלה מארבעה עשורים בתעשייה, קוטנר לא מפסיק לחפש, לחקור וללמוד בלהט מעורר השתאות ובסקרנות בלתי נלאית. בשש השנים האחרונות הוא צלל למחוזות שאפתניים מתמיד: הקמת ארכיון נגיש של יוצרים ישראליים.
פרויקט לתיעוד יוצרים במוזיקה הישראלית ביוזמת מפעל הפיס אותו קוטנר מנהל אמנותית, מספר את סיפורם של השירים, הלחנים, המילים ושל היוצרים שעומדים מאחוריהם. מאגדות כמו יצחק קלפטר, מתי כספי ודני סנדרסון, אל יוצרים שנדחקו לשוליים בתקופת פריצתם כמו דקלון ואהובה עוזרי, ועד שמות לא מוכרים שאחראים על נכסי צאן הברזל של התרבות הישראלית.
"הרעיון היה ללכת פחות על הכוכבים, ויותר על האנשים מאחורי הקלעים", מספר קוטנר על לידת המיזם. "רציתי גם ללכת על סוגי מוזיקה שאני לא מזוהה איתם כמו עממי, ג'אז, אתני ומזרחי. להביא לידי ביטוי את העושר שיש במוזיקה הישראלית, את האהבה שלי לסגנונות אחרים, לא רק לרוק".
נכון להיום הארכיון הנגיש כולל ריאיונות עומק עם מאה יוצרים בפורמט אינטימי, אחד על אחד, כמעט ללא עריכה, באורך של שעה עד שעה וחצי. עשרה מתוך מאה הראיונות עברו אדפטציה טלוויזיונית ל"דרך המוזיקה", שמשודרת ב"כאן" 11.
"אנחנו חיים בעידן שאם אתה לא קיים בדיגיטל, אף אחד לא יזכור אותך", מסביר קוטנר את חשיבותו של הפרויקט. "כי מי מדפדף היום בעיתונים ישנים. הפרויקט נולד למען שימור ההיסטוריה".
איך משווקים מוצר, שבוא נודה על האמת, הוא לא סקסי כמו תולדות הרוק הישראלי?
"מפעל הפיס פונה כל שנה או שנתיים בקול קורא לציבור להציע רעיונות לתמיכה בתרבות הישראלית, בדרך כלל עושים מופע מיוחד או משהו כזה. אני פניתי אליהם עם ההצעה הזו, שהיא באמת לא הכי סקסית, כי אין פה כוכבים גדולים. התברר שנפלתי על אוזן כרויה. אין להם שום חשיבה מסחרית או עניין ברייטינג, הם רק רוצים לעזור לתרבות".
"מפעל הפיס יזם את פרויקט ארכיון תיעוד יוצרים במוזיקה הישראלית, מתוך חזון ודאגה לשימור הנכסים התרבותיים שלנו וחשיפתם, בין השאר, גם לקהלים חדשים", מוסיפה דולין מלניק, מנהלת אגף התרבות, מפעל הפיס. "מדובר בפרויקט חשוב ומרגש. היצירה של האמנים היא עמוד השדרה של הפרויקט, אבל גם החיים האישיים שלהם מרגשים והסיפורים, לצד המוזיקה, הם שהופכים את הפרויקט להצלחה".
פרויקט התיעוד עומד כרגע על מאה ראיונות עם יוצרים, אך הוא ממש לא תם ונשלם, מבהיר קוטנר. השאיפה היא להגיע לכמה שיותר יוצרים, "מבחינתי אפילו אלף", ללא קריטריון או רף כניסה. "היו שני קריטריונים בלבד - אנשים שיצרו מוזיקה, מילים או מנגינות, וכאלו שהם בני דורי ומעלה, כלומר בני 66 פלוס. בהמשך, הייתי רוצה להגיע לדור של בני ה-40 פלוס. זה החלום שלי לפני שאני עצמי מתפגר", הוא צוחק.
למה לעשות הפרדה בין דורית? במה שונה דור היוצרים בני ה-60 פלוס מבני ה-40 ומהדור הצעיר של היום?
"זה כמו החיסון לקורונה - מתחילים בזקנים ויורדים למטה בגיל. אם לדבר בהכללה, בני ה-40 פלוס באו לעולם עם יותר אפשרויות לעומת הדור הוותיק. הרבה יותר קל להיכנס היום לאולפן הקלטות ולעשות תקליט ממה שהיה לפני 20 או 30 שנה. מצד שני, התשוקה והרצון ליצור ולעשות דברים, חזקים לא פחות ממה שהיה פעם. אני חושב שמה שמייחד את המוזיקה הישראלית, בניגוד להרבה דברים במדינה שלנו, שאלו אחד התחומים שאנחנו לא מפסיקים לעשות בהם דברים נהדרים".
עשרות שעות של ראיונות מרגשים שהתגבשו לכדי ארכיון גדול ומרשים, מגוללים לא רק את סיפורם האישי של היוצרים, אלא גם פורסים את רוחב היריעה של המוזיקה הישראלית, שמתערבבת בפוליטיקה, בצבא, הגירה, התבגרות ואהבה.
אחרי שנים שאתה חי ונושם מוזיקה, גילית בעבודה על הפרויקט משהו חדש ששינה לך את התפיסה על המוזיקה הישראלית?
"כן, יש הרבה דוגמאות. למשל, יגאל בשן - הוא הגיע מבית תימני, בשארי. אף פעם לא הבנתי למה לקח לו כל כך הרבה שנים להתחבר לצד התימני שלו. מהשיחה איתו הבנתי את התהליך של האמנים בתקופה ההיא. הם לא התכחשו למקורות שלהם, אבל הם לא חשבו על ההקשר הרחב יותר. הם רצו להצליח ולהפוך לכוכבים. גם דיוויד ברוזה התחיל עם מן פולק רוק, שמאוד הצליח, ובגלל משבר וכישלון שקשורים למלחמת לבנון הוא התחבר לשורשים הספרדיים שלו. הרבה פעמים אתה מגלה את השורשים ומרחיב את האופקים לא בלב הפריצה, אלא אחרי שאתה מבסס את המקום שלך. זה לא כמו היום שיש משיכה לאקזוטי. אז כדי להצליח, היית צריך להיות חלק ממה שמקובל בפופ, ורק אחרי שאתה מבסס את שמך, אתה יכול להרשות לעצמך להעמיק ולהרחיב את האופקים".
השיחות עם דור הנפילים של המוזיקה הישראלית, גלש לא פעם לנושאים של המוות ועל המורשת שישאירו לעולם. בחלק מהמקרים, כמו אהובה עוזרי ויגאל בשן, מדובר בראיונות אחרונים. "בראיון עם יגאל בשן כבר אפשר לראות שהוא לא עליז ושמח. כמה זמן אחרי שהוא הלך לעולמו, קיבלתי ממנו מייל תודה על הריאיון. מיקה אשתו סיפרה לי שהוא התחיל לכתוב את המייל ביום שבו הוא התאבד. היא שלחה לי אותו אחרי מותו. בראיון עם אהובה עוזרי היא מסכמת את חייה ומדברת על המוות. היא הרגישה מבורכת שהצליחה לגרום לאנשים לאהוב את המוזיקה שלה".
זה לא סוד שלהתבגר בתור אמן ישראלי הוא עניין מאתגר שלא לומר קשוח. לא מעט אמנים ויוצרים בוגרים נאבקים על מקומם ועל הרלוונטיות שלהם, וחשים עם השנים ששכחו אותם מאחור. "זו בדיוק הסיבה שעשיתי את הפרויקט הזה".
ולזה אפשר להוסיף את משבר הקורונה בשנה האחרונה. איך אתה והיוצרים שאתה מדבר איתם חווים את המשבר? שאלתי לסיום: "הקורונה חיסלה את הפרנסה להרבה אנשים, המצב הקטסטרופלי פוגע בכולם, גם בפופ, גם במזרחי וגם ברוק. אין פה הקשר פוליטי, כולם אוכלים חרא".
בשיתוף מפעל הפיס
פורסם לראשונה: 00:41, 26.01.21
