שמי רס"מ ה'. אני בן 34 מבאר שבע. עליתי לארץ מארגנטינה כשהייתי בן 10 ואני מתמודד עם לקות פיזית קלה בצד שמאל של גופי. משפחתי עלתה לארץ מטעמי ציונות וכדי להעניק לי ולאחותי עתיד טוב יותר. הורי האמינו שבישראל נוכל להשתלב ולהתפתח בצורה הטובה ביותר.
במהלך השנים למדתי בבית הספר היסודי ובתיכון, שם המוגבלות לא היוותה מכשול עבורי. מצאתי חברים שמקבלים אותי כמו שאני והרגשתי שווה בין שווים. לצד זאת מצאתי מסגרת נוספת שהפכה לבית עבורי: "בית הגלגלים". מקום שנתן לי מסגרת חברתית וחיבוק חם, ערכי נתינה והתנדבות יחד עם פיתוח מיומנויות שונות לעתיד.
מצאתי מקום עם מענה מדויק לצרכים שלי ועם אנשים שכל מטרתם היא לעשות טוב. מעולם לא נתתי למגבלה שלי לעצור אותי. החלטתי שאני עושה מה שכל אחד יכול לעשות. אך לראשונה בחיי נתקלתי בסירוב כשניסיתי להתגייס לצה״ל, ונמצאתי "לא כשיר לשירות" בשל הלקות הפיזית שלי.
היה חשוב לי לתרום ולהתנדב איפה שאפשר, לא הייתי מוכן לשמוע 'לא' כתשובה, ויו"ר בית הגלגלים דאז אביעזר גראור ליווה, סייע ותמך בי רבות לאורך כל הדרך. לבסוף, הודות לשפה הערבית אותה רכשתי בבית הספר ולאחר מיונים ארוכים התקבלתי לצה"ל וליחידה 8200.
צפו בכתבתה של שלומית שרביט ברזילי המציגה את "בית הגלגלים":
(צילום: אבי חי)
התחלתי שירות בהתנדבות של שלוש שנים, ולא שנתיים כמקובל אצל המתנדבים, וסיימתי את ההכשרה בהצלחה רבה. הוכחתי לצה"ל, אך בעיקר לעצמי, שאני יכול לצלוח את התהליך, ושאני ראוי למקום שקיבלתי ביחידה. באמצע השירות הסדיר שלי אבי נפטר, אירוע שהיה מאוד טרגי עבורי.
"קיבלו אותי כמו שאני"
בזמן ההלוויה, הגיעו עשרות מפקדים וחיילים, הרגשתי שהיה מדובר בהלוויה צבאית. זה ריגש אותי מאוד, הבנתי שהמפקדים שם בשבילי בתקופה הכי קשה בחיי. החלטתי שביחידה 8200 - המקום בו קיבלתי כל כך הרבה תמיכה רגשית, שקיבלו אותי כמו שאני, המקום שהיה שם בשבילי ברגעים הקשים - אני רוצה להישאר.
כיום אני בקבע, משרת כבר 16 שנה ומתכוון להמשיך. לאורך השנים התפתחתי והתמקצעתי הן בפן האישי, בו סיימתי שני תארים באוניברסיטה והן במסגרת הצבאית, בה מילאתי ועודני ממלא מספר תפקידים מקצועיים ופיקודיים. הכרתי בצבא חברים לחיים, מפקדים שידעו לעזור, אך גם לתת עצמאות, קריירה ומסגרת תומכת שמקבלת את האחר ולא נותנת לו להרגיש שונה.
"לא האמנתי שאגיע להישגים כאלו"
לאורך השירות היה לי מספר רגעי שיא. במהלך שירותי, קיבלתי מצטיין רמטכ"ל על העשייה המודיעינית שלקחתי בה חלק ולפני שנה זכיתי להציג את עשייתי גם לנשיא המדינה והרמטכ"ל. לא האמנתי שאגיע להישגים כאלו.
שירות ביחידה מבצעית ומסווגת כמו 8200 זה אתגר עצום. אנחנו מתעסקים יום יום בבעיות הביטחוניות הגדולות ביותר של מדינת ישראל. אינספור פעמים זכיתי לנתח, לתכנן ולנסות לפתור שאלות מודיעיניות כבדות משקל שלהם משמעות ביטחונית כבדה. סמכו עליי לאורך השנים עם חומר מודיעני רגיש, עם קבלת החלטות משמעותיות ולקיחת חלק במבצעים הגדולים ביותר בשני העשורים האחרונים.
אני יכול לומר שאין תחושת גאווה גדולה יותר – למרות כל הקשיים להיות בליבת הסוד והאתגר של צה"ל וקהילת המודיעין הישראלית.
אני שמח לראות יותר ויותר מקומות ומסגרות שנותנות הזדמנויות ואת המקום להתפתח ולתרום. חשוב לי לומר שהמוגבלות לא הופכת אותנו למוגבלים, היא רק מדרבנת אותנו יותר להצליח. אל תפסיקו לרדוף אחרי החלומות שלכם.
שמו המלא של הכותב שמור במערכת.
