שלוש שאלות לי אליך, אבא: למה? איך העזת? האם לאורך השנים באמת לא חשת חרטה?"
אני באמת לא יודע.
אתה היית אבא שלי. אני רוצה לדעת מה עבר לך בראש בזמן שנישקת, נגעת, פגעת בי?
מה עבר לי בראש אז? אני יכול רק לשער, שבאותם מצבים הייתי אחוז תשוקה עד ששום דבר כבר לא היה חשוב באמת מלבד הסיפוק המיידי. צר לי תמר, זאת האמת". (עמ' 306).
הרומן "הולכת פנימה" שנכתב על ידי מרב השרוני, הוא סיפורה של תאומה זהה, בת לאם אומנית ולאב מדען חולה בסכיזופרניה-פרנואידית, שמגיל שנה סבלה מהתעללות מינית מתמשכת.
בראיון בלעדי ל-Ynet חושפת השרוני כי החומרים שמהם עשוי הרומן נוגעים גם בפגיעה מינית שעברה, "היום אני יכולה לומר, שאין לי מה להסתיר ובטח שאין לי במה להתבייש. יש לי דרך ללמוד ממנה. אני לא מרגישה גיבורה וגם אין לי ביטחונות מפה והלאה. הסיפור הזה הוא הדרך שלי להתעמת מול דמותו המאיימת של אבי ולהשאיר אותה מאחור", היא מצהירה.
פרק ראשון. דיון משפטי ראשון (2006)
עו"ד חנה ארנדט, התובעת, בדיון הראשון במשפט של בית דין של מעלה, "שמענו עדותה של התובעת, המצביעה על פגיעה מינית מתמשכת של אב בבנותיו הקטנות. ישנן כמה שאלות שעולות... כיצד תפסה התובעת בילדותה את מעשיו אלה, הנפשעים, של אביה? האם פריצת הגבולות מצד האב השפיעה על הקשר בין שתי הבנות? שאלה נוספת היא מה מנע ממי שהיו בקרבת הבנות לעצור את ההתעללות המינית?" (עמ' 23).
השרוני (54) היא עובדת סוציאלית מתגוררת עם בעלה קובי ושלושת ילדיהם ביישוב שריגים שבשפלת יהודה. הרומן הראשון שהשיקה, בהוצאת כרמל, מהווה מסמך אנושי שבועט בעוצמה בבטן הקוראים, מהעמוד הראשון ועד לסופו. שם, היא מגוללת באומץ רב את סיפורה של תמר, בשני סיפורי מסע מקביליים.
האחד הוא דרמה משפטית המתרחשת בבית דין של מעלה בה היא מתארת חוויות טראומטיות של ילדה תאומה חסרת ישע הגדלה בבית "נורמטיבי אך מתחת לפני השטח ישנה אלימות המזעזעת את קירות ביתה".
לאורך המשפט, תמר עוברת תהליך הבראה פנימי על ידי כך שהיא מתעמתת עם אביה המת בעזרתה של הוגת הדעות היהודייה, חנה ארנדט, ומאפשרת לראשונה לילדה שבה להשמיע את קולה שהושתק שנים רבות.
בסיפור המסע השני, נחשפים בפנינו תרבויות שונות דרך חוויות מסע מרתקות שהסופרת עברה בהודו וגם במנזר בהרי יהודה.
"למה דווקא בית דין של מעלה?" היא שואלת ועונה תוך שהיא נעה בין הדמויות שבשני העולמות, "רק שם יש את התנאים ששני הצדדים יעשו דרך ושהצדק יצא לאור".
"שקופה, בלתי נראית, מוזנחת רגשית ופגועה"
בין המלל החזק בספר, קופץ זיכרון ראשוני שלה, כשהיא כבת שנה ישובה על ברכי אביה שמחייך אליה ומנסה לנשקה. מבטה בוהה החוצה, רחוק מאחותה התאומה הזהה שיושבת בספה מאחור.
"את ההוכחה לכך שמשהו לא בסדר אצלי מצאתי בסמדר. הרי כל מה שעבר עליי עבר גם עליה ובכל זאת היא מצליחה להתנהל בחיים בהתאם למקובל, ואפילו לפרוח" (עמ' 177).
כיום, במרחק של שנים, היא משתפת: "זה לא נתפס שיש זיכרון חי מילדות כל כך מוקדמת. אני זוכרת שניסיתי למקד את עצמי במשהו חיצוני. לא להיות קשורה לכאן ולעכשיו. נתפסתי לענף של עץ שזז ברוח למשל או ענן שנע ומשתנה ואז אבדתי את הקשב לגוף. ממש יכולתי לחוש את שתי הידיים שלי כמו שני בולי עץ, לא מסוגלות לזוז. כשזה נגמר ידעתי שזהו. הרגשתי שקופה, בלתי נראית, מוזנחת רגשית ופגועה.
ידעתי שאבא הוא האיום אבל עדיין היינו כמו יחידה אחת כשהוא המבוגר ואני הילדה הקטנה. תמיד הייתי מולו הילדה הקטנה, התינוקת. בכל מפגש היה טקס קבוע והדברים חזרו על עצמם: כשזה היה קורה, הייתי סוגרת את התריסים כדי שאף אחד מהשכנים לא יראה, הייתי באה לאבא יושבת לו על הרגליים.
אף פעם זה לא היה בכוח או באלימות אבל ממבט העיניים שלו, תנועות הידיים ואיך שהוא היה אומר לי לבוא אליו – ידעתי שזה מה שמצופה ממני לעשות".
6 צפייה בגלריה
הוא היה הרע בסיפור חיי ואני הייתי הילדה הטובה. נדרשה עבודת עומק טיפולית בכדי לייצר את ההפרדה בינו לביני – עד שנבנה עצמי מובחן, יחידה עצמאית
לראשונה, היא לוקחת לעצמה פאוזה משטף הדיבור ולאחריו ממשיכה: "אני עדיין זוכרת את תחושת חוסר השליטה והניתוק מהגוף. שנים לקח לי לפענח שמדובר בפגיעה ולהגדיר לעצמי מה זה בכלל. רק אז הגעתי להבנה שאבא היה הדמות המאיימת והמפלצתית. הוא היה הרע בסיפור חיי ואני הייתי הילדה הטובה. נדרשה עבודת עומק טיפולית בכדי לייצר את ההפרדה בינו לביני – עד שנבנה עצמי מובחן, יחידה עצמאית.
אולי זה נשמע מעוות אבל עד אז רציתי לדעת עד כמה רע זה יוכל להיות, כמה רע אבא יכול להיות, המשפחה, כמה אני אוכל לשאת. הייתי ילדה סקרנית וחקרנית וזה היה סוג של 'מבחן אומץ'. מי שלא עבר את ההתנסות הזו לא יוכל להבין על מה אני מדברת".
"'את נהנית?' התנועה פסקה והוא ירד. קמתי בקפיצה ישיבה, כיפתרתי את החולצה הירוקה הלכתי בלי להביט אחורה, יודעת שזהו! נגמר, אני נגמרתי". עמ' 243.
"שיראו שאני צודקת, שהדברים הם באמת אמיתיים"
כשתמר באה לאבא כחיילת עם המדים – מה הניע אותה ?
"זה בא ממקום חלש מאוד ולגמרי הרסני. שום דבר לא תיפקד שם כמשפחה. מצד שני, תראי לי משפחה אחת בתנ"ך שמתפקדת", היא מנסה להקליל מול המציאות הקשה.
"הייתי בשיא השפל ועדיין באתי להוכיח לאבא שאני חזקה. רציתי להביא הוכחות למשפחה ולכל העולם, שיראו שאני צודקת, שהדברים הם באמת אמיתיים וחמורים ושיש פגיעה. זה לא משהו שאפשר לבטל או לעבור הלאה. הצעקה שמופיעה בסיפור באה ממקום מסוייט ומאוד הרסני, של בחורה צעירה שמוכנה להקריב את עצמה והיא אפילו לא ערה לזה וזה מכרסם בה ופוגע לה בגוף ובנפש".
ואיפה האמא בסיפור?
"האמא בעצמה סובלת מאלימות קשה ולוקח לה הרבה זמן ואומץ כדי לעזוב את האב עם הילדים. תמר ואחותה מספרות לה על מעשיו הפוגעים של האב כשהן בנות שש בערך כשהאם ממעיטה, לטעמה של תמר, בחומרת המעשה.
תמר רואה את ההשלכות הקשות של האלימות על האם, את הפחד הממשי לקיומה ולכן בסיפור הזה אין טובים או רעים.
יש ביטוי לכעס של ילדה שנעזבה על ידי אימה שהייתה אמורה להגן עליה. ישנו כעס גם על דמויות אחרות מבוגרות שהיו סביב שיכלו לעצור את הפגיעה ולא עצרו - הפסיכיאטר המחוזי שידע על האלימות של האב כלפי האם והיה אמור כבר אז להרחיק אותו ולשמור על הילדים, השכנים שידעו על אלימות בבית וחיכו שהדברים ייפתרו מעצמם ועוד מבוגרים שקלטו במעומעם שמשהו לא בסדר ושיתפו פעולה עם מנגנוני ההשתקה בכך שאיפשרו לדברים להמשיך לקרות".
על אימה הפרטית היא מרחיבה, "היא הרגישה אשמה גדולה על זה שלקחה מאבא את הילדים כך שאפילו הייתה מעודדת אותנו להמשיך בביקורים אצל אבא".
"איך יכול להיות שיקרו זוועות כאלה והעולם ממשיך בשלו?"
את יכולה לשתף ברגע שיא אחד מרגעי הכעס שלך?
"אלו רגעים מאוד טעונים וקשים של שבר בסיסי באמון שלי בעולם. הכעס שלי הופנה כלפי אלוהים, על איך יכול להיות שילדה עוברת דבר כזה? כילדה, הייתה בי גם ההזדהות עם ילדים במצבי חוסר אונים קיצוניים כמו בתקופת השואה. השאלה שעלתה הייתה, איך יכול להיות שיקרו זוועות כאלה והעולם ממשיך בשלו? איך אלוהים מרשה לזה בכלל לקרות?".
את יכולה להבין למה את "נבחרת"?
"אבא פשוט זיהה את הפגיעות שהייתי נתונה בה ואת ההזדקקות שלי לחום ולקרבה. אני מודה, שיש בי גם זיכרון מרגש וברור כל כך של קשר שבין אבא לבת, את החיבוק דובי ואת נשיקת האסקימואים שמאוד אהבתי ושתמיד הצחיקה אותי. לפעמים, אני מוצאת עצמי מגלגלת אחורה את הדברים בכדי לגלות בדיוק את הנקודה שבה הכל התחיל להתקלקל ולא ממש מוצאת".
אני מכוונת אותה לאחד הציטוטים הקשים בספר והיא מבקשת שאבחר בציטוט אחר, "פחות כואב".
"פה גר משוגע"
שתפי קצת על החיים בצל אבא חולה
"אבא תיפקד כאבא לכל דבר, היו ימים שהיה אבא מיטיב ודואג ואכפתי. בשבתות היו טיולים שהיה כיף איתו אבל תמיד זה לווה בפחד תמידי, במין צל מאיים שהכול עלול להתהפך בכל רגע. המעברים לאירועים אלה לא היו חדים. גם לא היו סימנים למצב פסיכוטי. זה מה שהביא אותי לחשוב שהייתה לו מחשבה מאחורי. הוא ידע בדיוק מה הוא עושה. אז לא ידעתי את זה. היום, אני מבינה שהמחלה בכלל לא הייתה רלוונטית כשאבא היה פוגע בי".
בספר, מתוארים התקפים פסיכוטיים בהם סיפר על אנשים שעוקבים אחריו, על מיקרופונים ומכשירי האזנה שהותקנו בבית ועל חפירת תעלות הגנה בחצר הבית כי "האויב עומד להגיע הביתה". חלקם הסתיימו במעצר, חלקם באשפוז וחלקם בעוד תקרית אלימה מול האם הסופגת. ברקע היו גם קריאות מקניטות "פה גר משוגע" מילדי השכונה.
"היו ימים שהמציאות בהם הייתה יותר מטורפת", היא מודה, "לימים, כשראיתי את הסרט 'נפלאות התבונה' שמלווה את התמודדותו של ג'ון נאש, המתמטיקאי הגאון שסבל מאותה המחלה, הבנתי שככה בדיוק סכיזופרניה-פרנואידית מתבטאת ביום יום. כבת לאבא פגוע נפש קשה שגם אימו סבלה מסכיזופרניה-פרנואידית, הייתה בי החרדה עד לשנות ה-30 של חיי שאולי גם אני אחלה. היום, זה כבר לא ממש מאיים עלי".
"בתקופות בהן הייתה נסיגה במצבו הנפשי, חלה עליה במספר האירועים המיניים הפוגעניים. עם זאת, בעת ביצוע המעשים עצמם, האב לא היה נתון בהכרח להתקף פסיכוטי וניכרת שליטה, תכנון מראש והבניה של מהלך הביקור.. הוא זיהה את בנותיו כטרף קל, כאובייקטים מיניים, תוך הזנחת תפקידו כאביהן... לאחר שנוצר העיוות במערכת היחסים, בנה מסגרת טקסית קבועה של מפגש".עמ' 298.
"הורה שהוא גם קרוב וגם דמות פוגעת"
על פטירת האב מספרת השרוני: "אבא נפטר בשנת 2000 כשהוא בן 76. אני זוכרת את היום בו הודיעו לי שהוא נפטר. הייתי בת 34 ולא הייתה שם הקלה. היה תחושת אשם ונקיפות מצפון על זה שהוא מת לבד בבית החולים. זו המורכבות של הורה שהוא גם קרוב וגם דמות פוגעת.
אחר כך הגיע כעס גדול ותוקפנות עד כדי רצון לפגוע במצבה. כי אם אני לא יכולה לפגוע בו פיזית או להרוג אותו כשהוא כבר מת, אז מה אני עושה עם כל האנרגיה הזאת?
בהמשך, הכעס הזה הניע ואפילו האיץ את האנרגיה של הארוס של הכתיבה. פשוט לקחתי את כל זה ותרגמתי אותם למילים. שנים אבא מחק אותי, הרג משהו בי ובכתיבה יכולתי ליצור מחדש דמות של גיבורה, בעלת יכולת וכוח והכי חשוב – בעלת שליטה על חייה. שם, נשאלות כל השאלות הקשות שלא העזתי לשאול. שם הפכתי כל אבן עד הסוף".
איך אמא הגיבה לספר?
"אמא כיום בת 91 שבמקביל לכתיבה שלי עשתה דרך משלה. פשוט גילינו אחת את השנייה מחדש. אבל לומר שזה קל לכולנו? לא. עם זאת, יש לי תמיכה מדהימה. לא הייתי מצליחה להוציא את הספר ללא העידוד של בן זוגי וילדינו. יש הכלה מאוד גדולה".
נקודות שבירה?
"היו רגעים שעמדתי פנים מול פנים מול הצל המאיים של עצמי כך שהרגשתי שאני מאבדת את האחיזה על הקרקע. פחדתי לאבד את השפיות ונעזרתי בפסיכולוגית שלי שעודדה אותי להמשיך בעבודה הטיפולית והרגיעה שאני לא בסכנה. היו ימים שהרגשתי קצת כמו בתוך מערבולת, אבל ידעתי שאם אגיע למטה אני גם אצליח לצאת החוצה".
"פחדתי מאבא עד סוף חייו, אפילו אחרי שאיבד את שתי רגליו במחלת הסוכרת, ועם זאת, משהו בי חיפש את המפגש האחד שבו אתעמת איתו. הייתי באה אליו לבית האבות, למחלקה הסיעודית, בודקת אם הוא צלול מספיק, לבסוף מסכמת לעצמי שהוא איננו. התרופות הפסיכיאטריות מחקו הכל". עמ' 278.
בלעדי הדמיון, אני לא יודעת אם הייתי יכולה לשרוד
"בראש השנה האחרון חשבתי לעצמי, שכיום, יש בי יותר מסליחה לאבי. אני ממש במקום שאני יכולה לאהוב אותו", מוסיפה השרוני. "זו הייתה הרגשה שמשקל כבד ירד ממני. וזו הרגשה נפלאה שאני לומדת לחיות איתה" היא סוף סוף צוחקת בקול חם ומשוחרר.
"גיליתי שהדמיון הוא כוח מציל חיים. קראתי ב'מורה נבוכים', סיפרו של הרמב"ם, שבו הוא משיב לשאלה מהו הכוח החזק באדם ותשובתו שזה הכוח המדמה. היכולת לעשות דברים שהם מעבר למציאות, לחצות את גבול הקונקרטי והפיזי. להיעזר בדמיון בכדי לחלץ את עצמנו.
בלעדי הדמיון, אני לא יודעת אם הייתי יכולה לשרוד. אני חושבת שאין שום הנחה או תלות בעובדה שאבא שפוגע מינית לא זכאי להנחה בגלל פגיעתו הנפשית. אבא פשוט ויתר להיות בנאדם. החולשה שלו פשוט הכריעה אותו והוא מעולם לא נאלץ להתעמת עם עצמו או איתנו".
היא מבקשת דרך סיפורה לתת כוח ואומץ לילדים כמותה, נפגעי אלימות מינית. עם זאת, היא מדגישה שוב ושוב כי הרומן הוא שילוב של "מציאות ודמיון במטרה לעורר את תשומת הלב של הדמויות הבוגרות הקרובות לילדים שעוברים כעת את מה שאני עברתי".
6 צפייה בגלריה
"אם אתם מרגישים שמשהו לא בסדר – סימן שהדברים אכן לא בסדר ואין מקום להתבלבל כי זה אמיתי"
(צילום: shutterstock)
היא מסבירה: "היום אני יכולה לומר שהמערכת הייתה עקומה ולא תקינה. לכן המסר שלי לילדים הללו הוא חד וישיר: אם אתם מרגישים שמשהו לא בסדר – סימן שהדברים אכן לא בסדר ואין מקום להתבלבל כי זה אמיתי. תמצאו מבוגר שאתם סומכים עליו ותספרו לו מה עובר עליכם. אל תישארו לבד עם הסודות, עם מעשים שאסור שימשיכו לקרות".
ויש גם מסר לפוגעים: "הספר בא וזועק, 'דירבלאק, תסתכלו עליי. גם כשלא ידעתי איך לדבר על זה – הגוף והראש זכרו הכל. עד היום אני זוכרת. די עם הדיבור על זיכרונות מדומיינים. אין ילד שהוא בריא ברוחו ובנפשו שרוצה לדמיין שקורים לו כאלה דברים. ברגע שאתם הפוגעים תיקחו אחריות על מה שעשיתם – כאן יתחיל התיקון".
פרק עשרים ושלושה. סיום המשפט. "פניו של אבא מאדימות, קמטים חורצים את מצחו, הבעתו מתחלפת – מבוכה, כעס, עוינות, עצב. אחרי עוד כמה דקות ניכר שקט. דמעות מרטיבות את לחייו המלאות, כתפיו רועדות. הוא מרכין את ראשו. סלחי לי....
אני קמה מהמושב, גב זקוף, ראשי מופנה קדימה... הוא פורש את ידיו, ואני מניחה את ראשי על חזהו. מקשיבה לפעימות ליבו. הוא מחבק אותי אליו ברכות". עמ' 304.
