עוד פחות משלושה חודשים, בעזרת השם וברוב התרגשות, שני הבנים החיילים שלי משתחררים מצה"ל.
אני זוכרת כמו אתמול את ההתרגשות ביום הגיוס, ומתקשה לזכור מתי ישנתי לילה שלם בשלווה אבל אני לא כאן כדי לחשוף את 'יומנה של אמא לחיילים קרביים', אני רוצה להתמקד בחיילי צה"ל שמשרתים ביחידות הקרביות, והלוואי וגם הממסד היה בוחר להתמקד בהם.
4 צפייה בגלריה
"ומה עם הכרת תודה של הממסד ל'מסכנים ששוכבים עכשיו בבוץ?'". למצולמים אין קשר לכתבה
(צילום: יגאל סלבין)
לא קל לעבור טירונות בת כמה חודשים ומיד אחריה הכשרה ארוכה ומייגעת שמובילה אותם לתואר "לוחמי חוד". לא הכל זוהר בשגרת הפעילות של הלוחמים, והגבורה האמיתית שלהם בעיני היא ההתמדה והנחישות לעמוד בכל המשימות ולהשלים שירות משמעותי.
זו כבר התנדבות, לא?
הנוסחה של פרופיל 97, רצון טוב וצורכי הצבא יכולים להוביל צעירים שעבורם רב הנסתר על הגלוי, למסלול של לוחמים. חיילים שהתגייסו למסלול הקרבי עושים זאת מסיבות ערכיות וסביר להניח שרובם לא התגייסו כדי לזכות למשל בסוף השירות במלגה מטעם התוכנית "ממדים ללימודים". עם זאת, שם בשיאו של השירות השוחק, בוודאי היו גם כאלו שהחזיקו ראשם מעל המים גם כדי לזכות בהקלה משמעותית בעלות הלימודים בדמות אותה תוכנית שמציעה סיוע כלכלי ולא פחות חשוב: הכרת תודה של הממסד ל"מסכנים ששוכבים עכשיו בבוץ".
4 צפייה בגלריה
"כיצד קורה שלוחמים שנותנים את זמנם, כוחם ומרצם למדינה ובטחונה, נתקלים בהפרה של הבטחה מהמדינה שאמורה להוקיר תרומתם?". למצולמים אין קשר לכתבה
(צילום: יגאל סלבין)
ההחלטה שהתפרסמה בשבוע בעבר בנוגע לשינוי של מלגת "ממדים ללימודים" ממלגת הוקרה לכזו שמותנת בהתנדבות נוספת של 180 שעות בקהילה, או ימי מילואים, היא בעיניי צינית, תמוהה ומאכזבת.
חיילים בשירות קרבי "ראו בית" פעם בשבועיים במקרה הטוב לסופי שבוע ובמהלך הימים הארוכים בבסיס הרחוק לא התפנו כלל לעיסוקים אישיים. הם ללא ספק תורמים כשלוש שנים מחייהם עבור השירות למדינה. המלגה שהובטחה להם הייתה אמורה לסגור פערים בינם לבין חיילים שלמדו בעתודה, שירתו במקצועות הייטק מבוקשים, או הצליחו ללמוד ולעבוד גם במהלך השירות עקב קרבתם לבית. אני לא מזכירה את אלו בני גילם שכלל לא מתגייסים ומתפנים לדאוג רק לחייהם הפרטיים אחרי התיכון.
4 צפייה בגלריה
"האם ניתן וראוי להכריח אנשים להתנדב למען תגמול כלשהו? ואולי התנדבות שכזו היא לא באמת התנדבות?". למצולמים אין קשר לכתבה
(צילום: יגאל סלבין)
שאלות ללא תשובה
התקשיתי להירדם בלילה האחרון, והפעם זה לא היה רק בגלל הדאגה לבן שלי שיישן בשטח הפתוח בקור של רמת הגולן ליד גבול סוריה, וגם לא רק עקב החשש לאחיו התאום שפועל באישון לילה ליד גבול עזה, הפעם הטרידו אותי גם שאלות ללא מענה:
כיצד קורה שלוחמים שנותנים את זמנם, כוחם ומרצם למדינה ובטחונה, נתקלים בהפרה של הבטחה מהמדינה שאמורה להוקיר תרומתם?
למה להעמיק את תחושת חוסר השוויון בין חיילים לוחמים לבין אחרים ואיך זה ישפיע על המוטיבציה להיות לוחמים במדינה שבה ללא ספק זקוקים להם?
4 צפייה בגלריה
"למה להעמיק את תחושת חוסר השוויון בין חיילים לוחמים לבין אחרים?". למצולמים אין קשר לכתבה
(צילום: יגאל סלבין)
איך לסייע להתמודד עם התחושה של חוסר אמון שהמדינה יוצרת עבור האזרחים הצעירים?
ומעל הכל עולה התהייה - מין אוקסימורון שכזה - האם ניתן וראוי להכריח אנשים להתנדב למען תגמול כלשהו? ואולי התנדבות שכזו היא לא באמת התנדבות?
אם רוצים לקדם התנדבות בקהילה אפשר להציע זאת כאפשרות בחירה, ואולי גם לתגמל יותר את אותם לוחמים שייבחרו בכך, אך בשום פנים ואופן לא הגון בעיניי להתנות מלגה ללימודים, שהם כרטיס כניסה לחיים, בהתנדבות כפויה שכזו.
עם ישראל, בעל הלב הרחב, לא זקוק להתנדבות כנדבה ובטח שלא מהנדיבים ביותר שכבר תרמו מספיק: החיילים הקרביים.
- הכותבת היא אמא לתאומים המשרתים כחיילים קרביים בצה"ל (שמה המלא שמור במערכת).
