אנחנו, שי (48) וחגית (40) רווה ילידי העיר אשקלון. פה גדלנו, התחנכנו והכרנו. עברנו פה את כל סבבי הלחימה, כל סבב והריטואל הרגיל: הפיצוצים, המטחים, הריצה למרחבים המוגנים, הפחד התמידי, הכול. נדמה שכבר התרגלנו.
ובאמת כל החיים איכשהו הסתדרנו עם הטירוף הזה. אבל לפני שנתיים החיים שלנו השתנו לגמרי, כאשר חגית עברה אירוע מוחי והתקף אפילפטי, שהפכו אותה באחת לסיעודית. עכשיו דמיינו שאל המשוואה של הפיצוצים, המטחים והריצה למרחבים המוגנים, מתווסף כיסא גלגלים.
אנחנו גרים בדירה ללא ממ"ד, עם מדרגות בכניסה לבית. כשנשמעת אזעקה, יש לנו 15 שניות להיכנס למקלט הקרוב, אבל זו משימה בלתי אפשרית מבחינתנו. אין לנו ברירה, אז אנחנו נשארים באחד החדרים הפנימיים ופשוט מתפללים שנצא מזה בחיים. מאז האירוע של חגית, כל סבב הסלמה מלווה בחשש אמיתי לחיים שלנו, אבל בסבב האחרון הרגשנו שזה יותר מידי.
המטחים היו כבדים, האזעקות לא פסקו ובאחת הפעמים חגית נתקפה חרדה. כשראיתי את הפחד המשתק בעיניה, החלטתי שאנחנו עוזבים באופן מיידי, לא יכולתי לראות אותה סובלת ככה.
התקשרתי לעיריית אשקלון ולשירותי הרווחה וביקשתי שימצאו לנו פתרון. ידענו שלמצוא פתרון לאנשים עם מוגבלות זה לא פשוט בתקופה כזאת, אבל הרגשנו שאנחנו חייבים לעזוב. לעזוב בית זה קשה, אבל הפחד שראיתי בעיניים של חגית היה הרבה יותר קשה.
בשירותי הרווחה בדקו ואמרו שיש אפשרות להתארח בעמותת "בית הגלגלים" בחדרה, ושיש שם מקום מונגש שיכול להתאים לנו. ניתקתי את הטלפון ומיד ארזנו כמה דברים בודדים, רק מה שחשוב, ובין המטחים התחלנו את הדרך צפונה. התפללנו שנצליח לעבור את הדרך ללא אזעקות, ובאמת כנראה מישהו למעלה שמע את זה והצלחנו להגיע בבטחה.
חשוב שישמעו גם אותנו
"בית הגלגלים", ארגון הארצי לצעירים ובוגרים עם מוגבלות שבשגרה מפעיל שישה בתים פתוחים בארץ, פתח כבר בראשית המבצע, את הבתים שלו עבור אנשים עם מוגבלות מאזור הדרום, כדי לאפשר להם להתארח בהם עד תום הסבב הנוכחי.
ב"בית הגלגלים" קיבלו אותנו בזרועות פתוחות ודאגו לכל דבר. לא היה חסר לנו כלום, הרגשנו שכולם מסביב מתאמצים לעטוף אותנו, ולכמה רגעים הרגשנו כאילו כל הצרות נעלמו כלא היו. זו הייתה נקודה של אור עבורנו ואנחנו מודים על כך לכל הצוות.
אבל אנחנו לא לבד. טווח הטילים התרחב ואיתו גם כמות האנשים עם מוגבלות שחיים בארץ (מבאר-שבע ועד נתניה) שאין להם ממ"ד בבית, אין נגישות למקלט ומה שמגן עליהם בזמן נפילת טיל הם תפילה ואמונה בטוב. "בית הגלגלים", למרות שבטוח שישמח, לא יכול לארח מדי סבב את כולם.
כל שנשאר לנו לקוות עכשיו, כשהדי המבצע הנוכחי שוככים וטרם נעבור לחדשות הבאות ונשכח מקיומו, זה שהמדינה תדאג לאנשים כמונו. תדאג למיגון הגיוני וראוי לדיירי הערים הדרומיות בפרט, ולכל דיירי מדינת ישראל בכלל. שלא נצטרך לעבור שוב את מה שעברנו בהסלמה האחרונה.
אנחנו, אנשים שקופים שלעיתים קרובים מתפספסים על ידי החברה, וחשוב שישמעו גם אותנו. אנחנו גאים להיות תושבי המדינה, אבל מצפים לדבר הבסיסי ביותר עבורנו - הגנה, שאותה לצערנו אנחנו לא מקבלים כבר תקופה ארוכה.
- הכותבים שי וחגית רווה הם ילידי ותושבי אשקלון.
