הן נפגשו בתחילת ימי הקורונה בקבוצת ווטסאפ של פעילים חברתיים שמנסים להקל על מי שצריך בזמן מגיפה עולמית. שתיהן שותפות להקמת ספריה קהילתית שעושה פעילויות משותפות ליהודים וערבים כבר למעלה משנה.
כעת הן נחרדות לראות מה מתרחש בעירן מול עיניהן. יחד עם פעילים נוספים הן הקימו קבוצה שנקראת "פשוט די", ויצאו להפגנה משותפת נגד האלימות משני הצדדים. בטורים אישיים הן משתפות מדם ליבן וקוראות ל"שקט, חיים משותפים, וכבוד הדדי האחד לכאבו של השני".
למה העיר שלי בוערת? / מיאדה אבו-חאלד
בימים האחרונים העיר שלי בוערת. הפגנה של תושבי העיר הערבים שמטרתה הייתה להזדהות עם תושבי שייח ג'ראח, ופגיעה באל אקצה, יצאה מכלל שליטה, והפכה להפגנה אלימה שלמעשה כל כולה הוא פריקת תיסכולים הנובעים מפצעים פתוחים של האוכלוסייה הערבית ובהם הזנחה רבת שנים של כל תחומי החיים מטעם עיריית לוד.
החברה הערבית בלוד, סובלת שנים רבות מהידרדרות בפשיעה, כאשר מנגד התעלמות מוחלטת של המשטרה והעירייה. האלימות הזאת והפשיעה היא פועל יוצא של הזנחת החינוך הערבי בעיר, מחסור בפתרונות דיור עבור הצעירים הערבים, ובמקביל הריסת בנייה לא חוקית, שנבנית בלית ברירה, ולאחר שלא מספקים פתרונות עבורם. לכך מצטרפת מדיניות תושבי העיר היהודים שאומרת: "לא מוכרים לערבים", וגם תשתיות רעועות, עד לא קיימות, בשכונות ערביות רבות שאין בהן חשמל מוסדר, קווי מים, או אפילו ניקוז או ביוב, כך שבימים גשומים אנשים פשוט טובעים.
5 צפייה בגלריה
"בתוך העיר הכל שבור, מיושן ומוזנח, ופתאום, באמצע החורבות, צץ לו מבנה עירייה מפואר". מההפגנה בלוד
במקביל צופים התושבים הערבים בבניית שכונות עבור התושבים היהודים המזוהים עם הגרעין התורני שהעירייה מייבאת מבחוץ. שכונה נוספת חדשה עבור החרדים, שגם הם לא תושבי העיר במקור, תכנית להקים בבן שמן שכונה חדשה, והכל תוך איום על קבלנים ש"לא למכור לערבים". בתוך העיר הכל שבור, מיושן ומוזנח, ופתאום, באמצע החורבות, צץ לו מבנה עירייה מפואר, או מוזיאון בשכונה קשה בשווי עשרות מיליוני שקלים, והיריעה קצרה עוד מלהכיל את כל האי-סימטריה הזאת (אם בסימטריה עסקינן).
התושבים הערבים כואבים וחבולים, הם איבדו את יקיר העיר מוסא חסונה שנורה מאש חיה, מסתובבים ביניהם בעיר מחבלים יהודים המשתייכים ל'לה-פמילייה' ו'נוער הגבעות', שבקלות יכולים להצית את בתיהם. בשל אוזלת ידה של המשטרה לשמור על תושבי עיר, יהודים כערבים, לאחרונה הגיעה שמירה מבחוץ של יהודים תושבי איו"ש, תופעה שאינה מקובלת על התושבים, כי היא מערערת את תחושת הביטחון שלנו בעירנו כאשר זרים מסתובבים בינינו, יהיו כוונותיהם אשר יהיו. אני לא חושבת שזה היה מתקבל בצד השני אילו היינו מייבאים תושבים ערבים שיסתובבו ברחובות לשמור מפני פורעי חוק, (סימטריה, כבר אמרנו).
חשוב לי לציין שאין בדבריי כל הצדקה למעשי אלימות כלפי תושבי העיר היהודים, אלא ניתוח והסבר מצד מי שחי את המציאות הערבית בעיר. אני מגנה כל סוג של אלימות שהוא, כל פגיעה ברכוש או פגיעה חלילה בנפש (יידוי אבנים או הצתות). אני בעד חיים שקטים ובטוחים לשני הצדדים, ומילת המפתח כאן היא שיווין, רק שוויון בזכויות ועיקרו חלוקת שוויונית במשאבים, ובתכניות עתידיות של העיר, שיובילו לאיכות חיים טובה לכלל תושבי העיר, הם הפתרון למחלוקת ולהשכנת השקט בעיר.
בתוך כל הכאוס שתיארתי, יש עדיין אנשי אמצע, אנשי תקווה, שמבקשים להחזיר את השקט והביטחון לעיר, שמבקשים לגדל את ילדיהם בשקט, ובשכנות טובה מתוך כבוד הדדי והרצון המשותף לחיות בדו-קיום. על כן, התארגנו היום ויצאנו להפגנה למען השבת השקט לעיר. שקט ודו-קיום, וכבוד הדדי האחד לכאבו של השני.
מיאדה אבו-חאלד (36) היא פעילה מחנכת ומורה לאנגלית, אמא לשישה, ערביה מוסלמית תושבת לוד, בת למשפחה לודאית.
הבית של כולנו בסכנת הכחדה / רבקה ליאון-זדה
לוד מדממת. אין לנו את הפריבילגיה והזמן עכשיו לטפל בדימום הזה טיפול שורש. טיפול שורש זה דבר שדורש זמן, וסבלנות, ותהליך, ותקציבים. דברים שאני מקדשת בימי שגרה. אבל עכשיו אין זמן. עכשיו צריך לעצור את הדימום באופן מיידי.
אני שונאת פתרונות פלסטר, אבל לפעמים פלסטר זה הכרחי. אם לא נשים עכשיו ומהר פלסטר לא יהיה איך ועם מי לעשות טיפול שורש. כמה קשה ככה פשוט.
5 צפייה בגלריה
"אין לי את הפריבילגיה עכשיו לבחור את ההפגנות שלי לפי האג'נדה שלי, כי הבית שלי בוער". מההפגנה המשותפת היום בלוד
אני לא חושבת שיש סימטריה בין היהודים לערבים בלוד. אני לא חושבת שיש משהו בעולם שמצדיק את האלימות הנוראית של תושבי לוד הערבים כלפי התושבים היהודים השבוע.
השבוע השתתפתי בהפגנת תמיכה מחוץ לבית המשפט בלוד בשכנים המתוקים שלי שנעצרו כי הגנו עלי, ונהרג תושב ערבי שהשתתף בהתפרעויות אלימות מתחת לבית שלי. היה לי קשה מאוד עם חלק מהנואמים וחלק מהקריאות, אבל עמדתי שם, כי היה לי חשוב לתמוך בעצורים, ובנשים שלהם שהן חברות שלי ובילדים שלהם שהם חברים של הילדים שלי.
כי אין לי את הפריבילגיה עכשיו לבחור את ההפגנות שלי לפי האג'נדה שלי, כי הבית שלי בוער.
חלק גדול מהיוזמות להידברות וחיים משותפים פה בעיר מגיעות מחברי הגרעין התורני. מתחת לבית שלי חברת גרעין הקימה ספריה קהילתית משותפת. חגגנו שם יחד חגים יהודים וערבים.
השכנים הערבים שלי כואבים. הם כואבים בצדק.
הם כואבים על שנים ארוכות של הזנחה של המגזר שלהם, פה בלוד. הזנחה שאני רואה בעיניים שלי כל יום- בתשתיות, בחינוך, בתרבות, בכול.
הם כואבים על קבוצה קטנה שמזוהה עם הגרעין, שבאו לפה כדי "לייהד את העיר". וזה כואב, כי זה אומר בעצם שרוצים להעיף אותם מפה. שרוצים שהילדים שלהם לא ימשיכו לגור פה. וזה הבית שלהם.
הם כואבים על זה שחלק ממנהיגי הציבור פה בעיר הם גזענים, ואפילו לא מנסים להסתיר את זה. הם כואבים על המשטרה שלא מגנה עליהם מפני העבריינים מהמגזר שלהם. שלא אוספת נשקים, שמאפשרת להם לרצוח אחד את השני ברחובות כאילו שהם לא חלק ממדינת ישראל.
הכאב הזה מוביל לכעס. והכעס הזה לא מצדיק שום מעשה של אלימות. אני מספרת עליו כי חשוב לי שהחברים שלי האהובים מהקהילה שלי יבינו את הכאב. לא כי אני מצדיקה את המעשים.
הכעס הזה מבעבע כבר שנים ארוכות והשבוע הוא התפוצץ לכולנו בפרצוף. אז התגייסנו כמה חברות והקמנו קבוצה. קראנו לה "פשוט די".
אנחנו לא מדברים בקבוצה הזו על דו-קיום. אנחנו לא מדברים בה על שלום ואחווה. אנחנו לא מנסים להבין אחד את השני וגם לא להגיע להסכמות.
אנחנו יודעים שבשביל לעשות את כל הנ"ל צריך הרבה זמן. והרבה סבלנות. והרבה מפגשים. ואין לנו זמן לזה עכשיו.
העיר שלנו בוערת, הבית של כולנו בסכנת הכחדה. אף אחד מאיתנו, לא היהודים ולא הערבים, לא רוצים ולא מתכוונים לעזוב את הבית הזה ולכן אין לנו ברירה אלא לדבר אחד עם השני. לחבור יחד ולנסות בכוחותינו האחרונים לעצור את זה.
אז עכשיו אנחנו עושים את הדבר היחיד שאנחנו חושבים שיעבוד - עומדים ביחד ומבקשי: "די. די לאלימות". זה הכול.
יכול להיות שאנחנו עושים טעות. יכול להיות שלא תהיה לזה שום השפעה. בטוח שאפשר להתווכח עם כל מילה שכתבתי פה ועם כל מילה שנאמרת. אבל אני חייבת לעצמי ולילדים שלי את הניסיון הזה. להיות הילד הקטן ששם את האצבע בסכר ומנסה באופן נואש להפסיק את השיטפון.
רבקה לאון זאדה, היא עובדת סוציאלית, בת 36, אימא לארבעה. במקור מקריית ארבע, מתגוררת בחמש השנים האחרונות בלוד.
