בשיתוף פורום בתי הדיור המוגן
אם תשאלו את שרה ברקו, שמונים זה הגיל שבו הכל רק מתחיל. ברקו, סבתא לחמישה, תחגוג עוד חודש יום-הולדת 83. ואם תרצו לקבוע איתה פגישה, תצטרכו להשתלב בלוח זמנים מאוד צפוף. "אני משחקת שלוש פעמים בשבוע פטאנק, משחקת קלפים אצל חברות, רמי אם אתם מתעניינים בפרטים המדויקים, ואני גם בחבורת הזמר הייצוגית של גמלאי עיריית חיפה", היא מספרת.
בגיל 83, שרה ברקו פורחת
(ירון שרון)
משבר הקורונה אמור היה להכניס אישה כה פעילה לעגמומיות. אבל למזלה, בדיוק שבוע לפני שהמדינה כולה נכנסה לסגר, ברקו עברה לדירה חדשה. "את החודשיים הראשונים שבהם לא יכולתי לעסוק בכל התחביבים שלי הקדשתי לסידור הבית החדש וניקיון הארונות. שלושת הבנים שלי גם התקינו לי עמדת מחשב בדירה, וביליתי לא מעט זמן במשחקי מחשב. זה גרם לכך שתקופת הבידוד עברה יחסית בקלות, ולמרות זאת, זה עונש להיסגר בבית. כמה אפשר? בסגר בקושי יצאתי, רק לפעמים לסופר, שנמצא קרוב אליי, או טיפה הליכה. לא ישבתי בבית. כשהיה מותר לשהות 10 מטרים מהבית, ירדתי ועשיתי הליכה. יש כאלה שלא מבינים את זה, את הצורך לצאת", היא מספרת.
ולכן, בניגוד לשאר החברים בגילה, שאולי קצת חששו, ברגע שהסגר הוסר – היא הייתה הראשונה שחזרה למגרש הפטאנק בפארק הכט בחיפה.
אבל מה זה פטאנק? איך משחקים את זה?
"הכללים הם שזורקים את הכדור הצבעוני הקטן, הקושונה, ואחר כך זורקים כדורי מתכת כמה שיותר קרוב אל הקושונה. מי שהכי קרוב, מקבל נקודה", היא מסבירה, בעודה מקפצת בכובע קש בין כדורי המתכת שמתגלגלים על הרחבה, מכריזה בקול על עוד סיבוב של ניצחון וממשיכה למשחקון הבא. "זה משחק של ספורט, משחק חברתי, וכן, בסוף יש גם אסטרטגיה כי את רוצה לנצח את כולם. כשזה קורה – זה נחמד".
לפני 25 שנים היא התאלמנה מבעלה, אותו הכירה על האונייה בדרך לישראל. "כשהיינו יחד הייתי האישה המאושרת בעולם", היא מספרת. עם מותו, החליט להקדיש את חייה לגידול הילדים. "השקעתי הכל שיהיה להם מקצוע, ותודה לאל כולם כרגע מסודרים", היא אומרת, "עכשיו הזמן להתרכז בחיים שלי. אני יוצאת ובאה מתי שאני רוצה, ולא מתכננת להתחתן עוד פעם. טוב לי בחופש שלי, יחי החופש".
לצד הניסיון לשמור על שגרה, אי אפשר להתעלם מכך שהקורונה כנראה לא תיעלם בקרוב. אבל ברקו פה כדי להרגיע. "אני עם מסכה ואני לא מפחדת. נקווה שזה לא יתפוס אותי", היא מודיעה, "בכל מקרה, באוקטובר אני אהיה בת 83. אני יודעת כמה אני אחיה? מישהו בכלל יודע? אני רוצה לחיות עד כמה שייתנו לי כי אני אוהבת את החיים שלי".
כשאנחנו מבקשים ממנה לסכם את התקופה, היא משיבה: "אני נהנית מהחיים, מרוצה מהחיים וטוב לי, באמת. כל הזמן אני עסוקה וכל מה שאני עושה – אני נהנית ממנו. זה מאוד חשוב".
מעבדת אלקטרוניקה - בתוך דיור מוגן
עבור אילן גולדברג (77), גימלאי של רפאל עם שורשים עמוקים בתעשיית ההייטק הישראלית, תקופת הקורונה מאתגרת במיוחד. גולדברג, המתגורר בדיור המוגן "פרוטיאה בכפר", הבין שזה הזמן שלו למצוא פרויקט שיעסיק אותו במהלך התקופה, במטרה להוסיף לתפריט הפעילויות המוצע במקום - הכולל גילוף בעץ, שחייה ואמנויות, גם משהו מתחום העיסוק והעניין הפרטי שלו. הוא החליט לחזור להתעסק באהבה הישנה שלו: הוא בנה בחצר סטודיו מכניקה, בחדר בביתו מעבדה ובחלל נוסף מעל דירתו הוסב חדר למעבדת אלקטרוניקה.
אילן גולדברג הקים מעבדה בתוך דיור מוגן
(אבי חי)
בסיור בין החללים השונים, גולדברג דואג לספק הסבר מפורט על הטכנולוגיות החדשות, המכונות שבנה ועל התוצרים שתלויים ברחבי הבית. כשאנחנו מגיעים למעבדת האלקטרוניקה, שבמרכזו ניצבת מכונה גדולה, אילן מצביע ומכריז בקול: "זו תולדה של הקורונה". מדובר במדפסת תלת-ממד, אותה בנה במהלך הסגר.
תמונות חריטה, פסלים, מייצגים מכאניים ותמונות תלת־ממד – את כל אלה הוא הספיק להכין לאורך התקופה. הוא עובר ממוצר למוצר ומסביר לנו כיצד ניתן להכינו ובאיזו מכונה. כשאנחנו מעזים לומר שלא לכולם הנושא פשוט, הוא משיב: "אין הרבה חוכמה בהייטק. הטבע כבר נתן את החוכמה. אבל יש את הדיוק והמחשוב שמסוגל לעשות את זה בצורה יעילה וטובה".
והאם כולם יכולים ללמוד הייטק?
"לא צריך להיות פרופסור גדול כדי ללמד שימוש בתוכנה. אני יכול ללמד ילדים, אז אני יכול ללמד גם מבוגרים, עם אחוז הצלחה גבוה. לא לזלזל במבוגרים. יש פה המון אנשים אינטליגנטים, הראש שלהם עובד והכל מצוין".
ובכל זאת, כשנושא הפער הדיגיטלי הקיים בגיל השלישי עולה שוב בשיחה, גולדברג לא מתבייש לומר: "לא היה אחד שרצה ללמוד ממני משהו ולא הצלחתי ללמד אותו".
ומה הסוד הגדול לפיתוח מוצר?
"מוצר שאתה רוצה לעשות אותו, אתה קודם כל חייב להסביר אותו לעצמך", הוא אומר, ושולף חוברות בכתב ידו המכילות שרטוטים של המצאות שתכנן, ולצידן תמונות של התוצר הסופי.
למרות חדוות היצירה, גם הוא היה שמח אם היו מוצאים חיסון לקורונה. "אני נהנה ממה שאני עושה, אבל אני בעיקר נהנה לעשות את זה עם מישהו. יש פה הרבה דברים שבניתי עם הנכדים. אם הייתי לבד, יכול להיות שלא הייתי עושה את זה", הוא מודה, מפרט באילו המצאות היו מעורבים עשרת נכדיו ומספר בגאווה ששניים מהם גם החליטו ללכת בעקבותיו לאותו תחום מקצועי.
ואשתך, איך היא מקבלת את כל העיסוק הזה?
"אשתי מכירה אותי מזמן. זה לא פוגע ביחסים, להפך. יש לה יד חופשית לשחק קלפים, קנסטה, ברידג'. שנינו משחקים. עם כל התחביבים הרבים שיש לנו בדיור המוגן אנחנו יודעים שבטוח לנו להיפגש".
כשהריאיון מסתיים, הוא מופתע. יש עוד כל כך הרבה טכנולוגיות שהוא עוד לא זכה לספר עליהן. במקום זאת, אנחנו מבקשים ממנו טיפ איך להעביר את התקופה. "הייתי מייעץ לאנשים להיות פחות בעבר", הוא אומר, "לא לשכוח מה עשית, אבל לא לחשוב על זה כל הזמן, לא לחיות את זה כל יום, אלא לחשוב מה אני עושה עכשיו".
בשיתוף פורום בתי הדיור המוגן
פורסם לראשונה: 08:00, 09.09.20
