בשיתוף מפעל הפיס
כשעו"ד עבאס עבאס סיים את בית הספר התיכון, הוא התבקש להגיע לבדיקה שגרתית אצל רופא עיניים. "נכנסתי עם אמא שלי לרופא", הוא משחזר בקול נרגש ורועד, "הוא בודק אותי, מסתכל עליי ושואל בשיא הזלזול מה אני רוצה לעשות בחיים. סיפרתי לו שקיבלתי את הציון הכי גבוה בכיתה בבגרויות, שיש לי גם ציון גבוה בפסיכומטרי, ושאני הולך ללמוד באוניברסיטה. הרופא העביר בי עוד מבט מזלזל ואמר: 'אתה בקושי רואה ממטר. המקום הטבעי שלך הוא בבית'".
עבאס יצא מהרופא מושפל וכואב, "אבל מה ששבר אותי היה לראות את אמא שלי ממררת בבכי", הוא מספר, "חיבקתי אותה חזק ואמרתי לה שלא תדאג: יום יבוא והיא תהיה גאה בי". ספוילר: היום הזה הגיע, ואפילו נגמר בסגירת מעגל מרגשת עם אותו רופא כמה שנים מאוחר יותר.
עבאס נולד עם מחלה תורשתית בשם הרטיניטיס פיגמנטוזה, שפוגעת ברשתית העין וגורמת לעיוורון הדרגתי ובלתי הפיך. הקושי הגדול ביותר באיבוד הראייה, מספר עבאס, היה חוסר היכולת לקרוא ספרים. "הייתי ילד סקרן ותולעת ספרים. ביקשתי מאבא שלי שיקריא לי סיפורים, וכשהוא לא היה יכול, הייתי מבקש מהאחים שלי. זה לא היה פתרון אידיאלי, אבל לא הכרתי משהו אחר".
הוא בן 44, יליד נצרת, בן זקונים לאב שהיה מראשוני עורכי הדין במגזר הערבי בשנות החמישים. "זכיתי למשפחה תומכת, שהחליטה בהחלטה גורלית לא לשלוח אותי לבית ספר לחינוך מיוחד, אלא לבית ספר למחוננים", הוא מספר, "לשמחתי, מימשתי את הפוטנציאל שלי".
זה לא המצב אצל אנשים אחרים עם מוגבלויות, בטח שלא בחברה הערבית, מבהיר עבאס. "אני בהחלט לא דוגמה מייצגת. החברה הערבית נעה על ציר של בין ניכור להגנת יתר. לא נותנים לילדים את החינוך שמגיע להם. חושבים שהם מסכנים, שאין להם עתיד ואין תקווה, וככה, לצערי, מדירים אותם לשוליים".
אחרי אותה בדיקה אצל רופא העיניים, עבאס היה נחוש יותר מתמיד להצטיין. הוא נרשם לאוניברסיטה העברית בירושלים והתקבל ללימודי משפטים. "בהתחלה רציתי ללמוד רפואה, אבל החלטתי להמשיך את המסורת של אבא", הוא אומר בגאווה. וכך הוא יצא לדרך לא נודעת ומאתגרת. "הייתי בן 19, אף פעם לא גרתי לבד, לא ממש הכרתי יהודים לפני כן ולא ידעתי עברית. היה לי ברור שיש לי אתגר גדול, ושאני חייב להתבלט בלימודים".
אחרי שסיים בהצטיינות את התואר הראשון במשפטים, ועם עברית שכבר הפכה למצוחצחת, המשיך עבאס לתואר שני במשפטים עם התמחות בזכויות אדם, ולאחר מכן השלים תואר שני נוסף, הפעם בפסיכולוגיה, מתוך שאיפה להתברג באקדמיה. אבל אז הגיע אירוע מכונן ששינה את מסלול חייו. "הלכתי לראיון עבודה בארגון לזכויות אדם. כשהם הבינו שאני עיוור הם הבהירו לי שהמשרה לא מתאימה לאדם 'כמוני'. יצאתי משם נסער, הרגשתי שמתעורר בתוכי משהו, שהייעוד שלי הוא להיות מוביל חברתי", הוא משחזר.
לא לקח הרבה זמן עד שעבאס הקים את המיזם החברתי הראשון שלו: אלמנארה, עמותה ראשונה מסוגה לאנשים עם מוגבלויות בחברה הערבית. "אלמנארה, מגדלור בערבית, היא עמותה שנועדה להעצים אנשים עם מוגבלויות, לשמש להם מגדלור ומצפן להשכלה ולתרבות. זה פרויקט החיים שלי, שדרכו אני מגשים היום את כל חלומותיי ושאיפותיי", הוא אומר.
מרכז אלמנארה ממוקם בנצרת ומציע לאלפי ילדים ובוגרים עם מוגבלות שירותים, סדנאות ופעילויות שונות. אחד המתנדבים בעמותה, אגב, הוא אותו רופא שפגש עבאס בגיל 18. "פגשתי אותו אחרי 15 שנים במקרה, וכשהזכרתי לו מי אני הוא היה מאוד נרגש", הוא מספר, "אמרתי לו שאני סולח לו וביקשתי שיבוא לתת הרצאות באלמנארה על מחלות עיניים".
פרויקט הדגל של המרכז הוא ספריה מונגשת לאנשים עם מוגבלויות. עבאס מספר שהרעיון להקמת ספרייה מיוחדת לחברה הערבית נולד בזמן לימודיו, כאשר נחשף למרכז לעיוור באוניברסיטה העברית וגמע בשקיקה את הספרים שהיו שם, בעברית ובאנגלית.
3 צפייה בגלריה
מתנדבים ועובדים של העמותה , תמונה מטקס השקת האולפנים החדשים של אלמנארה, שנחנכו ב- 2018
(צילום: באדיבות עמותת אלמנארה )
הספרייה של אלמנארה גדלה עקב בצד אגודל, וכיום היא מכילה 5,500 ספרי אודיו בשפה הערבית שנמצאים באתר הספרייה ובאפליקציית "ארב קאסט". היא מעניקה שירות ליותר מ־570 אלף אנשים וילדים דוברי ערבית עם מוגבלויות בישראל, אבל גם עשתה לה שם בארצות ערב ובתכניה משתמשים במצרים, סומליה, האמירויות ועוד. ב־2017 עבאס אף קיבל מראש ממשלת איחוד האמירויות את פרס המיזם הטוב ביותר בעולם הערבי.
"הפעילות של אלמנארה ושל עו"ד עבאס, העומד בראשה, היא דוגמה ומופת ליזמות חברתית יצירתית", אומר רו"ח אביגדור יצחקי, יו"ר מפעל הפיס, מתומכיה המרכזיים של העמותה בכלל ושל הספרייה בפרט, "היא מצליחה לייצר שינוי אמיתי ונוגעת בצרכים הבסיסיים ביותר של אנשים עם מוגבלות. הסיוע והתמיכה באנשים עם מוגבלויות הם אחד מחמשת תחומי הליבה של מפעל הפיס ואנחנו גאים לסייע לפרויקט המדהים הזה".
אז מהו התהליך של הקלטת ספר מונגש? "זה תהליך מאוד מאתגר", אומר עבאס, "להוציא ספר קצר יכול לקחת ימים בודדים, אבל ספר של מעל 300 עמודים יכול לדרוש עבודה של חודש. יש לנו ועדת רפרטואר שבוחרת ספר, ואחר כך בוחרים קריין בקפידה. חשוב שהוא יהיה קריין איכותי שיקריא את הספר בצורה תיאטרלית, אחרת אנשים לא ייהנו. יש לנו אולפנים אצלנו במרכז, אבל אנחנו מעסיקים גם קריינים ממצרים, ירדן ומדינות המפרץ. הם יושבים באולפנים שלהם ומקליטים בשבילנו ספרים. לאחר מכן עושים עריכות, ואם צריך – מכניסים מוזיקה. זו תעשייה מאוד מושקעת".
אחת הקוראות האדוקות של הספרייה היא רים ראשיד (40) מנצרת. היא הגיעה לאלמנארה לפני שמונה שנים כדי לשמוע הרצאה, ומהר מאוד הפכה לחלק בלתי נפרד מהמרכז. היא מנחת קבוצות וסדנאות, וגם חברה בוועדת הרפרטואר שממליצה על ספרים לספרייה. רים, שלקתה בגיל 27 בתסמונת עצבית שפוגעת בראייה, מספרת שבתור תולעת ספרים מושבעת, הספרייה הייתה גילוי מרגש. "המקום פתח לי אופקים חדשים", היא מצהירה.
מה ההבדל בין לקרוא ספר לבין להקשיב לו?
"מה שמיוחד בספר המוקלט הוא הקול של האדם שמקריא אותו. קריין טוב נותן לך תחושה שאתה חי את הספר, שאתה נמצא בהצגה. כשאני מקשיבה, אני מדמיינת את כל הדמויות. אין ספק שהספרייה זה דבר יחיד במינו. היא עוזרת לי לפתח את הידע ואת היכולות, היא משפרת את הביטחון העצמי שלי, וגם מעניקה לי חוויות בכל זמן ובכל מקום".
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף מפעל הפיס
