לנופר מולה (37), מטפלת בגישת הפסיכותרפיה הגופנית, תמיד היה חלום לשנות משהו במערכת החינוך. "זה בא ממקום אישי קודם כל - היו לי הרבה מורים שלא ראו אותי", היא מספרת. "אנחנו צריכים לשנות את זה. זה תלוי בנו – אני עובדת בתוך מערכת החינוך הזאת וחייבת לעשות משהו בקשר לזה. אם היה לי, בתקופה שהייתי תלמידה, את המענה הזה – הייתי במקום אחר לגמרי", מוסיפה מולה.
"כתבתי תוכנית למשרד החינוך ואיתה אני עוברת מבית-ספר לבית-ספר. המטרה שלי היא להכניס את זה לכמה שיותר בתי ספר וללמד ילדים כיצד להרגיע את עצמם. לתת להם כלים להתמודד – כשהם בלחץ או בעצבים או בתחושה שאף אחד לא מבין אותם. כשאין להם תחושת קרקע ויציבות - יש לזה חשיבות כל כך גדולה".
מולה, שסיימה בהצטיינות את לימודי החינוך המיוחד במכללה למנהל, שוקדת בימים אלה על תעודת ההוראה שלה. במשך שנים למדה את התחום, התמחתה בו, תרגלה ואף הדריכה סטודנטים אחרים, עד שמנהל אחד שהאמין בה, גיל שריג, מי שניהל בעבר את בית החינוך האזורי "צופית" שבמועצה המקומית דרום השרון, בא ודחף אותה לכתוב תוכנית לימוד משל עצמה.
"כתבתי את התוכנית והמנהל מאוד אהב את זה. הוא היה מנהל קצת אחר, אין מה לומר. הוא אמר לנו, לכול המורים באותה התקופה, לעשות משהו אחר. שעה בשבוע, קחו ותראו מה אתם מסוגלים, ואני כתבתי את זה בזכותו בעצם", מתארת מולה בערגה.
במשך שנתיים היא וליאת קורי, שותפתה לפיתוח התוכנית, הריצו פיילוט בבית הספר. "ראינו איך זה עובד, שינינו דברים. ראינו בכל שכבות הגיל מה כל אחד צריך. בנינו את זה בהתאם לילדים", מספרת מולה, "בגלל שיש לי הרבה ניסיון והרבה שנים בתחום אני ממש זזה יחד איתם. קודם מכירה אותם כקבוצה, ומשם אני יכולה להתחיל לצאת לעבודה".
מה שהתחיל כתל"ן (תוכנית לימודים נוספת במימון ההורים) לפני כשבע שנים התברג מהר מאוד למאגר התוכניות של משרד החינוך, שאף מממן אותה, וכעת התוכנית זמינה לכל בית ספר שמעונין בה.
"משרד החינוך מממן תוכניות הכלה והשתלבות", מסבירה מולה, "בית הספר מקבל תקציבים והם בוחרים מה לעשות עם זה. זאת תכנית חצי שנתית או שנתית, כי יש כאלה שיכולים רק חצי שנה, ויש כאלה שרוצים לבדוק את זה בהתחלה ולא מיד מתמסרים".
5 צפייה בגלריה
"מדובר פה בילדים. בבני אדם. ברגשות. בתחושות. אף אחד לא נותן לזה מקום במהלך היום בכלל".
התוכנית מותאמת לכיתות א' עד י"ב ומיועדת לשעה שבועית לכול כיתה, "למרות שישנם בתי ספר שמבקשים אפילו יותר", היא מוסיפה. רוב בתי הספר, אגב, ממשיכים עם התוכנית שנה אחרי שנה ומתקשים לוותר עליה לאחר שהתנסו בה.
מולה מקפידה ללמד תמיד בקבוצות קטנות: "יש בתי ספר שמבקשים שאעבוד פרטני, ויש בתי ספר שמבקשים קבוצה מאוד קטנה של ארבעה תלמידים. אבל עד עשרה. לאחר ניסיון, כשהביאו לי כיתות שלמות, ראיתי שנורא קשה לי לגעת בכולם בארבעים וחמש דקות".
מפלט רגשי
"חשוב לי שתהיה להם שנייה יציאה מהיום המטורף הזה. שנייה. מדובר פה בילדים. בבני אדם. ברגשות. בתחושות. אף אחד לא נותן לזה מקום במהלך היום בכלל", מציינת מולה. וכך התלמידים מגיעים לכיתה בלי שולחנות ובלי כיסאות - "את זה יש להם מספיק במהלך היום", היא מתארת.
הם חולצים נעליים ומתיישבים על המזרונים שפרוסים על הריצפה, כשהמטרה היא ליצור אווירה אחרת ושונה מהכאוס ששורר בבית הספר בשגרה. "אנחנו מתחילים במדיטציה. קבוע. גם בשבילי וגם בשבילם. רגע לאפס אותם. הם לוקחים נשימה ואז אנחנו מתחילים לחבר בין הגוף לנפש"."כל שיעור מובנה בצורה שונה", חושפת מולה, "אנחנו יוצרים קבוצה תומכת. קבוצה שקשובה אחת לשנייה".
"כל מה שקורה בחדר נשאר בחדר. אבל כמובן שמעורבים בזה המנהלים והיועצות, ואם יש משהו אקוטי, אני מדווחת. מחובתי לדווח", מבהירה מולה.
מה זה אמפתיה? מה זה תסכול?
"אנחנו מתחילים במדיטציה, תנועה ושיח על רגשות. להרחיב את אוצר המילים של הרגש. היום, עם כל הטכנולוגיה, ועם כמה שהיא מבורכת ומכניסה המון דברים טובים, היא גם מערפלת להם קצת את החושים.
אוצר המילים שלהם נהיה כל-כך דל, מעבר לכתיבה, שהם כותבים בקיצורים וכאלה. הם משתמשים בסמיילים. הם כבר לא מביעים. הם סגורים. הם לא מדברים. הם לא סגורים על מה שהם מרגישים אפילו. אז אני מביאה "שק של רגשות", מלא מילים שמתארות רגשות, ומראה להם.
מתוך זה הם מתחילים לשאול, וזה מדהים בעיניי: 'מה זה אמפתיה? מה זה תסכול?', ואז אנחנו מתחילים לדבר על הרגשות האלה. זה שיעור שגם מציף קצת - הם פתאום מתחילים לתקשר את הרגש, וזה מדהים! אנחנו מתאימים את הרגש לגוף. ככה אנחנו מעשירים את אוצר המילים של הרגש".
"הם שומעים אחד את השני ורואים שהם לא כל כך שונים אחד מהשני כמו שחשבו. הם מרגישים שמבינים אותם. מרגישים פחות לבד", מתארת מולה בהתרגשות.
"לרוב הם בהתנגדות בהתחלה, הרי את מי מביאים לי לכיתה? את אותם ילדים שקשה להתמודד איתם. זאת אומרת, שלהם קשה להתמודד איתם. אבל אז, לקראת סוף השנה הם הראשונים שמתיישבים. הראשונים שמשתיקים לי את כולם. אני לא צריכה לעבוד כבר. ואם אני ממשיכה איתם לשנה שאחרי אני בכלל קוצרת את הפירות", מתגאה מולה.
"אבל זה לא תמיד פשוט", מולה מסייגת. "אני נלחמת על הילדים. בהתחלה הם מתלהבים, כי מוציאים אותם משיעור אחר, אבל אחר כך הם פתאום צריכים לגעת ברגש, וזה גם לא תמיד פשוט. ולשתף זה גם לא תמיד פשוט".
"היום הייתה לי שיחה עם אחת הילדות שאמרה לי 'אני לא רוצה להיות פה'. אמרתי לה 'אז לא. הכול בסדר. את יכולה לצאת. אבל תבואי אליי בהפסקה – בואי נדבר'. ואז היא הגיעה, כשהיא רגועה ולא עצבנית ואמרתי לה: 'אני רוצה אותך פה. אני חושבת שאת חשובה לקבוצה ואת חשובה לי. אבל אם את לא רוצה – אני לא הולכת להילחם בך על זה. אבל אם אני נלחמת עלייך – אני צריכה שאת תילחמי בשבילי גם. שאת תבואי, שאת תשתתפי, שאת תביעי, שאת תהיי נוכחת'. "זה הרי חלק מהעבודה שלנו – להיות בנוכחות", היא מנסה לסכם.
"הם מבינים שהם לא לבד"
מדהים לראות כיצד דפוסי ההתנהלות עימם פועלת מולה מול התלמידים חוזרים אחר כך גם מול מנהלי בתי הספר, שלא תמיד מצליחים לזהות מראש את היתרונות שבתוכנית שפיתחה.
"אני היום במקום של "לא להילחם". אני במקום של "להרפות". מי שרוצה – באהבה, ומי שלא זה גם באהבה, והכל בסדר. ככה אני גם עובדת עם הילדים, דרך אגב. אמרתי להם – אני נלחמת עליכם, כי אני אוהבת אתכם ורוצה אתכם פה, אבל אני לא נלחמת בכם. אם אתם לא רוצים – זה בסדר גמור, אבל תנו לזה צ'אנס".
"אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה ולחלוטין מברכת על זה. אני עובדת בבתי ספר מכל הקצוות ומקבלת פידבקים מדהימים", מסכמת מולה, "אני מרגישה את הילדים. המטרה שלי שזה יגע בעוד אנשים. נתנו לתוכנית כאלה להיכנס למאגר התוכניות של משרד החינוך, וזה לא מובן מאליו".
