בלובי של בנין ד' במכללת דוד ילין מתערבבים שלל כיסויי הראש של הסטודנטיות הדתיות הערביות והיהודיות הדתיות. בחוץ הסטודנטיות האתיופיות שהגיעו עם אמותיהן עם הלבוש המסורתי, ממתינות לטקס קבלת התואר הראשון לצד הסטודנטיות והסטודנטים החילוניים. בין כל אלו נמצאות הסטודנטיות (וגם הסטודנטים) של הקורס ללימודי 'סייעות מודעות למוגבלות', שבימים אלו מגייס אנשים עם מוגבלות למחזור השלישי.
מדובר בקורס יחודי מסוגו באקדמיה, שמכשיר סייעות וסייעים עם שונות קוגניטיבית לעבודה עם ילדים בגנים. הקורס נולד בעקבות יוזמה של עינב מוקדסי (38), אקטיביסטית חברתית עם לקות קוגניטיבית, שיזמה את הרעיון "כדי שכשהילדים יגדלו הם לא יפחדו או יצחקו עלינו".
צפו בסייעות המיוחדות מטפלות בילדי הגן:
היוזמה נולדה אצל מוקדסי כתוצאה מההשתתפות שלה ב"קורס לשינוי חברתי בתחום המוגבלויות" שנפתח לפני כמעט כעשור במכללת דוד ילין, ונוצר כשיתוף פעולה של ארגון "שתיל" עם המכללה כשהמטרה היא "לא לחלק דגים או חכות – פשוט לייצר את החכה", כפי שניסחו המרצים.
מוקדסי הייתה אז כבר סייעת שנייה בגן, אך היתה לה שאיפה "שאנשים כמוני יוכלו להשתלב כמו כל אחד בעבודה בגנים". מי שנרתם לעזרתה היו איל בלוך וד"ר סילביה שטיגליץ, מרצים ויזמים חברתיים בתחום המוגבלות במכון לחינוך לקיימות במכללה. שניהם מושפעים מגישת extrAbility - תנועה עולמית של אנשים עם מוגבלות שדורשת מהחברה שינוי פרדיגמה בכל הקשור ליחס לאנשים עם מוגבלות הן בשפה (מ-disability ל-extrAbility) ביחסים (משילוב והכלה לשותפות בגובה העיניים), ובתפיסת העולם שרואה באנשים עם מוגבלות יכולות וכישורים שהם פיתחו כתוצאה מתנאי חייהם. כמו למשל סייעות עם לקות קוגניטיבית שמביאות עמן אינטיליגנציה רגשית וקשב לניואנסים.
4 צפייה בגלריה
יערה רג'יני בעבודה עם ילדי הגן. "הרבה שנים התכחשתי למוגבלות שלי עד שאח שלי אמר לי שאין לי במה להתבייש. היום אני יותר שלמה עם זה ואני מבינה שככה אלוהים רצה".
"היה לי ילד ממוצא אתיופי בגן שלא היו לו חברים והוא היה משחק לבד", נזכרת מוקדסי. "יום אחד הבחנתי שהוא בורח לשירותים. הלכתי בעקבותיו ושמעתי זרם מים ואז ראיתי אותו שוטף לעצמו את היד למרות שהיא לא הייתה מלוכלכת. שאלתי אותו 'מה קרה ?' והוא ענה לי 'אני רוצה להוריד את הצבע של העור שלי'. הבנתי ממנו שכל זה קרה בגלל שהוא סבל מנידוי חברתי. לקחתי אותו איתי וצירפתי אותו לקבוצת ילדים מקובלים והם פשוט שיחקו יחד".
מיכל שטרית, גננת בגן שפה בשכונת קטמון בירושלים בה עובדת סייעת בשם יערה רגיני (36) מספרת על הערך המוסף שביאה עמה הסייעת שלה, "יש לה יכולת להזדהות עם הקשיים של הילדים ולפעמים היא עוזרת להם יותר טוב ממני. יערה מאוד עוטפת את הילדים וביחסים המקצועיים שמתי לב שהיא לא מוצפת מכל ביקורת שאומרים לה וזה יוצר מרחב לשינוי", היא מסבירה.
בביקור בגן פגשתי את רגיני, מכנסת את הילדים לצידה בשעת ריכוז ומקריאה להם סיפור. למתבונן מהחוץ היה קשה להבין שמדובר בסייעת שאינה נורמטיבית: "הרבה שנים התכחשתי למוגבלות שלי עד שאח שלי אמר לי שאין לי במה להתבייש. היום אני יותר שלמה עם זה ואני מבינה שככה אלוהים רצה. לכן כשרצו שאלך להיות סייעת בגן רגיל התעקשתי ללכת לגן של חינוך מיוחד", היא מסבירה.
עד היום הוכשרו בקורס, שנתמך בידי עמותת "גוונים", 19 סייעות וסייעים. מתוכן 17 השתלבו בגני עירייה ואחת נוספת תשתלב בשנה הבאה. "השנה פתחנו לראשונה גם קורס סייעות וסייעים לבתי הספר אליו נרשמו 20 סטודנטיות", מתגאה בלוך. דבר נוסף עליו הוחלט במכללה הוא שגם לאחר סיום הקורס, הסייעות ימשיכו להשתלם בקורסים שונים כדי להעשיר אותן וכדי שתהיה המשכיות לפרויקט.
"פתחנו לפני שנתיים קורס 'מחקר משתף'", מסביר בלוך, "בו הסייעות לומדות לצד סטודנטיות לתואר בחינוך מיוחד ויחד הם עורכים מחקרים". כשנותנים לסטודנט עם שונות קוגניטיבית להוביל מחקר אז קורים דברים מעניינים, "שאלנו את חיים, סטודנט שלנו שיש לו תסמונת דאון 'מה אתה רוצה לחקור?' אז הוא אמר לנו בלי לחשוב יותר מדי: 'הייתי רוצה לחקור איך זה להיות הורים לילד כמוני?' במשך כמה חודשים פיתחנו איתו את השאלונים בהם הוא שאל את ההורה לילד המיוחד 'מתי הבנת שיש לך 'ילד שונה', ו'מה זה עשה לך?' שאלות כאלו ונוספות הפכו את השאלון ל'אורים ותומים' לכל מי שרוצה לחקור את התחום", הסביר בלוך.
"מישהו רואה אותי"
סימה אבוטבול, סייעת מובילה בגן בו עובדת רגיני, משתפת בתובנות שלה: "פרויקט מהסוג הזה נותן לאותם אנשים סיבה לקום בבוקר. והם אומרים לעצמם 'הנה מישהו רואה אותי'. ואני רואה את ההשקעה שלהם: יערה ושרית לוי (סייעת נוספת בגן הסמוך) מתייצבות לעבודה כבר ברבע לשבע עוד לפניי".
אחד הקורסים המיוחדים (לצד פסיכולוגיה התפתחותית, בניית עזרים ומשחק עם ילדים) שלומדות הסייעות, הוא בניית בובות העצמה איתן הן מעבירות חוגים בגנים. שירלי פיטליק גולדשטיין, אמנית בובות בעשרים השנים האחרונות, נרתמה לטובת הלימוד של הסייעות "המפגש בין הבובות לסייעות הוא מפגש מנצח", היא אומרת מניסיונה "הבובה היא כלי מרפא ומעצים במרחב החינוכי והחיבור בין הסייעות שיש להן רגישות גבוהה וגם חיבור 'לילדה הפנימית' שבתוכן, יוצא מאוד מוצלח. הן משתמשות בבובה לצורך ריכוז הילדים והן גם פותרות בעיות בזכותה".
מהפכת ההתמקצעות של הסייעות החלה בעיר ירושלים והשנה הצטרפו אליה גם מודיעין ושדרות, אך עדיין, רוב הסייעות מועסקות דרך חברה קבלנית וגם לאחר תקופת ניסיון הן לא עוברות לעבודה ישירות מול העירייה, מה שפוגע בתנאי ההעסקה שלהן ומביא לפיטורן כל שנה מחדש. לנוכח הדברים הללו התגייסו לטובתן הסייעות והגננות שדרשו להשוות תנאים מול החברה המעסיקה "פנינו לחברה הקבלנית שישוו את התנאים" מספרת אבוטבול. אחיה של רגיני אף פרסם פוסט בעניין שזכה לחשיפה.
בסיום קורס ההעשרה לפני שלושה שבועות עלו הסייעות והסייעים וקיבלו תעודות. ההורים צילמו והגננות הגיעו לחלוק כבוד. בסוף הערב קם ממקומו איציק לוי, הורה לאפרת, סייעת עם תסמונת דאון בגן חובה בקרית מנחם ושיתף: "ביקרתי בגן של אפרת ונפגשתי עם הגננת ופתאום אחד ההורים של הילדים ראה אותי מרחוק ושאל אותי 'אתה אבא של אפרת?' אמרתי לו 'כן'. ואז הוא צעק לי 'תודה שהבאת אותה לעולם'".
מעיריית ירושלים נמסר: "הסייעות שמתקבלות לחברת הבת העירונית - 'אריאל', מתקבלות לתקופת ניסיון. בתקופה זו שכרן נמוך יותר משכר סייעת בתקן עירייה. אין הבדל בשכר עובד/ת עם מוגבלות לעובד/ת ללא מוגבלות, שמועסק/ת דרך חברת אריאל, באותו תפקיד. לאחר תקופת הניסיון ובכפוף לתקן עירוני פנוי יכול העובד המתאים להיקלט לעבודה כעובד עירייה. ככלל, עיריית ירושלים מעודדת העסקת עובדים עם מוגבלות גם במערכת החינוך, ומשקיעה בכך משאבים ותשומת לב".
