תמי איבגי חדד ישבה מול המחשב בשעת לילה מאוחרת, אצבעותיה רועדות מעל המקלדת. "אני לא מאמינה שאני כותבת את ההספד של האחיין שלי", כתבה לראש עיריית באר שבע, רוביק דנילוביץ'.
זה היה ההספד ה-60 שכתבה מאז 7 באוקטובר, אבל הפעם זה היה שונה - הפעם היא כתבה על סמ"ר נווה יאיר אסולין ז"ל, האחיין שלה, לוחם בחטיבת כפיר שנפל ב-14 בנובמבר 2024, בקרב בג'באליה שבצפון הרצועה.
"אמרתי לעצמי שזה יהיה החלל האחרון"
בשגרה, תמי מנהלת את המחלקה העירונית להתנדבות בתחום החירום והביטחון האישי. אבל מאז 8 באוקטובר, היא מצאה את עצמה במשימה אחרת לגמרי.
הכול התחיל בהלוויה של אזרח שנפל, כשדנילוביץ' ביקש לדעת פרטים על משפחתו. "הכרתי אותו כי אבא שלו מתנדב במשמר השכונה", היא נזכרת. "היה חשוב לו לדעת מי היה האיש ומה החותם שהשאיר, מה היו התכונות שלו ומי שהשאיר אחריו, ואת הדברים הטובים שעשה", היא מספרת. "מצאתי את עצמי מסתובבת ושואלת את המשתתפים בהלוויה שאלות".
תמי: "זו ממש עבודת חקר; למצוא את המחנכים והחברים והשכנים, לחפש ברשתות החברתיות. אני לא חושבת שהבנתי מה הצעתי לו. רק רציתי לעזור. הרגשתי שזו שליחות"
מאז, יחד עם ורד ששון, היועצת לקידום מעמד האישה, היא אוספת כל פיסת מידע על הנופלים. "זו ממש עבודת חקר", היא אומרת. "למצוא את המחנכים והחברים והשכנים, לחפש ברשתות החברתיות. אני לא חושבת שהבנתי מה הצעתי לו. רק רציתי לעזור. הרגשתי שזו שליחות".
"היא מסייעת לי לעמוד כאן מעל הקברים, 60 במספר, חיילים, לוחמים, גיבורים, אזרחיות ואזרחים", מתאר דנילוביץ' את עבודתה המסורה. "אני זוכרת במיוחד את שירה סוסליק ז"ל, המג"בניקית שנפלה בפיגוע, ואת הלוחם אורי חדד ז"ל", מוסיפה תמי בכאב, "כל פעם אמרתי לעצמי שזה יהיה החלל האחרון".
כשהשכול מגיע הביתה
בעוד היא מתעדת את סיפוריהם של הנופלים, לא יכלה תמי לדעת שבקרוב תמצא את עצמה בצד השני של המשוואה הכואבת. "כשבישרו להורים, אחותי אושרית מיד התקשרה", היא משחזרת את הרגע הנורא. "כשרוביק ביקש את ההספד, עוד לא הסתדר לי בראש לכתוב מי זה נווה. ידעתי שאם אתחיל לכתוב - לא אצליח להפסיק, כי יש כל כך הרבה מה לכתוב עליו.
"כשהודיעו שהם נכנסים לעזה נווה אמר, 'אני מביא את החטופים'", היא נזכרת בגאווה מהולה בכאב. "איזו שמחה הייתה, הם יצאו מגדרם. הוא אמר שזו משימת חייו". המילים האלה מקבלות משמעות כואבת עוד יותר כשתמי פותחת את המכתב שהשאיר נווה, שכותרתו "היום שאחריי". "תמיד אמרתי רק לא זה. שזה לא יבוא אלינו", היא אומרת בשקט.
במכתב, ביקש מהמשפחה שלא לשקוע בעצב. "הרי אומרים תמיד, 'מי שהציל נפש אחת בישראל - כאילו הציל עולם שלם'", כתב, "אז אני הלכתי להציל ולשמור על כל עם ישראל ועל האדמה הזאת שאני כל כך אוהב". "למה בני 20 כותבים דברים כאלה?" היא תוהה בעצב.
"תמשיכו את החיים", הפציר במשפחתו. "גם אם אני לא ביניכם - אני עדיין איתכם ועדיין רואה אתכם ונמצא איתכם בכל מקום, גם באירועים שיהיו פה לכולם בעז"ה - אני יהיה שם, מבטיח. תחייכו, תצחקו, תאהבו ותנצלו כל רגע בחיים כי חיים פעם אחת, וזו לא קלישאה - זו האמת האמיתית".
במילותיו האחרונות במכתב, כתב: "נפרד מכם אבל לא לתמיד, רק לעולם החומרי הזה שהוא ממילא הבל הבלים... עוד כמה רגעים ובלי לשים לב אתם כבר איתי פה, ונצחק על כל מה שקרה, ומבטיח לכם סיפורים שיהיו לכם הזויים גם בעולם הבא".
