בשיתוף הסתדרות המורים ובנק מסד
15 מורים יוצאים מן הכלל עלו לשלב האחרון של התחרות, מבין אלפי ההמלצות שהתקבלו במערכת בתחילת הדרך. 15 המורים המצטיינים, וגם אלפי אלה שכולכם בחרתם להמליץ עליהם, עושים לילות כימים כדי לתת כמה שיותר לתלמידים שאותם הם מחנכים. וזו הזדמנות נהדרת להראות להם ולכל ציבור עובדי ההוראה שאנחנו מעריכים אותם ואת כל העבודה שהם משקיעים.
אירוע הגמר יתקיים ביום רביעי הקרוב באולם סמולארש באוניברסיטת תל‑אביב בשעה 18:00, במעמד שר החינוך, יואב קיש, ויועבר בשידור חי ב‑ynet.
במסגרת הגמר תיערך הפעלה חוויתית לקהל עם "השמוליקים", הזמרת אגם בוחבוט תופיע וכמובן יוכרזו שישה הזוכים בתחרות שנבחרו על ידי הוועדה הציבורית.
רגע לפני קו הסיום, קבלו את 15 המורים המצטיינים שעלו לשלב הגמר.
--------------------
נעמי כהן
מחנכת כיתה ב' ומלווה מורות חדשות, בי"ס ניצן, קיבוץ ניצנים
נעמי כהן עלתה מבואנוס איירס לישראל, היישר לכיתה א' בבית ספר "ניצן" בקיבוץ ניצנים. שם גדלה להיות צברית אמיתית, אך בתוך הלב פנימה נשארו תמיד זכרונות חבלי הקליטה של הילדה, שתבנית נוף מולדתה שונה, אחר משל חבריה לכיתה. המתח הזה, בין הרצון להישאר אותנטית לבין הרצון להיטמע, הוא זה שבעיניה מאפשר לה לראות את תלמידיה מעבר למעשיהם, מעבר למילים. תלמידים שהגיעו מיישובי עוטף עזה אחרי לילה לא שקט או עברו את ההתנתקות מגוש קטיף. לפני 34 שנים, כהן חזרה ל"ניצן", הפעם כמחנכת. מכאן אפשר להבין את המקום הדומיננטי של בית הספר בחייה.
איך אחרי 34 שנים אין סימני שחיקה?
"הדרך תמיד מאתגרת, לא תמיד אנחנו מוכנים למהמורות עמן נצטרך להתמודד, וזה היופי. העיסוק בהוראה מאפשר לי להשתפר, ללמוד, לערוך תהליכים רפלקטיביים, והופך אותי אדם טוב יותר. הזכות לחנך ילדים ולהיות אבן דרך בחייהם ולא אחת להיות חלק המעצב את אישיותם כאדם בוגר, מסבה לי אושר ושמחה. לשמוע מתלמידים שלי כעבור 25 שנים את המשפט: 'תודה נעמי, הרבה מזה בזכותך', גורם לי להבין שיש משמעות רבה לכל דבר שאני אומרת ומתנהגת בדלת אמות הכיתה".
כהן שגרה במושב בעוטף עזה מפליאה לסייע לתלמידיה בשעת חירום. "בית הספר אמנם סגור, אבל ערוצי הלב פתוחים. אני מסריטה את עצמי בווידיאו, בדיוק כפי שעשיתי בתקופת הקורונה ושולחת לתלמידים. הילדים הרכים רואים את המחנכת שלהם נינוחה, מחייכת, מעודדת ומנחה אותם מה לעשות כשקשה ואיך למלא את שיגרת החירום בעשייה, שהיא אחת הדרכים לבניית חוסן נפשי. אני מבקשת מהילדים להסריט את עצמם ולשלוח אלי. והנה, כבר מוסטות מחשבות הילדים מהתרעות ה'צבע אדום' למשהו משמח".
איסלאם אלקרינאוי
מחנכת כיתה י"א ומורה למתמטיקה, מקיף רהט אלראז', רהט
איסלאם אלקרינאוי, בת הזקונים במשפחה ברוכת ילדים (שבעה במספר) מרהט, היא מורה מצטיינת למתימטיקה ורכזת מעורבות חברתית, שמרגישה שליחות לפעול למען החברה הבדואית ולעודד התנדבות ומעשים טובים ברוח הערכים והמסורת שעליהם גדלה.
"כל שלוש האחיות שלי מורות, אז הלכתי בעקבותיהן. כבר בכיתה א' גיליתי את האהבה שלי למספרים וידעתי את לוח הכפל בעל פה. בכיתה ט' שאלה אותנו המורה מה אנחנו רוצים להיות כשנהייה גדולים, והשבתי: 'אני רוצה להיות מורה למתימטיקה ואחזור ללמד בבית ספר הזה'".
אלקרינאוי, שאוחזת בשלל תארים אקדמיים, כולל תואר שני בהוראת מתמטיקה ומדעים ותואר מנהל מדיניות חינוך, אכן מימשה את החלום. "ללמד מתמטיקה זה תענוג. אני תמיד אומרת לתלמידים שאני רואה את המספרים כמו לבבות אדומים שקוראים לי. אני קמה בבוקר כדי לשנות את הפרספקטיבה של התלמידים לגבי אהבת המקצוע. מתמטיקה זה לא רק מספרים, זה לראות את העולם והחיים בדרך אחרת".
תשתפי אותנו בסיפור שמדגים איך חוללת שינוי בחיי אחד התלמידים.
"תלמיד שהיה דחוי חברתית הגיע לכיתה חדשה שכבר הייתה מגובשת ולא קיבלה אותו. ניהלתי איתו שיחות אישיות כדי לחזק אותו – איך הוא יכול לגרום לאחרים לקבל אותו. כמו כן בשיעורי מתמטיקה נתתי לו תפקידים ושאלות קלות. בשיעורי חינוך עבדתי עם התלמידים על נושא קבלת האחר ומה אנחנו חושבים שהתלמיד צריך מאיתנו. איפשרתי לתלמידים שההצעות יבואו מתוכם. בסופו של דבר, התלמיד התקבל בברכה. ובמסיבת הסיום הוא אמר לי: 'בזכותך נהייתי מקובל'. זה ריגש אותי עד דמעות. כיום הוא איש עסקים ומצליח בחיים. כל הכיתה שלו עדיין שומרת איתי על קשר. השליחות שלי היא לחולל שינוי בחברה עצמה".
מה ייקח את מערכת החינוך קדימה?
"חינוך לקבלת האחר, לאזרחות טובה ולחיים בלי אלימות. צריך להעסיק את הנוער, כדי שהוא לא יעסיק אותנו".
תומר אבטליון
מחנך כיתה ד', בי"ס רימון, קיבוץ מסילות
על תומר אבטליון, המלמד בני קיבוצים בעמק בית שאן, נאמר בהמלצות: "מישהו לרוץ איתו", "מורה של פעם בדור", "יוצא דופן".
והכל מתחיל עם העובדה שהוא אובחן בדיסלקציה בחטיבת הביניים. "לפני 25 שנה לא ידעו להתמודד עם קשיים לימודיים. הייתי צריך להשלים הרבה פערים. בסוף כיתה י' העיפו אותי מבית ספר. עברתי לתיכון אקסטרני אבל נכשלתי ולא סיימתי עם תעודת בגרות. בצבא הייתי מש"ק חינוך והתאהבתי במקצוע. אחרי שהשתחררתי השלמתי בגרויות, למדתי והתחלתי ללמד. היום אני אומר לתלמידים שיש לי דיסלקציה. לפעמים, כשאני כותב על הלוח, מתפלקת שגיאת כתיב והם מתקנים אותי. הפצעים שלי מהעבר הפכו לסימני דרך עבורי, במיוחד בעבודה עם תלמידים מתקשים - אני מזהה בהם את עצמי ומראה להם מראה ורודה מול הפנים. אני מעודד אותם ועוזר להם למצוא את הייחודיות שלהם, ומצד שני מאוד מחבר אותם לכיתה, לחברה ולמדינה. אני מחנך לאהבת הארץ, אהבת האדם, קבלת האחר. התלמידים מקבלים אותי כמו שאני. גם את השגעונות. למשל, שאני פתאום עומד על שולחן או מרים את הקול".
ספר לנו על מישהו שעשית שינוי בחייו.
"היה לי פעם תלמיד שהיה מאוד קשה עם עצמו ועם האחרים. הוא היה משפיל את חבריו לכיתה ופוגע בנקודה הכואבת שלהם. כולם פחדו ממנו, גם בגלל שהוא היה אלים. הצבתי לו גבולות מאוד ברורים, ובמקביל הראיתי לו את החוזקות שלו. אחרי תהליך מאתגר וארוך הוא החל לכבד את האחר והפך להיות הראשון לעזור, וזה שעומד לצד החלשים וגם מגן עליהם. הוא גם תלמיד מדהים".
מה תרם לך המקצוע?
"תיקון עצמי. אני קם בבוקר בכיף ובשמחה. לא מרגיש שאני הולך לעבוד. התלמידים מטעינים לי את המצברים".
רגיד נביה קאסם
מורה למדעי המחשב ורובוטיקה, שש שנתי עתיד פקיעין, פקיעין
רגיד נביה קאסם בן העדה הדרוזית בא ממשפחה של מורים. הוא החליט ללכת בעקבות הוריו וללמד, גם מתוך הרצון להשפיע על החברה. "חשוב לי לפתח את התלמיד ולהוציא ממנו את היכולות שלו", אומר קאסם, שלא מפסיק ליזום פרויקטים ומתמסר הרבה מעבר לשעות הלימודים. "אני מוביל שתי קבוצות רובוטיקה בחסות הטכניון. זכינו בתחרויות בארץ והשתתפנו בתחרות בחו"ל". וקאסם אכן מפתח יכולות - רבים מתלמידיו לשעבר מובילים היום בתחומי ההנדסה.
קאסם מקפיד גם לשים דגש על התנדבות, דו־קיום ועבודה בקהילה. "התלמידים מלמדים תכנון ובניית רובוטים בכיתות נמוכות יותר, כולל ילדים עם בעיות משמעת וילדים שמתקשים להשתלב. זה מאוד שינה את ההתנהגות שלהם והעניק להם ביטחון עצמי. התלמידים שלי גם הולכים פעמיים בשבוע לבית חולים סיעודי ועוזרים לחולים. זה מרגש אותי ואני מרגיש שמימשתי את עצמי. מה שהכי חשוב לי זה הערכים שאני מנחיל יום־יום. אני רוצה לראות את החברה במצב יותר טוב, במיוחד החברה הערבית".
רונן רוטרו
מחנך כיתה ז' ומורה לתרבות יהודית ישראלית ותנ"ך, בי"ס אור, כפר האורנים
רונן רוטרו היה תמיד עסוק בלרצות אחרים. הוא עבד כטכנאי מכונות ונהג אוטובוס. לפני 22 שנה, בגיל 33, הוא התבשר שיש לו גידול שצמח בין הלב לריאות, "החיים שלי עצרו מלכת. החלטתי להפסיק את החיים הקודמים. תחילה נשארתי בבית וגידלתי את הילדים כמה שנים טובות. בזמן הזה עשיתי תואר ראשון בפסיכולוגיה. גיליתי שהחינוך מושך אותי, התדפקתי על דלת מנהלת בית ספר אור בכפר האורנים והצעתי שאעבוד אצלה. המנהלת אמרה לי: 'אתה בלי שום הכשרה, אתה יכול רק להתנדב'. התנדבתי שנה וראיתי כי טוב ומאז אני שם. כבר 12 שנים אני פועל מהמקום הכי בוער".
בזכות מה אתה מורה טוב?
"הסתכלות אנושית על החיים, גמישות ואמונה אמיתית. חשוב לי להשפיע על התלמידים".
תן דוגמה.
"בכל שנה אני פותח את היום הראשון במשפט אחר. באחת השנים פתחתי עם המשפט: 'כיתה טובה תלויה בחוזק החוליות החלשות שלה'. המשפט הזה לא נגע בהם. ואז נסענו לטיול שנתי במצוק בארבל. רוב התלמידים ירדו מהמצוק למטה, שם המתינו האוטובוסים, ונשארתי עם שלושה תלמידים שפחדו ולא הסכימו בשום פנים ואופן לרדת. לא ידעתי מה לעשות. ניסיתי להרגיע אותם. שישה תלמידים עלו בחזרה ועזרו לשלושה לרדת. ואז אחד מהם אמר: 'רונן, זה המשפט שאמרת לנו כל הזמן: כיתה טובה, תלויה בחוזק החוליות החלשות שלה. לא היינו משאירים את השלושה למעלה'. הבנתי שהצלחתי להעביר את המסר".
מה מקצוע ההוראה תרם לך?
"להיות בן אדם יותר טוב".
גיל קרסנטי
מורה ורכז מדעים וחינוך מיוחד, בי"ס שלב, בית שמש
עד גיל 40 גיל קרסנטי היה שיפוצניק. "באחד הימים קדחתי שעות כדי להעביר צינור ביוב בירושלים. בערב שאלתי את עצמי: 'תגיד, זו מהות החיים?', והחלטתי לעשות הסבה להוראה, שלא הייתה זרה לי - הייתי בצעירותי מדריך בבני עקיבא ומפקד בצבא, כך שתמיד עבדתי עם ילדים. הלכתי ללמוד ונכנסתי למערכת לאט לאט. כבר 15 שנה שאני מלמד בחינוך המיוחד. כשהייתי בבני עקיבא היה לנו מנחה, שאמר: 'חבר'ה, זה לא חוכמה להסתכל על המצטיינים. חפשו את השקופים, על אלה שאף אחד לא שם עליהם'".
קרסנטי ידוע כמי שיוזם פרויקטים מעוררי השראה. "לפני שש שנים, רציתי להירשם לפרויקט החלל על־שם אילן רמון, אבל מורה שפגשתי, אמרה: 'זה לא בשבילך, כי אתה בחינוך המיוחד'. החלטתי להירשם בשביל הפרינציפ. נגשתי עם חמישה תלמידים והגענו למקום ה־11. הוועדה כל כך התרגשה שהיא הזמינה אותנו לטקס הסיום, שם קיבלנו הרבה מחיאות כפיים. נתנו לנו תעודה ואמרו: 'אתם פה בזכות ולא בחסד'. ירדתי מהבמה והרגשתי זיפת. למה? כי התלמידים שלנו בחיים לא יהיו מקום ראשון. תהיתי מה עושים ויצרתי את אולימפיאדת המדע לחינוך המיוחד, בה משתתפים יהודים וערבים מ־30 בתי ספר. אצלנו כולם זוכים".
מה תרם לך המקצוע?
"הוא ריפא אותי. אני בא מילדות מורכבת. לפני הבר מצווה אבא ואחד האחים שלי טבעו בים מול העיניים שלי. ההוראה של חוויה מתקנת. אני מודע לצרכים ולרגישויות של הילדים".
מה ייקח את מערכת החינוך קדימה?
"הטכנולוגיה, שמאוד מעסיקה את הילדים. למשל בינה מלאכותית".
טירן כהן
מחנכת כיתה ו' ומורה למתימטיקה, בי"ס משה שרת, רמלה
כבר 27 שנה מלמדת טירן כהן באותו בית ספר בעיר מגוריה רמלה, והיא יותר מעוד מורה למתמטיקה. היא מורה לחיים. דמות נערצת ומוכרת בעיר בזכות האכפתיות, המסירות והעשייה שלה. "חשוב לתת הזדמנות שווה לכל הילדים. אני עובדת עם הלב, חיה ונושמת את התלמידים ונוגעת בנשמה שלהם. אני מכירה את המערכים המשפחתיים שלהם, הולכת אליהם הביתה. זמינה 24/7. ברגע שהילדים וההורים מאמינים בי הם הולכים איתי".
את יכולה לתת דוגמה?
"אחד הילדים נהג להסתובב בחצר במקום ללמוד והרביץ לכל מי שזז. ידעתי שאני יכולה לעזור לו. גייסתי את ההורים שלו, שהיו אורחי קבע בבית ספר ולא האמינו כבר במערכת. הילד עבר אבחון והחל לקבל טיפול נכון ונהיה פנוי ללמידה. בקרוב הוא ילמד בתיכון ומבחינתי זה סיפור הצלחה – הוא לא נפלט לרחוב".
כהן פועלת רבות גם לקידום דו־קיום. "בגלל שרמלה היא עיר מעורבת, עשיתי יותר מפרויקט אחד של חיים משותפים: טורניר כדורגל, לימוד מתמטיקה ואירוח בחגים. פעם בחודש אנחנו נפגשים עם כיתה מבית ספר ערבי, שאנחנו מאמצים והוא מאמץ אותנו. זה יוצר אחווה וחברויות בין התלמידים".
עוז טל שחר
מחנך כיתה ה' ומורה לחינוך לשוני, א.ד. גורדון, תל־אביב
כשעוז טל שחר היה ילד, הוא התבייש בעובדה שאמא שלו מורה. "אמא אומנם מורה מדהימה, אהובה ומוערכת, אבל התביישתי בעבודתה בגלל המשכורת", הוא צוחק.
מהר מאוד, טל שחר הבין שהוראה היא גם הייעוד שלו. "כבר בכיתה ו' עשיתי חונכות לילדים שהגיעו מבתים אלימים וכעבור שנה פתחתי מרכז למידה לילדים קטנים". לכן לא מפתיע שכיום הוא מורה נערץ ומוערך, מכיל וקשוב. "אחד המנהלים שעבדתי אתו אמר: 'יותר אהבה, פחות מתמטיקה. תאהבו את הילדים והם יחזירו לכם אהבה', וזה מה שמנחה אותי. חשוב לשמש דוגמה אישית. החוזקה שלי היא הקשר האישי הקרוב עם ההורים והילדים. הם ממש כמו משפחה. התלמידים והתלמידות מספרים לי דברים שהם לא מספרים להורים. אנחנו צריכים לגדל את הילדים בצורה כזאת שתהפוך אותם לאנשים טובים יותר, להכין אותם למציאות ושיידעו להתמודד רגשית עם דברים. אינטליגנציה רגשית וחברתית, זה הדבר הכי משמעותי בעיניי".
תשתף אותנו בחוויה מרגשת מעבודתך.
"לפעמים ילדים יוצאים מהארון ומבקשים שאעזור להם בנושא עם ההורים. אחת התלמידות שסיימה את לימודיה בבית ספרי ראתה אותי ברחוב בחודש הגאווה, ניגשה אלי ואמרה: 'היה לי קשה חברתית ואתה שינית לי את החיים, בגלל שאתה לא מסתיר את זהותך המינית ולא מפחד להגיד מי אתה. זה נתן לי הרבה כוח ויצאתי מהארון. התלמידים בכיתה החדשה שלי תלו דגל גאווה בשבילי'. זה היה נורא מרגש".
יניב ניצן
מחנך כיתה ו' ומורה לשחמט, עברית והיסטוריה, בי"ס אירוס, נס־ציונה
אחרי שעבד כמאמן מרצים, העביר סדנאות להלומי קרב והרצה על שחמט, הבין יניב ניצן, ש"חסר לי משהו כל הזמן ולא ידעתי מה". בסוף הוא הלך להסבת אקדמאים להוראה והתאהב במקצוע. "זו עבודה עם משמעות ואדרנלין, ושצריך לחשוב איך לקדם דברים, לתת פתרונות יצירתיים לבעיות".
כשמנהלת בית הספר ראתה בקורות החיים את עברו בשחמט, היא הציעה לו שילמד בין היתר את רזי משחק המלכים. "יש בשחמט הרבה אלמנטים חשובים – אחריות אישית, קבלת החלטות, חשיבה אסטרטגית. לא מעט תלמידים שקשה להם חברתית או לימודית מצטיינים בשחמט. מדהים לראות אותם יושבים וחושבים מרצונם החופשי".
בזכות מה אתה מורה טוב?
"אני מקשיב לתלמידים באמת. רואה בהם בני אדם שיש להם מה לומר. חשוב לי שהשיעורים יהיו מעוררי מחשבה וירחיבו את הפרספקטיבה".
תשתף אותנו בסיפור אישי מרגש מעבודתך.
"אחד התלמידים עבר הרבה התמודדויות רגשיות וחברתיות בבית ספר אחר, ואז הגיע לכיתה שלי. עשינו יחד תהליך, ולאחרונה הוא בא אליי והראה שקיבל תעודת הצטיינות יתרה. הרגשתי גאווה ותחושת סיפוק מושלמת".
מה ייקח את מערכת החינוך קדימה?
"בעידן הרשתות החברתיות צריך להביא לילדים תרבות – שאלות פילוסופיות, להכיר להם גיבורי תרבות, להשמיע להם מוזיקה שהם לא מכירים ולתת עוד עוגנים שאין להם. צריך גם להחזיר את המורה למרכז".
ספיר משי לוי פרוחי
מחנכת כיתות א'־ב', בי"ס מגן, תל־אביב
ספיר משי לוי פרוחי שגדלה בקריית־שמונה מביאה את הערכים שספגה בבית הוריה לבית הספר התל־אביבי שבו היא מחנכת. "ערכים של כבוד, אכפתיות, חברות, שיוויון. אני רוצה שהתלמידים יכבדו ויקבלו האחד את השני", היא מספרת. הבחירה בהוראה הייתה מתבקשת עבורה. "אבא שלי היה מורה לתכנות ולמחשבים. לפני הצבא עשיתי שנת שירות בפנימייה לילדים שהוציאו אותם מהבית. כיום אני נותנת לתלמידים ולתלמידות שלי מקום שהם ייהנו ללמוד בו. מפתחת בהם סקרנות וגורמת שירצו ללמוד".
איך, למשל?
"הכנסתי לבית ספר שני פרויקטים: 'שיר במתנה' – בכיתה א' כל ילד מביא שיר ערכי עם משמעות בשבילו. אנו מקשיבים לשיר כמה ימים ברצף וכותבים את המילים על הלוח. בגלל שהם כבר זוכרים את המילים ממה שהם שמעו, קל להם יותר לקרוא ולקלוט. ואז אנחנו מנתחים כל שיר. 'מגלים עולם' – כל ילד בוחר מדינה שמעניינת אותו ובאמצעות מצגת מלמד על המדינה שבחר. חשוב שהלמידה תהייה חווייתית, מסקרנת ושונה".
מה המקצוע תורם לך?
"סיפוק, אנרגיה וכיף".
ליהיא סידיס
מחנכת כיתה ה', מורה לשפה ורבי מלל, בית חינוך שמעון פרס
"אישיות מופלאה", "מורה שנכנסת ללב", "בעלת יכולת הכלה בלתי נגמרת", "מתחשבת בכל תלמיד ותלמידה", "מעבירה את החומר בצורה מעניינת", "כמו אמא שנייה לתלמידים". אלה הם רק קומץ הסופרלטיבים שהומטרו על ליהיא סידיס, שמלמדת בסך הכל שלוש שנים. סידיס מצידה מעידה שהיא נמשכת להוראה בגלל "היכולת להרגיש משמעותית. האפשרות להנגיש ידע וערכים לילדים זוהי זכות".
בזכות מה את מורה טובה?
"בזכות הקשר האישי עם כל ילד ועם ההורים. כך התקשורת שלנו טובה וכנה הרבה יותר וניתן לייצר שפה משותפת".
מה תרם לך המקצוע?
"אני לומדת כל יום משהו חדש. הדבר הכי חשוב שאני לומדת זה שלא משנה מה אומרים, משנה איך אומרים את זה".
תחלקי איתנו סיפור מרגש מעבודתך.
"קיבלתי לכיתה ילד מתוק עם סיפור חיים מורכב – הוא יתום מהורים, השתמש באלימות מילולית ופיזית ולא הכיר את המושג גבולות. עברנו יחד תהליך מדהים, בסיומו הוא הצליח לעמוד באתגרים שאף אחד לא האמין שיצליח לצלוח. אנחנו עדיין בקשר וממשיכים להיפגש, הפכנו למשפחה".
אירנה שמבל
מחנכת כיתה ו', רכזת ומורה למתמטיקה וגיאוגרפיה, בי"ס חתני פרס נובל, ראשון־לציון
בשנת 2000 עלתה אירנה שמבל, מורה בבית ספר יהודי, מאוקראינה. ההתאקלמות בארץ לא הייתה פשוטה. "ידעתי שתי מילים בלבד בעברית – שלום ולהתראות. לכן נאלצתי להתחיל הכל מחדש. בהתחלה עבדתי בעבודות מזדמנות. ואז בוקר אחד קמתי ואמרת לעצמי: 'תיקחי את התעודות שלך ותלמדי עברית'".
אחרי שרכשה את השפה, שמבל החליטה להתמקצע במתמטיקה, המקצוע האהוב עליה. עכשיו, 23 שנה אחרי שעלתה, שמבל היא מחנכת ומורה מוערכת מאוד, שמובילה פרויקטים של מצוינות וקיבלה המלצות רבות מהורים ומתלמידים: "דמות להערצה", "מטפחת כשרונות", "מובילה תהליכים פדגוגיים משמעותיים", "מחנכת לסובלנות, אחדות, חברות ומנהיגות".
שמבל סבורה ש"כל ילד צריך מבוגר שמאמין בו. זה מה שאני זוכרת מהתקופה שעליתי לארץ, את האנשים שהאמינו בי. אחרי שתמכו בי, אמרתי שגם אני צריכה לתמוך באחרים. כל התלמידים הם כמו ילדיי הפרטיים. כשאני מצליחה לעזור לילד שמתקשה זה מה שנותן לי חמצן. אני לא רואה את עצמי במקצוע אחר. חשוב לי לשלב יצירתיות, חדשנות, התחשבות, העמדת גבולות, ובזכות זה אני מורה טובה".
תשתפי אותנו בסיפור מרגש על שינוי שעשית בחיי אחד התלמידים.
"לכיתה הגיעה פעם ילדה שהייתה כמו קיפוד: הייתה מאוד סגורה, בקושי דיברה, בעיקר קיללה. עשיתי איתה תהליך ופעלתי עם ההורים, ובסופו של דבר היא נפתחה - כיום יש לה חברות, היא מקובלת בכיתה ומתקדמת בלימודים. זה עשה לי טוב. אני גאה בעצמי שהבאתי את התלמידה לאן שהגיעה".
מה ייקח את מערכת החינוך קדימה?
"יצירתיות. הלימודים צריכים להיות מעניינים".
רויטל אלחיאני
מחנכת כיתה ד', רכזת פדגוגית, מורה למתמטיקה ושפה, בי"ס שדות סילבר, כפר סילבר
"תמיד רציתי להיות מורה", מכריזה רויטל אלחיאני. "הוראה זאת תשוקה שיש לך בפנים. הקשר שלי עם התלמידים הוא מיוחד. הם יודעים שאני שם בשבילם. אני מכבדת אותם ומדברת איתם בגובה העיניים. אני מורה דתייה בבית ספר חילוני של ילדים ממושבים, וזה כל היופי. מראה לתלמידים שאין הבדל – אדם זה אדם, ילד זה ילד, ושהם מרגישים מה שילדים בגילם בארה"ב וביפן מרגישים. אני מנסה להראות להם את המכנה המשותף. וכשהתלמידים שואלים על כיסוי הראש שלי, אני מסבירה להם. בכלל, אני משתפת אותם בעולם שלי ומראה את הצד היפה של הדת".
מה עוד הופך אותך, לדעתך, למורה טובה?
"העצמה וחינוך לערכים, לקבלת האחר, לפירגון ועזרה לזולת. אני רוצה שהתלמידים יהיו אזרחים טובים ולא יפחדו להעז, שיאמינו שהם מסוגלים".
את יכולה לחלוק איתנו חוויה מרגשת מהעבודה שלך?
"היה לי בעבר תלמיד שסירב להיות מעורב בכיתה, הכל היה אצלו אנטי. התחלתי בשיחות אישיות כדי לגלות מה הבעיה. התברר שהוא סובל מלקות כתיבה שהתבייש בה. בגלל שקשה היה לו לשבת בשקט וכל הזמן זז והיה בתנועה, הכנסתי פוף לכיתה. לאט־ לאט הוא התחיל לכתוב. כיום הוא ניגש למבחנים, דבר שהוא לא היה עושה פעם וכבר זכיתי לראות אותו עולה על במה ומקריא בטקס. התמוגגתי. אני שמחה שהם מצליחים ומחזירים אהבה".
מה תרם לך המקצוע?
"אני נשארת צעירה לנצח, שמחה וחייכנית".
יעל גלברד
מחנכת כיתה י"א, מורה לפסיכולוגיה ורכזת חברתית, תיכון חדש, הרצליה
יעל גלברד סיימה תואר שני בייעוץ ארגוני ועבדה שנה במקצוע, אבל הרגישה שמשהו חסר בחייה, "שאני צריכה לעבוד עם נוער וילדים". וכך עשתה גלברד הסבה להוראה והיא לא מתחרטת לרגע. גלברד הערכית וחדורת האידיאלים לא מפסיקה ליזום פרויקטים, כמו תוכנית מצוינות ו"באים בטוב" נגד אלימות. היא פועלת למען הקהילה, תורמת ומתנדבת ובכך מלמדת את התלמידים כיבוד הדדי וחשיבות העשייה למען האחר.
בזכות מה, לדעתך, את מורה טובה?
"אני מאוד טוטאלית, חיה ונושמת חינוך. אני מהווה דוגמה אישית ומראה לתלמידים ולתלמידות באיזו דרך לבחור, מה נכון להם. אני מעצימה אותם וממנפת את החוזקות שלהם. נמצאת שם עבורם כל הזמן".
תחלקי אתנו חוויה מרגשת מפועלך החינוכי.
"אחרי שיחות עם הרבה נערות שאמרו שאין להן אפשרות להגיע לנשף הסיום בגלל העלויות הרבות, החלטתי להרים פרויקט שייקח אותן למקום של צריכה נבונה, קיימות, יד שנייה: מאות נשים תרמו שמלות, ופתחתי חדר שבו השמלות מוצגות. אנחנו מזמינות תלמידות מכל הארץ להגיע ולבחור שמלה לנשף. יום אחד הגיעה נערה וכשהיא נכנסה לחדר וראתה את השמלות, אמרה: 'וואו, אני יכולה לבחור מכל ההיצע הזה? וכמה זה עולה?' הסברתי לה שזה בחינם. התלמידה התחילה לבכות ואמרה: 'את לא יודעת כמה זה חשוב לי'. אחר כך היא שלחה לי תמונה שלה מנשף הסיום והודתה. אגב, עכשיו יש לנו גם חליפות לבנים".
קרן עמרם
מחנכת כיתה י"א, מורה לספרות ולהיסטוריה ורכזת חברתית, מח"ט דרכא, דימונה
עבור קרן עמרם, שגדלה בקריית־אתא, ההוראה היא תיקון. "אני מאלה שבית הספר לא עשה איתם חסד. הייתי ילדה להורים גרושים. היום זאת לא בעיה אבל לפני שלושים שנה זה לא היה מקובל. תויגתי ובכל מקום הרגשתי התנכלות וחוסר אמונה בי. הורי הילדים לא רצו שהם ישחקו איתי. התביישתי וסיפרתי שאבי ימאי ושאר סיפורים. כשבגרתי החלטתי שאני צריכה לעסוק בהוראה ולעשות תיקון".
כיום, כשהיא מורה בתיכון בדימונה, עמרם עושה הכל למנוע מתלמידיה לחוות את מה שהיא עצמה עברה בילדותה. "לכן אני רואה את התלמידים, קשובה להם, מרגישה איתם ביחד. אני לא באה מלמעלה ולא מסתכלת על הרקע שממנו הם באו. זה לא מעניין אותי. אני לומדת להכיר אותם באמצעות ביקורי בית. יש לנו שיח בגובה העיניים. אני יכולה לבכות איתם, לכעוס עליהם, לעטוף אותם. אני מרגישה שאני מרפאה את הילדה שבי, זאת שלא ראו. זה ממלא אותי ונותן לי סיפוק אמיתי".
תחלקי איתנו סיפור אישי ומרגש מהקריירה שלך.
"לפני שנים אחדות אחד התלמידים ביקש להביא חבר טוב שלא לומד בבית ספרנו לקומזיץ שעשינו בהרים. בהתחלה לא הסכמתי וטענתי שזה לא מתאים. התלמיד התעקש ואמר שהחבר יופקד על המנגל ושלא נרגיש אותו. בסוף נכנעתי והסכמתי. החבר שלו, ילד סופר אינטליגנטי שהגיע מרקע קשה וסבל מבעיות חברתיות, התאהב בקונספט של הכיתה שלנו, ובחר לעזוב את בית ספרו ולעבור אלינו. בהתחלה הוא היה שקט ומסוגר, ועם הזמן הפך לתמיד מצטיין ויו"ר מועצת התלמידים וסיים בגרות מלאה. יום אחד השומר אמר שמישהו מחכה לי בשער. מתברר שזה היה הבחור הזה. הוא ביקש להתנדב ואמר: 'אני רוצה להיות פה ולתת מה שנתתם לי. לעזור לילדים אחרים'. והוא אכן סייע לתלמידים מתקשים".
בשיתוף הסתדרות המורים ובנק מסד
