"רַגְלַי הַצּוֹעֲדוֹת דֶּרֶךְ אַדְמַת סוּדָאן
הַסְּפוּגָה בְּדַם הַשַּׁיָּרָה
סְחָפוּנִי אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל"
(מתוך "רגלי הסוחפות", ווביט וורקו מנגיסטו).
את הסיפור הזה אפשר להתחיל מהסוף: ירושלים, הר הרצל, מאי 2023. בתוך קרחת יער מוקפת עצי אורן וברוש, בין בית הקברות הצבאי לחלקת גדולי האומה, עומדת ד"ר ווביט וורקו מנגיסטו ומביטה ברשימת השמות החקוקה על לוח בזלת. שם אחד תופס את עיניה: גטה סללאו מקונן. בן הדוד שלה.
שניהם חלמו משחר ילדותם להגיע לירוסלם, אותו מקום אגדי שנפלאותיו סופרו מדור לדור. שניהם עזבו עם משפחותיהם באישון לילה את כפר הולדתם באתיופיה ויצאו למסע אל גבול סודן. שניהם הגיעו באפיסת כוחות למחנה הפליטים וודהילו, התחנה האחרונה לפני ירושלים.
זו הייתה גם התחנה האחרונה במסע חייו של גטה.
אתר ההנצחה ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל הוא עדות אילמת למחירו הכבד של מבצע משה. כ-4,000 איש, אישה וילד מתו ממחלות ומרעב ומצמא, ונטמנו באדמת הטרשים של סודן. כשליש מאלה שיצאו לדרך לא זכו להיכנס לארץ המובטחת, אפילו לא לראותה. ווביט זכתה, אך צלקות המסע נותרו חקוקות בנפשה. "כשאני רואה את השמות האלה", היא אומרת, "אני חושבת: גם השם שלי יכול היה להופיע כאן".
ואפשר להתחיל את הסיפור הזה מההתחלה. סיפורה של ווביט, ילדה בת עשר מהכפר גולטוש שבמחוז גונדר, הקטנה מבין תשעה אחים ואחיות. בגיל שנתיים התייתמה מאביה, ולמרות זאת הייתה לה ילדות מאושרת. לימים, כשתהפוך לסופרת, משוררת ואשת אקדמיה וחינוך, היא תכתוב בגעגוע על הימים ההם: על שדה התירס של המשפחה; על הגֶּבֶּטָה, משחק הלוח המסורתי; על הארוחות סביב השולחן שבמרכזו צלחת האינג'רה; על טקס הבוּנה, שתיית הקפה; על חיות המשק שהייתה יוצאת לרעותן עם אחיה הגדולים; ומעל הכל – על הכמיהה לירושלים.
"למדתי בבית ספר יהודי שהוקם בכפר על ידי הסוכנות היהודית", מספרת ד"ר מנגיסטו בראיון לקראת יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל, שיצוין ביום שישי במקביל ליום ירושלים. "כשהוא נסגר, אמא שלחה אותי ללמוד בבית ספר לא יהודי בכפר קוסייגה, מרחק של חצי יום הליכה. גרתי אצל דודים שלי והייתי חוזרת הביתה פעם בשלושה שבועות".
היית עושה את המרחק הזה ברגל?
"הכל ברגל".
זה לא קל.
"נכון, אבל אמא שלי אמרה שהשכלה זה הדבר הכי חשוב. והיא צדקה".
ותמיד ירושלים הייתה שם, כמגדלור שאורו מגיע עד לנידחים שבכפרי אתיופיה. "לא ידעתי מה זה ירוסלם, אבל זה היה החלום של כולנו. בכל שיחה דיברו על ירושלים. את התפילות כיוונו לירושלים. כשמישהו הרגיש לא טוב אמרו לו: 'תחשוב על ירוסלם ותרגיש הרבה יותר טוב'".
מה דמיינת כשחשבת על ירושלים?
"מקום ירוק, מלא שפע, שגרים בו אנשים טובים, צדיקים. כל הזמן דיברו על ירוסלם וירוסלם וירוסלם, ועוד מעט נעלה לירושלים. בכל פעם שחזרתי לבית הספר אחרי סוף שבוע בבית, נפרדתי מהמשפחה כאילו זו פעם אחרונה שאני רואה אותם. פחדתי שהם יעלו לירושלים בלעדיי וישאירו אותי באתיופיה".
הלימודים בבית הספר שרוב תלמידיו ומוריו נוצרים רק הגבירו את הכמיהה לירושלים. "הרגשתי שם את הזרות, את חוסר השייכות. אמרו עלינו: 'הנה הפלשים האלה. הם מביאים עין הרע. תתרחקו מהם'. שאלנו את עצמנו: 'מתי כבר נגיע לירוסלם? שם אף אחד לא יגיד לנו שאנחנו שונים, שאנחנו פחות טובים, שאנחנו לא שייכים".
מי חשב אז שכאשר יגיעו סוף־סוף לישראל, שוב יתייחסו אליהם כאל זרים.
5 צפייה בגלריה
"מה, זה באמת קורה? אני אזכה לראות את ירוסלם הזאת, שכולם מדברים עליה?" ד"ר ווביט וורקו מנגיסטו
(צילום: עמית שאבי)
שגרת מוות
ההכנות למסע התנהלו בחשאיות. "ואז, במוצאי שבת אחד, המבוגרים אספו אותנו ואמרו: 'הלילה יוצאים לירושלים'. הם הסבירו לנו שאנחנו צריכים לשמור על שקט במהלך המסע, להיות תמיד צמודים להורים ולא לספר לאף אחד בדרך שאנחנו יהודים. אמרתי לעצמי, 'מה, זה באמת קורה? אני אזכה לראות את ירוסלם הזאת, שכולם מדברים עליה?'".
הם יצאו לדרך כ-50 איש, ובהמשך הצטרפו אליהם קבוצות נוספות מכפרים אחרים. "היו איתנו אנשים מבוגרים מאוד, נשים בהיריון, אימהות עם תינוקות. היינו הולכים ברגל כל הלילה, וביום נחים ומסתתרים. המזון העיקרי שלנו היה קיטא, שזה כמו בייגלה. לא פעם היו נגמרים לנו המים. היינו הולכים והולכים ואין אפילו איך להרטיב את השפתיים עד שמגיעים לנחל".
בספר שיריה "אני רצה לאחור" מתארת מנגיסטו מפגש עם שודדים. "זה היה מפחיד מאוד", היא נזכרת, "השודדים אמרו לנו: 'תביאו את כל הכסף, אחרת לא ניתן לכם להמשיך הלאה'. הם היו חמושים ונהגו באלימות. וכל הזמן היינו בחוסר ודאות. זה לא שאתה הולך ואומר לעצמך: 'לא נורא, בעוד שבוע נגיע לירושלים'. אבל למרות הקשיים והפחד וחוסר האונים, אף אחד לא אמר: 'בואו נחזור אחורה'. כולם היו נחושים להמשיך הלאה".
אחת החוויות הקשות במסע היה מעבר הגבול לסודן. "החיילים הסודנים כיוונו נשק למישהו מהקבוצה שלנו והכו אותו. פחדתי שהם יהרגו את כולנו".
5 צפייה בגלריה
"ירדנו מהמטוס וכולם נישקו את האדמה, גם אני. לקח זמן עד שהבנו שהמציאות היא לא בדיוק מה שחלמנו עליו". ד"ר ווביט וורקו מנגיסטו
(צילום: עמית שאבי)
אחרי כמה ימים במעבר הגבול הם הובלו למחנות הפליטים, ובראשם אום ראקובה, וודהילו וטווטוואה, שם שוכנו לצד פליטים שאינם יהודים. עד מהרה גילו כי תלאות המסע הרגלי היו רק ההקדמה. "התנאים במחנה היו נוראיים. המזון היה בלתי ראוי לאכילה וגרם לקלקולי קיבה. כמעט ולא אכלתי. בשביל חצי ג'ריקן מים היה צריך לחכות במשך שעות בתור. אנשים סביבנו התחילו למות: מקלקולי קיבה, ממלריה, מחוסר תזונה. ואני לא מדברת רק על מבוגרים או ילדים קטנים, אלא גם על צעירים. בן דוד שלי, למשל, היה בן 18 כשנפטר. היה לי בן דוד אחר ששני הילדים שלו מתו במחנה, אבל הם היו תינוקות כך שזה לא היה בלתי צפוי. היינו פוגשים קרובי משפחה, הם נראו לנו בריאים וחזקים, ואחרי כמה שעות או ימים הם מתו. שאלנו את עצמנו: 'בשביל זה באנו לפה? בשביל למות?' הייתי בטוחה שגם אני אמות בקרוב".
המוות היה חלק משגרת החיים. "כל יום שמענו על עוד ועוד מתים. אוהלים סביבנו התרוקנו כי כל יושביהם נפטרו. משפחות שלמות נכחדו. היו גופות שנשארו בתוך האוהל שלושה ימים כי אנשים היו תשושים ולא היה להם כוח להביא את המתים לקבורה".
כשהתברר גודל האסון ההומניטרי החלה מדינת ישראל על זרועותיה השונות, בסיוע ארגונים אמריקאיים, לפעול לפינוי היהודים והעלאתם לישראל. וכך, חמישה חודשים אחרי שהגיעו למחנה, התבשרו ווביט ומשפחתה כי הגיעה העת. "עזבנו את המחנה, ואחרי כשעה הליכה, כשאנחנו צועדים יחפים על אבנים וקוצים, ראינו משאיות חונות וסביבן מלא אנשים. אני, אמא שלי וחלק מהאחים והאחיינים עלינו למשאית אחת, וארבעה מבין האחים שלי עלו למשאית אחרת. הדוחק היה נוראי. היינו דחוסים כמו סרדינים. המשאית יצאה לדרך ולקראת בוקר הגענו למטוסים. סוף־סוף זה קורה. תכף נראה את ירוסלם. ואז אנחנו מבינים שחצי מהמשפחה, אלה שעלו למשאית השנייה, לא פה. כבר מתחילים להעלות אותנו למטוסים – והם עדיין לא הגיעו. בדיעבד התברר שהמשאית שלהם קרסה בגלל העומס והם הוחזרו למחנה, אבל באותו זמן לא היה לנו מושג מה קורה איתם. עלינו למטוס בלעדיהם והם נשארו בסודן".
את הנחיתה בישראל היא זוכרת כאילו זה קרה אתמול. "ירדנו מהמטוס וכולם נישקו את האדמה, גם אני. לקח זמן עד שהבנו שהמציאות היא לא בדיוק מה שחלמנו עליו".
הם הגיעו למרכז הקליטה בצפת, ולצד חבלי ההגירה הלא פשוטים ריחפה הדאגה לאחים שנותרו מאחור. "לא ידענו אם הם חיים או מתים. אמא הייתה בוכה בכל לילה. אמרתי לה, 'לפחות תחייכי בשביל מי שכן נמצא', והיא ענתה: 'איך אני יכולה לחייך כשהילדים שלי נשארו בסודן?' מדי פעם הגיעו דיווחים על אנשים שמתו במחנות, והרגשנו שהבשורה הרעה מתקרבת אלינו. אוטוטו יודיעו לנו שגם האחים שלנו מתו. הרי ידענו מה קורה שם, בסודן".
בוקר אחד, שנה אחרי שהגיעו לארץ, כמעט קרה הבלתי ייאמן. "אחד האחים שלי, שנותר בסודן, הופיע פתאום בצפת. התברר שהוא ושאר האחים הגיעו לארץ ופיזרו אותם במרכזי קליטה. אותו שלחו במקרה לצפת. איזו התרגשות זו הייתה! רק אחרי שכולם הגיעו וראיתי את אמא שלי מחייכת, הרגשתי שהחלום התגשם במלואו".
שנה וחצי אחר כך חלתה אמה של ווביט, וכעבור שבעה חודשים הלכה לעולמה.
5 צפייה בגלריה
"מדי פעם הגיעו דיווחים על אנשים שמתו במחנות, והרגשנו שהבשורה הרעה מתקרבת אלינו. אוטוטו יודיעו לנו שגם האחים שלנו מתו". ד"ר ווביט וורקו מנגיסטו
(צילום: עמית שאבי)
"התנאים במחנה היו נוראיים. אנשים סביבנו התחילו למות: מקלקולי קיבה, ממלריה, מחוסר תזונה. בן דוד שלי, למשל, היה בן 18 כשנפטר. היה לי בן דוד אחר ששני הילדים שלו מתו במחנה, אבל הם היו תינוקות כך שזה לא היה בלתי צפוי. היינו פוגשים קרובי משפחה, הם נראו לנו בריאים וחזקים, ואחרי כמה שעות או ימים הם מתו. שאלנו את עצמנו: 'בשביל זה באנו לפה? בשביל למות?' הייתי בטוחה שגם אני אמות בקרוב"
אשת עדות
מאז עברה מנגיסטו כברת דרך. היא בת 49 כיום, תושבת נס-ציונה, נשואה ליוסי ואמא לשתי בנות – לינוי בת ה-20 ותהילה, תלמידת כיתה י'. עובדת במשרד החינוך כמפקחת הארצית על ילדים ונוער בסיכון, ומרצה בבית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית בירושלים ובמכללת דוד ילין. עבודת הדוקטורט שלה עסקה בנושא "מתבגרים יוצאי אתיופיה במעבר בין־תרבותי, הקשר בין זהות אתנית ואפליה נתפסת לבין נשירה ממערכת החינוך והתנהגויות של סיכון". עד כה כתבה ופירסמה שני ספרי ילדים – "אלמז פוסעת בשבילי ילדותה" (שנכתב עם תקווה סנדקה ותורגם לאנגלית) ו"אדיסה מגלה לכולם את־יופיה", ספר שירה אחד ("אני רצה לאחור") וספר מחקר – "פצע פתוח: יהודי אתיופיה תחת הכיבוש האיטלקי" (עם דניאל בלטה).
מבחינתה, החינוך והכתיבה הם לא רק קריירה אלא גם שליחות. אחת המשימות שלקחה על עצמה היא להילחם בבורות ובדעות הקדומות, שהן הבסיס לגזענות. "כשאני נכנסת לכיתה בתחילת השנה יש סטודנטים ששואלים בפליאה: 'מה, את המרצה?' הם לא מאמינים שמישהי כמוני יכולה להיות אשת אקדמיה. אנשים שואלים אם כתבתי בעצמי את עבודת הדוקטורט ואת הספרים שלי. פעם, לקראת יום הורים, המורה אמרה לבת שלי: 'אני אדבר עם אמא שלך לאט. היא בטח לא מבינה טוב עברית".
מנגיסטו מרגישה שבאמצעות ספרי הילדים שלה היא מצליחה לגעת בכולם, לא משנה מוצאם. "הסיפור של אלמז, שהגיעה מאתיופיה לישראל, יכול לדבר לכל ילד. אני מקבלת תגובות מהורים שהספר עזר לילדיהם להתמודד עם שינויים, כמו מעבר לבית ספר חדש. אגב, 'אלמז' זה יהלום בשלוש שפות: אמהרית, רוסית וערבית. הסיפור של אדיסה, שלועגים לה בגלל צבע עורה, יכול לדבר גם לילדים שמתמודדים עם חרם".
משימה נוספת, לא פחות חשובה מבחינתה, היא לספר את סיפור העלייה מאתיופיה דרך סודן. "אנשים לא מבינים איזה מחיר כבד שילמה הקהילה כדי להגיע לכאן, ואני מרגישה חובה להעביר את זה לדור הבא. אני רואה בעצמי אשת עדות כי הייתי שם ואני יודעת באיזה תנאים אנשים שרדו. הם גיבורים אמיתיים".
במשך כ-15 שנה הובילה ד"ר מנגיסטו סיורים של בני נוער לאתרי המורשת היהודית באתיופיה. "כשפרצה הקורונה מצאנו תחליף: מסע רגלי ממבשרת ציון להר הרצל. יומיים הליכה בלי הפסקה וללא שינה בלילה. כשתלמידים אומרים לי 'די, אנחנו כבר לא יכולים, אנחנו עייפים', אני מסבירה להם שזו רק טעימה קטנה ממה שעברתי כילדה בת עשר במסע לירושלים. וכשהם מגיעים לאנדרטה ורואים את השמות, נופל להם האסימון. אני שואלת ילדים בני הדור השני מה יעשו כשיחזרו הביתה בסוף המסע, והם עונים לי: 'ננשק את ההורים ונגיד להם תודה על כך ששמרו על הזהות היהודית באתיופיה והגשימו את החלום. בזכותם אנחנו כאן'".
