"אנחנו לא צריכים להרגיש חריגים כי נולדנו שונים מהנורמה", מדגיש אייס פרידמן (18), גבר טרנסג'נדר. "צריך שבתוכנית הלימוד יהיה יותר דיבור על להט"בים. שיכניסו את זה יותר", הוא מבקש. פלדמן אמנם הגיח לאוויר העולם כנקבה, אך כבר מגיל צעיר הבין שהוא לא בדיוק כמו כולם. את הסוד הזה הוא שמר לעצמו במשך שנים, אך לאחר הרצאה שקיים ארגון חוש"ן בבית ספרו, בה נחשף לסיפורים אישיים של אחרים, החליט לצאת מהארון ועל הדרך גם לשתף אחרים בקשיים בהם הוא נתקל.
"הם הגיעו לעשות הרצאה בבית הספר כשהייתי בכיתה ז' והרגשתי הזדהות. הם הבהירו שזה בסדר להיות מה שאתה, וזה טבעי לחלוטין, וזה משהו רגיל בחברה, בדיוק כמו כל בנאדם אחר", הוא משתף בפתיחות שובת לב. "לפי דעתי זה עוזר לאנשים בארון לקבל את עצמם יותר", הוסיף.
בעקבות ההרצאה השתתף פרידמן בכתבה שפורסמה אז בעיתון, ובאומץ רב החליט להפסיק להסתיר את זהותו האמיתית. "להורים יצאתי לפני הכתבה, אבל לבית הספר ולכל שאר האנשים – זאת הייתה הדרך הכי קלה", הוא מסביר. "מבחינת חברים, רוב החברים שלי הם גם טרנסים, אז מבחינתם זה היה רגיל. גם המשפחה קיבלה אותי כמו שהייתי קודם, כאילו שום דבר לא השתנה, אבל בבית הספר, הילדים לא ממש הבינו מה קורה וקצת חששתי מתגובות טרנסופוביות, אבל עכשיו הכול בסדר", הוא מרגיע. "זה ממש הסתדר".
"נהרי משתפת בסיפור בו זוג להט"בי ביקש לרשום את ילדם הצעיר לגן, אך בגלל שהיה מדובר בשני גברים, התעקשה המוקדנית שאחד מהם צריך להיות ה'אבא', ואחד מהם ה'אמא', והכל בגלל הבירוקרטיה הממסדית. 'הטופס לא מאפשר לי', היא חזרה ואמרה להם".
כיום פלדמן לוקח חלק בארגון הנוער הגאה "איגי", ולמרות הפתיחות החברתית הוא עדיין נתקל מדי פעם בתגובות לא הולמות – תגובות אותן מנסה ארגון חוש"ן להכחיד באמצעות חינוך לסובלנות. "לפעמים יש הרמות גבות, אם אני מתקן אנשים בלשון הפנייה אליי. זה משהו שאני חושב שצריך להסביר לחברה – שלא יתייחסו אליי מוזר. שלא ירימו גבה בגלל שאני מתקן להם. זה לא משהו חריג. זה לא משהו שאני בחרתי. קרה שאנשים ברחוב לא התנהגו בצורה הולמת, או שאלו שאלות שהן יותר מדי חודרניות, למרות שביקשתי שלא לשאול אותן. שאלות לא במקום. אבל זה חלק מהחיים. זה לא אמור להפריע לי יותר מדי בחיים".
"אני הרבה יותר מ'בחור טרנס'", מצהיר פלדמן ובאותה נשימה גם מבקש שנבין, שמעבר לזהות הלהט"בית שלו, הוא בסך הכול כמו כולם. "אני מתנדב ב'S.O.S חיות' כבר כמה שנים, מטפל בכלבים, מאלף כלבים ומשחק איתם פריזבי", הוא מסכם. "זה מה שאני רוצה להיות – אלוף העולם בפריזבי כלבים. זה ענף ספורט ממש רציני".
מדבררים את הקהילה הגאה ומחנכים לסובלנות
"אנחנו ארגון חינוך והסברה", מסבירה מור נהרי (33), מנכ"לית חוש"ן. יש 22 ארגוני קהילה גאה בקואליציה של ארגוני הקהילה הגאה ואנחנו הארגון היחיד שקהל היעד שלו הוא לא מתוך הקהילה אלא הוא החברה הכללית. המטרה שלנו היא להפוך כל מקום שמגיש שירותים לקהילה הכללית, ובעיקר בתי ספר, למכיל, מכבד, רגיש ונגיש עבור הקהילה הגאה".
"חוש"ן – חינוך ושינוי" קם בשנת 2004 ופועל מאז להגברת הסובלנות החברתית, מיגור להט"בופוביה, יצירת מרחבים בטוחים והכשרת אנשי מקצוע לעיסוק בנושאים הקשורים לקהילה, ועיקר פעילותו היא בשדה החינוכי. חוש"ן הוא מלכ"ר, ופעילותו ממומנת על ידי משרד החינוך ומומלצת על ידי השירות הפסיכולוגי-ייעוצי של משרד החינוך לעיסוק בנושאי מגדר ונטייה מינית. "לתקנה התקציבית, קוראים תקנת החינוך לסובלנות, וזה בעצם מה שאנחנו עושים", מצהירה נהרי.
"זו אמירה שיש מקום לכולם. כל אחד מאתנו מגדיר את עצמו בדרכים שונות, והוא חלק מקונצנזוס בכל מיני דרכים. אבל הוא גם חריג בכל מיני דרכים", הוסיפה. במהלך השנים זכה הארגון ב"אות הנשיא להתנדבות" ובפרס יו"ר הכנסת על פועלו.
"אנחנו בעיקר מגיעים לבתי ספר, מתוך ההבנה שבני הנוער הם קהל שבוי – הם לא יכולים לבחור אם להגיע לבית הספר או לא. הם מבלים בו המון שעות ביום, ואם הוא מקום לא מוגן עבורם, אז הרבה שעות ביום הם לא מוגנים", מפרטת נהרי. "מצד שני, אנחנו מבינים שאם אתה זורע בגיל צעיר, אתה קוצר חברה מקבלת ומכילה בגיל מבוגר", הוסיפה.
"המתודיקה המרכזית שלנו זה סיפורים אישיים. מחקרים רבים מוכיחים שהדרך הכי טובה לשנות עמדות היא דרך היכרות ושיח. יש לנו כ-200 מתנדבים, פעילים ופעילות שמגיעים לבתי ספר מאילת ועד לצפון רמת הגולן, שמספרים את הסיפורים האישיים שלהם ומאפשרים לבני הנוער, בלי שיפוטיות ועם הרבה רגישות, לשאול את כל השאלות שמעניינות אותם. להנכיח את הנושא הלהט"בי בתוך בתי הספר.
הנתח המרכזי של הפעילות שלנו הוא בתוך מערכת החינוך אבל אין היום קורס הכשרת מפקדים של מג"ב שלא מקבל הכשרה של חוש"ן, גם לעבודה עם אזרחים להט"בים וגם לעבודה עם פקודים להט"בים. אנחנו מגיעים למשטרה, לצוותי רפואה, לצוותי חינוך ורווחה וגם למגזר העסקי – אנחנו מגיעים להמון מקומות. אין הרבה מקומות שאנחנו רוצים להגיע אליהם ולא הגענו, אך הייתי מאוד שמחה אם כל שירות ממשלתי היה מגדיר שחובה שהמוקדנים שלו יעברו איזו סדנה שלנו".
"סטטיסטית, להט"בים הם בין עשרה לעשרים אחוז מהאוכלוסייה", מבהירה נהרי. "זה פלח עצום! הייתי שמחה שתהיה כאן הצהרה שהשירותים הציבוריים מחייבים לעבור איזו הכשרה. יש כבר עיריות שעושות את זה – הן בנות ברית והן מביאות אותנו לכל נותני השירותים שלהם, אבל בביטוח הלאומי, או במקומות שלאורך החיים שלנו אנחנו לא יכולים לבחור אם לצרוך מהם שירותים או לא - אם לא יודעים מי אני או לא יודעים איך לפנות אליי, אז כנראה אני פחות אצרוך מהם שירותים או פחות אבקש את הזכויות שלי".
נהרי משתפת בסיפור בו זוג להט"בי ביקש לרשום את ילדם הצעיר לגן, אך בגלל שהיה מדובר בשני גברים, התעקשה המוקדנית שאחד מהם צריך להיות ה"אבא", ואחד מהם ה"אמא", והכל בגלל הבירוקרטיה הממסדית. "הטופס לא מאפשר לי", היא חזרה ואמרה להם.
"במציאות שלנו אין ואקום. אי אפשר שלא לנקוט עמדה", חוזרת נהרי ומדגישה. "בתי ספר שבוחרים לא להזמין אותנו משדרים מסר לתלמידים שלהם. לא להביא תכנים להט"ביים לאורך השנה, ולא להביא את חוש"ן, זה להעביר מסר אקטיבי על היעדר הדבר הזה – על מחיקה של עשרים אחוז מהאוכלוסייה, ולדעתי זה המסר היותר צורם. יש כל מיני סוגי התנגדויות, והן לא מרפות את ידינו, אבל זה מאוד כואב לחשוב על בני הנוער שרואים את הדבר הזה בפומביות כל כך גדולה. זה לא מסיט אותנו מהמטרה, זה אפילו לא מחליש אותנו, אבל זה מייצר אקלים ציבורי מאוד בעייתי. קשה לי לחשוב על בני הנוער ששומעים את הדברים האלה".
"הקושי האמיתי שלנו, ושל להיות להט"ב בתוך מערכת החינוך, זה שצריכים לבחור אקטיבית. כל בתי הספר רוצים להיות מרחבים מוגנים ובטוחים לתלמידים שלהם, אבל אם אין ייצוג לי ולזהות שלי, ואני עוברת עכשיו משהו ואני חווה ומרגישה משהו ואין לדבר הזה מקום, במקום אליו אני מגיעה בכל יום למספר רב של שעות, אז המערכת הזאת פחות מוגנת עבורי. לבחור לא להכניס תכנים להט"ביים זו אמירה אקטיבית חותכת ממש".
"השנה שברנו שיא עם 2,500 כיתות שהגענו אליהן, והמטרה לשנת הפעילות הקרובה היא להגיע אפילו ל-3,000", מצהירה נהרי. "השטח צמא לזה ואנחנו יכולים לתת את זה". אבל הפעילות של חושן לא מסתכמת רק בהרצאות עבור התלמידים בכיתות, מתגאה נהרי; "האדוות של זה עצומות. אני רואה שהשיח משתנה, שיש גדילה בכמות בתי הספר שמבקשים את הערכות שלנו". ההערכות מתארות שפעילות חוש"ן מגיעה, באופן ישיר או עקיף, לכ-100,000 איש ואישה בכל שנה.
"היה לי ברור שזה משהו שצריך להסתיר"
"גדלתי בסביבה סופר-ליברלית בגבעתיים, בבית ספר פתוח ודמוקרטי, ומגיל ממש צעיר ילדים זיהו את החריגות שלי, וגם אני לא הרגשתי שאני ממש כמו כולם", מכריז אלישע גולני (31), מתנדב בחוש"ן. "לי לא הייתה בעיה עם זה, אבל אפילו שלמדתי בסביבה הכי ליברלית, עדיין זה לא בא טוב לאנשים בסביבה שלי. היו קוראים לי 'הומו' ו'קוקסינל' בבית הספר, ולמרות שידעתי שאין עם זה שום בעיה, היה לי ברור שזו לא מחמאה. חינכו אותי שזה סבבה, אבל ידעתי שזה לא משהו שמדברים עליו", הוא משתף. "לא הבנתי מה רע בזה, אבל היה לי ברור שזה רע. היה לי ברור שזה משהו שצריך להסתיר ושזו בושה אם רואים אותו".
"יציאה מהארון זה תהליך מתמשך", מפרט גולני וחושף מעט מסיפורו האישי. בתור בחור צעיר בארון הרצח ב'בר-נוער' זעזע אותו, אבל לא היה לו עם מי לדבר על כך. לאחר מכן התחיל להתנדב ב'בית הפתוח', נהייה מעורב בחיי הקהילה ואף הוביל את מצעד הגאווה הירושלמי ב-2015, המצעד בו נרצחה שירה בנקי ז"ל. אז הוא גמר אומר לפעול למען שינוי חברתי. "הרצח של שירה בנקי הכניס לי סטרואידים בתהליך ההכשרה של חוש"ן ותוך חודשיים כבר נכנסתי לכיתות".
"אחרי שיצאתי מהארון, דברים מאוד השתחררו", הוא משתף, אבל נראה שגם שנים לאחר מכן, הוא נאלץ לצאת מהארון בכל פעם מחדש. "אתמול התקשר אליי בעל הדירה ושאל אותי אם אשתי בבית, למרות שאני גר פה כבר ארבע שנים, באופן די ברור, ואנחנו שני גברים ויש לנו דגלי גאווה בבית. הנקודה היא שזה תהליך מתמשך שקורה כל יום. זה לא חד פעמי. אני מתייחס למתי שסיפרתי להורים שלי, למתי שהפסקתי לעקוב אחרי המידע ולנטר מי יודע ומי לא, וזה קרה רק בגיל 20, אבל כל ההתבגרות המינית של אנשים קורית הרבה לפני זה – כל החוויה של מי אני, ולמה אני נמשך, ומה אני רוצה לעשות – היא לא קורית בגיל 20 ואני חושב שבגיל צעיר מאוד כבר לאנשים יש מושג".
"מגיל 15 היו לי חברים להט"בים בבית הספר, שיכולתי לדבר איתם על הנושא, והיה לי מקום של פורקן. אני יכול רק לדמיין איך זה לגדול בסביבה יותר שמרנית, שבה אתה אפילו לא יכול לחפש באינטרנט או ללכת לפסטיבל", מסכם גולני. "כשאתה גר בפריפריה וחי בתוך סביבה יותר שמרנית, אז אפשר רק לדמיין כמה זה עוד יותר מורכב".
5 צפייה בגלריה
אלישע גולני: "החלק המרכזי בפעילות שלנו הוא הסיפור האישי וזה חלק מאוד חשוב להתייחס לסיפור שלך כמשהו חשוב".
"יש לנו שתי מטרות: קודם כל שתלמידים להט"בים, יצליחו לראות 'אחר משמעותי' שהוא להט"ב ושהוא סבבה ושהוא מקובל אצלם בבית הספר ומוזמן, ומהצד שני, להפוך את הסביבה המיידית שלהם המורכבת מתלמידים הלא-להטב"ים, ליותר נעימה ומקבלת ומודעת".
"זאת יכולה להיות חוויה מאוד לא נעימה"
גם כיום, למרות הפתיחות הרבה לנושא, ישנם עדיין נערים להט"בים רבים שלא מגיעים למסגרות של המועצה או של החינוך. הם קיימים, אבל עדיין לא מרגישים רצויים. "מה שממש חשוב זה הסיפור של ה'אמנזיה'", מסביר גולני. "התודעה המרכזית היא שעכשיו הרבה יותר טוב, אבל אני חושב שזאת תודעה שנועדה להרגיע אותנו. המציאות היא אחרת. גם בתל אביב מדובר על חמישה רחובות, כי ללכת ב'שפירא' או ב'נווה עופר' או ב'תקווה' – זה לא בהכרח מרגיע או נוח, אז גם הדימוי הזה של תל אביב, כעיר הכי סובלנית בעולם, גם לא אמיתי וגם מייצר, במובנים מסוימים, עוד מתח. מרוב תודעה שהכול פתוח ואנשים עדיין לא יוצאים מהארון זה יוצר סוג של אנומליה, שאם הכול בסדר ואנשים לא יוצאים מהארון, כנראה שאין כאן להט"בים. תמיד יש תנועה ותנועת-נגד, אבל במובנים מסוימים זה מקשה עוד יותר כשאומרים לך שהכול סבבה, ואתה רואה שלא הכול סבבה. אז אתה עוד יותר מתכנס בתוך עצמך", הוא מפרט.
"כשאתה נכנס לכיתה, יש תלמידים שהם מחוץ לארון. לא מעט. אבל זה עדיין נושא שלא נוח לדבר עליו בכל בית ספר. אז, כשאנחנו מגיעים לכיתות, זאת לא שיחה ספונטנית. זאת שיחה מאורגנת ומבוססת וחינוכית. זה נותן מקום לתלמידים, גם הלהט"בים וגם הלא-להט"בים, לדבר על הנושא. זה משהו מאוד מדובר ונוכח בחיי היום-יום של בני הנוער, אבל בתוך הסדנה של חוש"ן הוא מדובר בצורה בריאה, מבוססת ובמרחב בטוח לכל הצדדים".
"יש לנו שתי מטרות: קודם כל שתלמידים להט"בים, יצליחו לראות 'אחר משמעותי' שהוא להט"ב ושהוא סבבה ושהוא מקובל אצלם בבית הספר ומוזמן, ומהצד שני, להפוך את הסביבה המיידית שלהם המורכבת מתלמידים הלא-להטב"ים, ליותר נעימה ומקבלת ומודעת".
"רוב הפעילות שלנו היא בבתי הספר, ובשנים האחרונות התחלנו לעבוד עם חדרי מורים ועם חינוך בלתי פורמלי, ויש לנו פעילות במשרד ראש הממשלה ובבתי חולים. המטרה היא לנסות לפגוש את כל מי שהמפגש יכול להיטיב את החיים של הלה"טבים במסגרת שלו – עובדים סוציאליים של רשות מקומית, רופאים או אחיות שיטפלו בלהט"בים וכו'. המטרה היא לפגוש פנים-אל-פנים את האנשים שאפשר לשאול אותם את הדברים שאי אפשר לשאול את הקולגות שלך. אנשים, זה מסקרן אותם, גם בקטע רע אבל גם בקטע טוב, יש דברים שהם לא יודעים איך לשאול או איך להתייחס, ובמפגש מאורגן זה יכול לאפשר לאנשים סוג של מיקור-חוץ של שיח להט"בי", סיכם.
כל אחד והסיפור שלו
"בחוש"ן יש תפיסה שהמתנדבים הם בעצם גם סוג של מושא הפעילות", מתאר גולני. "יש גם תהליך של הכרה בסיפור של עצמך. הרבה פעמים, כלהט"בים, יש לנו תחושה שהסיפורים שלנו לא מייצגים או לא חשובים או לא מעניינים, אבל בסוף זו פעילות חינוכית. החלק המרכזי בפעילות שלנו הוא הסיפור האישי וזה חלק מאוד חשוב להתייחס לסיפור שלך כמשהו חשוב. גם ברמה הפדגוגית וההדרכתית".
"מכיתה ט' אנחנו עושים את הפעילות של הסיפור האישי, אבל יש לנו גם סדנאות למורים ולגננות. יש היום הרבה מאוד גנים שיש בהם משפחה שהיא לא משפחה מסורתית של אמא ואבא, ויש גם את הסיפור של הזהות המגדרית, שלא מתחיל בגיל ההתבגרות. הרבה פעמים הוא מתחיל ממש בגיל הגן, והגננות פוגשות את הילדים ברגעים המכריעים האלה של 'למה מתחפשים בפורים?', או 'אם זה בסדר לבוא עם לק לגן?'. בנוסף, יש לנו דברים שהם קצת יותר גדולים – עשיתי למשל הכשרה לכל העובדים של המתנ"ס של מועצה אזורית מטה אשר, שזה בעצם כל העובדים שנותנים שירות לציבור. יש לנו הרצאות מקצועיות למקומות עבודה, גם כאלה שלא בהכרח נותנים שירות".
"זה משהו שרוב האנשים לא מקדישים לו מחשבה, כי זה לא חלק מהעולם שלהם", מסכם גולני. "אצל אנשים שעושים טיפולי פוריות, למשל, רואים שיש הבדל בין זכויות עובדים שהם סטרייטים לעומת לסביות או זוג של גברים או בכלל משפחה יחידנית, אבל הרבה פעמים הפער הוא בלתי נראה. זה נראה שהכול בסדר, אבל כעובד אתה מרגיש חריג. איפה שזה לא יהיה – בעבודה, ברשות המקומית או אצל הרופא, רובנו לא מדמיינים שללכת לרופא או לביקורת גבולות זו כזאת חוויה שונה, אבל אם יש פער בין הנראות שלך לבין המין שרשום בתעודת הזהות – זאת יכולה להיות חוויה מאוד לא נעימה".
