כשהגענו לגן גנדי בלוד, מתחם ירוק בין הרחובות יוספטל ובורוכוב שהיה נטול שם במשך שנים, שיחקו שם קבוצות של יהודים וערבים, בנפרד. על הספסל ישבו ושוחחו ביניהן כמה נשים מהעדה האתיופית, ובמרחק לא רב מהן ניצבה חבורה של זקנים מוסלמים בלבוש מסורתי, שעונים על מקלות ההליכה שלהם, מאזינים בריתוק לדבריו של אחד מחבריהם.
בשולי הגן, מעבר לגדר ולמדשאה מטופחת, נדלקו האורות במבנה של כפר הסטודנטים הראשון שהקימה עמותת איילים בלוד. על נדנדת העץ בחצר ישבו שני סטודנטים, האחד חובש כיפה והשני חילוני. במדרגות עלו וירדו צעירים אחרים. קל היה לחוש את האווירה התוססת ואולי גם מפתיעה במקום, שנטוע בשוליה של העיר העתיקה בלוד, אחד האזורים המוזנחים בעיר.
6 צפייה בגלריה
הוקם ביוזמת ראש הוועדה הקרואה בעיר, מאיר ניצן. כפר הסטודנטים של עמותת 'איילים'
(צילום: יותם יעקובסון)
6 צפייה בגלריה
הוקם ביוזמת ח"כ איציק שמולי כשהתגורר בלוד. כפר הסטודנטים של עמותת 'תוצרת הארץ'
(צילום: יותם יעקובסון)
את הקמתו של כפר הסטודנטים הזה יזם ב-2011 מאיר ניצן, שכיהן כיו"ר הוועדה הקרואה של מועצת העיר. ניצן נכנס לתפקיד אחרי שתי קדנציות של ועדות קרואות לפניו, ותקופה ממושכת שבה מוסדות העירייה לא תפקדו. הוא הבין שמבחינתם של בני העיר הצעירים - הצלחה משמעותה האפשרות לעזוב את העיר. לקום ולעבור, לשוהם או למודיעין. עוד ועוד בתי ספר נסגרו, בעיקר אלה של החינוך היהודי הממלכתי, כלומר החילונים.
ניצן הבין מהר מאוד שעצם הכניסה של צעירים לאקדמיה מעודדת את יציאתם מהעיר, ויזם את הקשר עם עמותת 'איילים' להקמת כפר הסטודנטים. את החיבור הזה נימק היטב במעמד ההקמה של הכפר: "אין סיבה שלא יהיו בלוד לפחות 200 סטודנטים... שיתערבו בחיי העיר, יתמכו בילדים ויחוללו מהפכה. צריך לזכור שזה לא עניין פשוט, כי לוד היא עיר חסרת לב, אין בה מרכז, אין מקום לבלות או לשתות קפה. אין לסטודנטים לאן לצאת בערב. לכן, צריך לשלב כוחות: מצד אחד להביא סטודנטים ומצד שני ליצור תשתית שתרכך את בואם". העסקה עם הסטודנטים היתה פשוטה: בתמורה לעבודות בהתנדבות בעיר הם קיבלו מלגת לימודים ומגורים במחיר מוזל.
איילים מגדירה עצמה "עמותה ציונית", ומטרתה חיזוק ההתיישבות והמעורבות החברתית בנגב ובגליל, באמצעות הקמה של כפרי סטודנטים. "בוגרי העמותה הם סוכני שינוי, הרתומים ליישוב ופיתוח הנגב והגליל בכל מסגרת בה הם פועלים", נכתב באתר העמותה. במובן זה, פעילותה בלוד אינה מובנת מאליה, כי לוד היא אמנם פריפריה חברתית, אך לא גיאוגרפית, אבל בעיקר נוכח צירופם של סטודנטים ערביים לשורותיה.
עמותת תוצרת הארץ נוסדה לפני תשע שנים בידי ח"כ איציק שמולי, בעת שהתגורר בלוד. זוהי רשת קהילות, שמעודדת התיישבות של צעירים בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית של ישראל, במטרה להוביל שינוי חברתי.
המלגה היתה טובה והווייב צעיר ומסקרן
ליאור ז'ורנו, במקור מהרצליה, נמנתה עם הסטודנטים הראשונים בכפר שהקימה 'איילים' בעיר. היא מגלמת בדמותה את החזון שעליו דיבר ניצן: אחרי תקופה כסטודנטית מן המניין, עברה לנהל את כפרי הסטודנטים של 'איילים', והיום היא המנכ"לית של 'תוצרת הארץ'. "אין ספק שהסטודנטים עצרו את ההגירה השלילית בעצם הגעתם לעיר", היא אומרת. "בזכות מיזם שיכון הסטודנטים, הצעירים שגדלו כאן יכולים להישאר לפרק חיים נוסף בעיר, ויש סיכוי גדול יותר שבעקבותיו הם יבחרו להשתקע בלוד ולהקים בה משפחה. לפיכך, האתגר הוא כפול - להביא אוכלוסייה חדשה מבחוץ, ולקרב את האוכלוסייה המקומית".
ההשפעה האורבנית של הסטודנטים אכן ניכרת. הם יסדו פרויקט חניכה אישית לתלמידי בית ספר, הקימו ספרייה עירונית ניידת וגן קהילתי מעורב, שיפצו מבנה והסבו אותו לתיאטרון ומקיימים פרויקטים חברתיים נוספים. בשיחות איתם הם מדגישים יותר את ההיבט הכלכלי והחברתי של העיר, ופחות את העניין הלאומי.
ז'ורנו מסבירה מדוע היא מאמינה יותר בדרך של 'תוצרת הארץ', מתוך ההיכרות שלה עם שתי העמותות: "הסטודנטים שלנו לא גרים בכפרי סטודנטים, אלא בדירות רגילות, המפוזרות בעיר. הם חווים את תנאי האמת של העיר, ונאלצים להתמודד עם אותן בעיות שמטרידות את התושבים, תחזוקה, נזילות, תאורה בחדר המדרגות, גינון וניקיון, וכו'. זו גישה שונה".
ללוד היא הגיעה ב-2013, בעקבות הקריאה לבוא ולהקים כפר סטודנטים, על רקע העזיבה הגדולה של צעירי היישוב: "הגעתי לעיר שעצרה מלכת למשך כשלושים שנה, שהתרחשו בה כל העוולות החברתיים האפשריים. בעצם הכניסה שלנו לעיר ראיתי הבעת אמון, שאפשר וצריך לשנות. לא הגעתי מתוך רצון להציל מישהו. בשבילי זו הייתה הזדמנות להגשים עצמי מבחינה חברתית. המלגה הייתה טובה והווייב היה צעיר ומסקרן. הגעתי כסטודנטית תמימה, שחיפשה משמעות ועשייה, ודווקא כאן מצאתי בית. התחברתי עם פאתן, מנהלת המתנ"ס הערבי, וגם עם הרב סמט, מהגרעין התורני. הרגשתי שאני הופכת לאזרחית טובה יותר במדינה".
בתום לימודיה היא בחרה להישאר בלוד. היא חילונית שנישאה לדתי, ומגדלת בעיר את שלושת ילדיה. "אחד הדברים הקשים לי הוא שלא משנה כמה שנים אגור בלוד, בעיניים של לודאי - לעולם לא אהיה לודאית, רק כי לא נולדתי בעיר. הייתי בעיר בהצלחות וגם בכשלונות, הייתי בה בימי המהומות, השתתפתי בפרויקטים, ואני עדיין לא נחשבת 'מקומית'. זה יוצר קושי ביכולת לגבש זהות עצמית, אבל חוויית העיר עיצבה במידה רבה את מי שאני היום", היא אומרת. "ברגע שהגישה הזו תשתנה, אנשים ירגישו נוח יותר לעשות תנועה החוצה וגם פנימה". בימים אלה, אחרי עשר שנים בלוד, היא ומשפחתה ממשיכים להרפתקאה חדשה, בנגב. "בשאיפה, אני עוד אשוב לכאן".
כפר הסטודנטים הראשון, הצמוד לגן גנדי, אוכלס באוקטובר 2013, אך חובר לרשת החשמל רק שנה אחר כך, ועד אז פעל בו גנרטור. בשנה הראשונה הוא מנה 14 סטודנטים, בשנייה 35, ובשלישית - 50. בינתיים הוקם כפר סטודנטים נוסף בבית ספר לבנים, שעמד נטוש במשך שנים והפך למאורת סמים, וכעבור שנתיים הוקם כפר המכולות. כיום מתגוררים בקהילות האלה 136 סטודנטים. ז'ורנו ניהלה במשך שלוש שנים את שלושתם.
"מתוך הקבוצה המקורית של 14 הסטודנטים הראשונים - שלושה היו ערבים בני העיר. משום כך הכפר היה פתוח, ללא גדר". עם זאת, כבר בלילה הראשון שלהם בעיר הושלך בקבוק תבערה אל סלון כלות סמוך, שעלה באש.
אבל ההלם האמיתי שחוו בני הקבוצה הגיע דווקא מכיוון אחר: "הקמנו מועדון והזמנו את התושבים לפעילויות שעוסקות בהעצמה ובמנהיגות". למקום הגיעו לא פחות מ-250 ילדים ובני נוער ערבים ועוד כ-50 ילדים מהגרעין התורני. "לא היינו ערוכים לזה בשום צורה. גם לא ידענו איך להתנהל, רובנו כלל לא דיבר ערבית. צריך להבין שעד אז לא הייתה שום פעילות לא פורמלית למגזר הערבי בעיר. המתנ"סים לא פעלו, אבל הצורך היה אדיר. הבנו שעלינו לכוון את העשייה שלנו לצרכים של התושבים במקום. היינו הראשונים שארגנו פעילות קבועה למגזר הערבי. נוצרו מפגשים חינוכיים בין-אישיים במקום שלא היה בו מענה עד אז. רק מאוחר יותר הוקם מתנ"ס שיקאגו, שמשרת בעיקר את הקהילה הערבית". כך, בין היתר, נוסד לפני שמונה שנים המרוץ העירוני רצים בין תרבויות פרי יוזמתה של סטודנטית שהייתה ספורטאית בווינגייט. המרוץ ממשיך להתקיים מדי שנה ומשתתפים בו מאות תלמידים מבתי הספר בעיר.
ליאור ז'ורנו: "במהלך המהומות התקשרה אלינו בוגרת יהודייה של התוכנית בבכי, וסיפרה שהשכנים שלה זרקו בקבוקי תבערה לביתה. סטודנטית ערבייה התקשרה בבכי לבקש עזרה כי יהודים פורצים לביתה. שלחתי מכרים יהודים שהגיעו לעזור לה. האירועים האלה ריסקו אותי. במשך חודשיים בכיתי על העיר"
אף אחד כאן לא צריך שתציל אותו
כיום משתתפים בתוכנית 'תוצרת הארץ' בלוד כ-150 סטודנטים, 50 מתוכם הם סטודנטים ערבים מתושבי העיר. כ-60 מבין הסטודנטים היהודים הגיעו מבחוץ ועוד 40 הם בני לוד. ז'ורנו לא מאמינה ביצירה כפויה של קהילה. עד לאחרונה האמינה שנכון להפריד בין התוכניות הסטודנטיאליות לערבים וליהודים. כשבתה הגיעה לגיל גן היא נוכחה לדעת שיש אופציה טובה לחינוך הדתי בעיר, ואולי משום כך גם רוב האוכלוסייה היהודית הוותיקה פונה אליו. לאוכלוסייה היהודית החילונית לא נמצאו פתרונות טובים. התגלית הזו הביאה אותה ליזום מהלך רחב, שבמסגרתו הוקם גן כללי ראשון, ובעקבותיו שני גנים נוספים. ליוזמה חברו תושבים ותיקים ומסורתיים, בוגרי תוכנית 'תוצרת הארץ' שנשארו לחיות בעיר, וגם חברים מהגרעין התורני.
על המבנה הציורי והישן שבו שוכנים משרדי 'תוצרת הארץ', ששימש פעם בית ספר ערבי לבנות, מתנוסס המוטו של העמותה, "באתי, אהבתי, נשארתי". הצלחת המיזם אכן משתקפת במספרים: בטווח של חמש שנים כמחצית מכלל בוגרי 'תוצרת הארץ' נשארו לחיות בלוד. "מבחינתי, זה המודל הנכון, שלכולם זה מסתדר וטוב. אנחנו לא מרגישים שאנחנו מקריבים מעצמנו למען הכלל. לא הייתי רוצה שיבואו לכאן סטודנטים עם אידיאולוגיה לייהד את העיר או מניע אחר. אני מחפשת את הסטודנטים שיירצו להתחבר אל התושבים, שיפעלו לתיקון, שיאהבו לחיות כאן. אחרת, הם ממילא לא יישארו. אם אתה לא אוהב את לוד - אל תישאר בה. אף אחד כאן לא צריך שתציל אותו".
ז'ורנו כבר האמינה ששלב ההתנעה הסתיים, שהתהליכים הרצויים נעים בכיוון הנכון, והמיתוג של העיר עלה בעיני צעירים ששוקלים הצטרפות לכפרי הסטודנטים השונים - אבל אז באו המהומות של חודש מאי וטרפו הכול. "במהלך המהומות התקשרה אלינו בוגרת יהודייה של התוכנית בבכי, וסיפרה שהשכנים שלה זרקו בקבוקי תבערה לביתה. סטודנטית ערבייה התקשרה בבכי לבקש עזרה כי יהודים פורצים לביתה. שלחתי מכרים יהודים שהגיעו לעזור לה. האירועים האלה ריסקו אותי. במשך חודשיים בכיתי על העיר. האמון חטף חבטה קשה, והרבה שאלות נשאלות מאז".
6 צפייה בגלריה
"מחפשת את הסטודנטים שיאהבו לחיות כאן". ליאור ז'ורנו, בוגרת איילים וכיום מנכ"לית תוצרת הארץ
(צילום: יותם יעקובסון)
6 צפייה בגלריה
"רציתי לחיות את החלום והוא התנפץ לי בפנים". מוחמד חדאד, ממקימי כפר 'איילים' ויוזם ההפגנה נגד אלימות
(צילום: יותם יעקובסון)
6 צפייה בגלריה
"הסטודנטים היהודים מסרבים להיפגש עם הערבים". מנאר אלמימה, פרשה מעבודתה בתוצרת הארץ בחודש מאי
(צילום: יותם יעקבסון)
6 צפייה בגלריה
"הבנתי שבסופו של דבר המלגה שאני מקבל באה על חשבון בני המקום". דביר ורשבסקי, בוגר 'תוצרת הארץ'
(צילום: יותם יעקובסון)
מוחמד חדאד: "בלוד יש קיבעון חברתי. אנשים התרגלו לחיות את מה שחושבים עליהם, את מה שהם שומעים על עצמם מבחוץ. הם חיים את הסטיגמה... האמנתי שאנחנו יכולים לגרום לאנשי לוד להזדהות עם המסר שלנו, שמופנה לכל הקהילה ולא יוצר הפרדה בין אנשים. קיוויתי שנצליח במשימה ושנוכל להוכיח שאפשר אחרת, ששוויון יכול להתקיים בחברה הישראלית. רציתי לחיות את החלום והוא התנפץ לי בפנים. כנראה שזה היה חלום בתוך בועה"
"להשקיע בבני המקום ולא בסטודנטים מבחוץ"
גם מוחמד חדאד, ממארגני הפגנת המחאה נגד אלימות שהתקיימה זמן קצר אחרי המהומות בחודש מאי, היה אחד מ-14 הסטודנטים הראשונים במיזם 'איילים', ביחד עם ז'ורנו. למעשה, הוא ואשתו היו ממקימי כפר הסטודנטים. "גדלתי בעיר ומה שראיתי מהחלון זה מה שהביא אותי ל'איילים'" הוא מספר. "קפצתי על ההזדמנות. ב'איילים' היו בהלם שהגשתי מועמדות. הכרחתי אותם לקבל אותי לפרויקט, למרות שהם לא הבינו מאיפה נפלתי עליהם. שרדתי שם כמעט שנתיים, אבל ברחתי. זאת עמותה ציונית, שדוגלת בהתיישבות היהודית. אמרתי להם שמי שזכאי לפרויקט הזה צריכים להיות קודם כל תושבי העיר הצעירים".
זו הייתה הסיבה שבגללה הוא עצמו נרשם לתוכנית: "בלוד יש קיבעון חברתי. אנשים התרגלו לחיות את מה שחושבים עליהם, את מה שהם שומעים על עצמם מבחוץ. הם חיים את הסטיגמה, מזדהים איתה ומגלמים אותה, כמו במשחק. זה כואב לראות את זה. חיפשתי עמותות שעוסקות בפרויקטים חברתיים בלוד. המטרה שלי הייתה לתרום לעיר, אבל גם לקבל מלגת לימודים. לוד נזקקה לחיזוק של הסטודנטים, לאנשים שיובילו אותה. האמנתי שסטודנטים יכולים להוסיף לה הרבה כוח. המטרה העיקרית שלי הייתה לעבוד עם ילדים צעירים, בגילאי בית ספר יסודי ועד חטיבת ביניים. רציתי להוציא אותם מהקופסה. האמנתי שאנחנו יכולים לגרום לאנשי לוד להזדהות עם המסר שלנו, שמופנה לכל הקהילה ולא יוצר הפרדה בין אנשים. קיוויתי שנצליח במשימה ושנוכל להוכיח שאפשר אחרת, ששוויון יכול להתקיים בחברה הישראלית. רציתי לחיות את החלום והוא התנפץ לי בפנים. כנראה שזה היה חלום בתוך בועה".
דביר ורשבסקי, שמסיים כעת את תוכנית 'תוצרת הארץ', הגיע ללוד מירוחם. "רציתי להימנע מנסיעות מתישות ולהימצא קרוב למקום הלימודים שלי במרכז. אני לא רואה עצמי כלודאי, ויודע שלא אשאר כאן, הוא מודה. מבחינתו, ירוחם, ממנה לא יצא כמעט עד סוף התיכון, היא הבית. "אחרי התיכון עברתי לישיבת הסדר בעתניאל וגיליתי עניין רב בכפרים שמקיפים אותה". ההיכרות עם הכפרים הפלסטיניים חידדה אצלו את נושא זכויות האדם בקרב הפלסטינים והבדואים המקיפים את ירוחם. חרף ההתייחסות הסטיגמטית אל מי שחובש כיפה סרוגה ולומד בישיבת הסדר, הוא הצטרף ל'מחסום ווטש', חיפש ומצא עוד פלטפורמות להידברות. כך, מתוך העיסוק בחוויה הרב-תרבותית, התגלגל ללמוד סוציולוגיה ואנתרופולוגיה. במקביל, הקים מיזם לחינוך לא פורמלי בכפרים הלא מוכרים של שבט אל-עזאזמה בנגב. כיום הוא שקוע בפעילות הסברתית, ביצירת שותפות בפרויקטים חינוכיים ובקידום השכלה גבוהה באותם כפרים.
"בחרתי ב'תוצרת הארץ' לאחר שהבנתי שבבני עקיבא לא אמצא את מקומי, כי לארגון יש יותר מדי מאפיינים קולוניאליסטיים, הנוגעים לגאולת השכונות ויהוד הערים. 'איילים' נראו לי מסוגרים מדי. המודל המבוזר של 'תוצרת הארץ' קסם לי. גם הידיעה שיש ערבים המשולבים בתוכנית עניינה אותי מאוד, כי אתוס החיים המשותפים והרב תרבותיות מעסיקים אותי. הרגשתי שבמהלך השנה הייתי שותף לכך דרך פרויקטים קהילתיים שארגנתי בשכונה מעורבת בעיר, בהם השתתפו יהודים וערבים. אבל אז הגיע חודש מאי וטרף את כל הקלפים".
לדעתו של ורשבסקי, העובדה שבתוכנית משולבים ערבים בני המקום הייתה אחת החוזקות שלה. העובדה שתושבים ערבים, ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, מגיעים לרכוש השכלה וזוכים למעטפת קהילתית תומכת - זו הצלחה. "אבל", הוא מוסיף ואומר, "משונה בעיני שזה לא כך בהקשר היהודי. הבנתי שבסופו של דבר המלגה שאני מקבל באה על חשבון בני המקום. בעיני, ההחלטה להשקיע באנשים מבחוץ כרוכה בסיכון מסוים. לא ניתן לדעת אם הם יישארו בעיר, וגם אי אפשר להבטיח שהם לא ייצרו קהילה מסוגרת ונבדלת, שתעורר קנאה ושנאה. כיום ברור לי שצריך להשקיע בבני המקום ולא להביא סטודנטים מבחוץ. אולי הדרכים לחזק את העיר צריכות להיעשות בכיוונים אחרים לחלוטין".
ג': "מתוך המוטיבציה להשאיר את הסטודנטים בעיר, הם עצמם הפכו לפוקוס, ולא המשימה שלשמה הם הובאו. בפועל, הסטודנטים כמעט לא תורמים לעיר. הרבה מהשעות שהם אמורים לתרום למעשה מוקדשות להתעסקות פנימית: שבתות וסמינרים שהם עושים ביחד, מדברים על רגשות ועל הקבוצה וחיי הקהילה הפנימית של הסטודנטים. גם הרבה מהעשייה שלהם היא למען עצמם, כמו 'לודמילה', הפאב שהוקם בכפר הראשון של 'איילים'. לוד וצרכיה בכלל לא נמצאים בשיח"
הסטודנטים עצמם הפכו לפוקוס, לא המשימה שלהם
ג', אף היא בוגרת אחת התכניות לקליטת סטודנטים שמגיעים מחוץ ללוד, מציגה עמדות נוקבות עוד יותר. לדבריה, עמותות הסטודנטים בלוד מרשות לעצמן ליטול תקציבים רבים, ולו רק כדי שבוגרי התוכנית יישארו לגור בעיר, כמעט בכל מחיר. "כשזו המטרה, שהם יישארו בעיר, הרבה מהדרישות שלהם מקודשות. כל פעולה כזו צורכת משאבים, שמגיעים על חשבון התושבים המקומיים", היא אומרת. "בעיני, יש כאן רכיב של גניבת דעת. נציגי עמותות הסטודנטים מייצגים לכאורה את רצון כלל התושבים בפני גורמי העירייה. העירייה מצדה תומכת בעמותות, כי זה תואם את אתוס ההתיישבות והבאת אנשים מבחוץ, אלא שהם מייצגים בסופו של דבר רק את עצמם. לא ייתכן שמי שגדל ברעננה ומגיע ללוד יקבל הרבה יותר זכויות ותקציבים ממי שנולד וחי בעיר, וצלח את תקופותיה הקשות", אומרת ג'.
לדבריה, אחרי עשר שנים של פעילות אפשר לומר בבירור שהנהנים מפירות הפרויקט הם באופן די ברור הסטודנטים עצמם, שרובם ממילא הגיעו ממקומות חזקים. משאבים ציבוריים נלקחו מהעיר לטובתם. היא גם טוענת שהנתונים המפורסמים בנוגע למספר הסטודנטים שנשארים בעיר - מוגזמים.
כמו בערים רבות אחרות, גם בלוד מעניק מפעל הפיס מלגות - 400 מלגות, כל אחת על סך עשרת אלפים שקלים לשנה. העירייה היא זו שבוחרת אילו עמותות יחלקו את המלגות, ועמותות אלה מביאות סטודנטים מבחוץ. "הם אומנם טוענים שלודאים מוזמנים ולא מגיעים, אבל זה לא משכנע. העמותות לא באמת מתאמצות להגיע ללודאים, הן כלל לא מפרסמות את דבר קיומן של המלגות בעיר. עובדה, גופים שעושים זאת מקבלים פניות רבות מלודאים", טוענת ג'.
פניתי אל ארז בר חיים, מנהל מרכז הצעירים בעיר, שזוכה להקצאה שנתית של כ-50 מלגות. הוא מפרסם את דבר קיומן של המלגות בעיר, ולדבריו אכן היו לו יותר ממאה פניות של סטודנטים מהעיר.
העניין החמור ביותר בעיני ג' הוא התכנון למסור את בניין העירייה הישן לטובת דיור של בוגרי 'תוצרת הארץ', ולא לסטודנטים מלוד, שנולדו וגדלו בה. "פורסים לרגליהם שטיח אדום. לדעת מקבלי ההחלטות בעירייה כל השקעה בהם היא לגיטימית. הם לא מאמינים באוכלוסייה המקומית ומבקשים להביא אנשים מבחוץ", היא טוענת. בעיניה, מתוך המוטיבציה להשאיר את הסטודנטים בעיר, הם עצמם הפכו לפוקוס, ולא המשימה שלשמה הם הובאו. "בפועל", היא אומרת, "הסטודנטים כמעט לא תורמים לעיר. הרבה מהשעות שהם אמורים לתרום למעשה מוקדשות להתעסקות פנימית: שבתות וסמינרים שהם עושים ביחד, מדברים על רגשות ועל הקבוצה וחיי הקהילה הפנימית של הסטודנטים. גם הרבה מהעשייה שלהם היא למען עצמם, כמו 'לודמילה', הפאב שהוקם בכפר הראשון של 'איילים'. לוד וצרכיה בכלל לא נמצאים בשיח".
"המהומות עוררו אותנו להכיר את הזהות שלנו"
מנאר אלמימה (38), דור שמיני בעיר ובת לאחת המשפחות הוותיקות בלוד, חיה עם משפחתה באחד המבנים העותמאנים היחידים ששרדו בעיר העתיקה, שמיועד משום מה להריסה. בשנה החולפת היא שימשה מלווה צמודה של הסטודנטים הערביים בתוכנית של 'תוצרת הארץ', אבל עזבה את עבודתה בעקבות המהומות של חודש מאי. הפיצוץ בינה לבין הנהלת העמותה אירע בעקבות פוסטים שפרסמה ברשתות החברתיות, שנתפשו כבעייתיים. "הסטודנטים הערביים הצטרפו לתוכנית בשביל המפגשים. בעמותה תמיד אומרים שהמטרה היא חיים משותפים ופעילויות משותפות, אבל בפועל כלום לא קורה. הסטודנטים היהודים מסרבים להיפגש עם הערבים. גם בזה נכשל הארגון מול הסטודנטים. הם לא מרגישים שהתוכנית השפיעה עליהם". לדבריה, לא מעט מכספי העמותה מגיע מהעירייה, ומכאן נובעת חובת ההשתקה של הקולות שאינם רצויים למקבלי ההחלטות בעיר.
אלמימה מספרת כיצד בקבלת השבת אליה הוזמנה נשאלה אם היא מכבדת את הדגל ואת ההמנון. כשאמרה שלא, כי אין בהם ביטוי לזהות שלה, נאמרו לה דברים קשים, מתוך כעס. "המהומות עוררו אותנו להכיר את ההיסטוריה של לוד ולהכיר את הזהות שלנו. התפכחנו מתרדמת ארוכה, ואנחנו מתחילים לשאול שאלות", היא אומרת, ומבטאת הלך-רוח לו שותפים צעירים ערביים רבים בלוד.
בעניין הזה מציינת ז'ורנו תובנה בדיעבד: "בראייה לאחור זו הייתה טעות לא לעודד שיח הדדי, ולהפעיל את שתי הקהילות בנפרד. הזהות הערבית של הלודאים היא גם של עזה והשטחים. לא הבנתי זאת בעבר. יש להם משפחות שם. הם גם לא יכולים להזדהות עם סמלי הלאום כי הם לא מוזכרים בהם. צריך לחשוב מה עושים עם זה הלאה. כרגע אין לי תשובות, אבל אני מבינה שצריך אותנו מדויק יותר, חזק יותר ומהר יותר". לא בטוח שזה מה שחושבים עמיתיה מתושבי לוד הוותיקים, ערבים ויהודים.
עיריית לוד: אין תגובה
ביקשנו מדוברות עיריית לוד להגיב על השאלות הבאות:
- באיזה אופן תורמים הסטודנטים לעיר?
- מהו אחוז בוגרי התוכניות סטודנטים השונות שנשארים בעיר?
- מדוע מועברות מלגות משרד הפיס לעמותות שמביאות סטודנטים מבחוץ במקום לחזק סטודנטים בני העיר?
- מדוע בית העירייה הישן עתיד להימסר לטובת שיכון בוגרי תוכנית 'תוצרת הארץ' ולא לצעירים מקרב ותיקי העיר ומדוע מקבלי ההחלטות בעירייה נועדים רק עם נציגי עמותות הסטודנטים, המונים כ-350 איש סך הכול בעוד בעיר יש כ-1500 סטודנטים נוספים?
עד מועד פרסום הכתבה התעלמה עיריית לוד מהשאלות ובחרה, למרות פנויות חוזרות ונשנות, שלא להגיב.
* * *
כתבות נוספות בסדרה על לוד
על הכותב:
יותם יעקבסון הוא חוקר תרבות, מרצה, מורה דרך בישראל ומדריך באסיה, כותב ומצלם. יזם של פרויקט תיירות חברתית בלוד ומפעיל סיורים בעיר.
