10 צפייה בגלריה
אחי קושניר נושא את דגל המדינה כיהודי והישראלי הראשון על סיפון האונייה גלובל מרסי
(צילום אלבום פרטי)
"הספינה הזו היא פלא", מתפעם ההייטקיסט אחי קושניר, כשהוא מתאר באוזני את גלובל מרסי שיפ, בית החולים הצף הגדול ביותר בעולם. בשנה שעברה קושניר השאיר על היבשה בישראל את חייו הקודמים, והעפיל לסיפונה של המרסי, מתוך הדחף שהיה בו תמיד - לתקן את העולם. ונדמה שאין יעד הולם יותר למטרה הזו ממרסי: המפעל ההומניטרי הזה מנגיש ניתוחים מצילי חיים לאוכלוסיות עניות ונשכחות ברחבי אפריקה, שאין להן גישה לתשתית רפואית או סיכוי לקבל שירותי רפואה סבירים. הספינה עוגנת למשך שישה חודשים בכל נמל שאליו היא מגיעה, ומגישה טיפולים דחופים ומצילי חיים לתושבי האזור. במקביל מנצל הצוות שעל סיפונה את השהות כדי ללמד ולהכשיר קלינאים ומטפלים מקומיים, במטרה שיוכלו לבצע את טיפולי ההמשך בכוחות עצמם.
"הגשתי מועמדות ויצאתי לכיוון אפריקה", מספר קושניר. "זה היה ביולי 2021, בכלל לא ידעתי עדיין שאני עולה על הספינה". התחנה הראשונה שלו הייתה קונגו, שם הוא המתין לתשובה האם מועמדותו לשרת על הספינה התקבלה, ובינתיים התנדב בבית חולים, שהקימו שני מיסיונרים בעיר לובומבשי במזרח הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו.
זו באמת מוטיבציה לתקן עולם או סתם הרפתקנות שחיפשה סיפון לקפוץ עליו?
"אני הרפתקן, ברור. כשסיפרתי לחברים שאני עוזב את העבודה שלי בישראל ומגיש מועמדות למרסי, הם גערו בי 'מה אתה עושה?', ועניתי שזה חלק מהמסע שלי. ללכת אל הלא נודע, גם להוכיח לעצמי שדברים מדהימים קורים כשיוצאים מאזור הנוחות ומקשיבים לתחושות הבטן. אני לא אדם של תשע עד חמש, אני אוהב אדרנלין, אוהב להתרגש".
קושניר, רווק בן 42, הוא יליד אוסטרליה, עובדה שתרמה לעברית שלו את עקבות המבטא החצצי. בשנת 2007 למד הנדסה ביו-רפואית בארץ הולדתו. "הייתי בן 24, בסטאז' בבית חולים פרטי, ויום אחד אני וחבר, שמו תאו, מצאנו באיזה מחסן בבית החולים ציוד רפואי במצב ממש טוב. שאלנו את המנהלת מה עושים עם הציוד הזה והיא אומרת שהוא מיועד לאשפה, כי מדי חמש שנים מקבלים תקציב לקנות ציוד חדש. אבל הציוד ששכב במחסן היה במצב מעולה, יכול להציל חיים. אמרתי לה 'בואי נעשה עם זה משהו'. גייסנו את הנהלת בית החולים, שתרמה לנו את הציוד. האוניברסיטה שבה למדנו הטיסה את תאו ואותי על חשבונה לאזור הכפרים המבודדים בפפואה ניו גיני, והעברנו שם את הציוד הבסיסי הזה לשבעה מרכזים רפואיים באזור. זו הייתה חוויה מעצבת ומכוננת, שבה ראיתי לראשונה את ההבדלים בין החיים שלנו, במערב הפריבילגי, לעומת החיים במקומות אחרים שבהם אין תשתיות, אין חשמל, אין מים בברזים ואין רפואה".
כמו בכל סיפור טוב, מתוך הפער הזה החל קושניר לשרטט את המציאות שלו, ואת היוזמה הראשונה - להעביר ציוד רפואי ישן מהמערב השבע אל מחוזות עוני נידחים באפריקה הצמאה. הרעיון החל להתממש לכדי הקמת בית חולים מקומי. צמד החברים השיג משקיעים וכספים, גייס סטודנטים נוספים מהעולם, כולם כמוהם, נגועים בחיידק ההרפתקנות והרצון האותנטי לסייע, וכמעט החל ביישום החזון - אבל אז הגיע הצונאמי הכלכלי העולמי של 2008 והטביע את כל התוכניות.
"הגענו לפרויקט הזה בהתנדבות ובינתיים התפרנסנו באפריקה מעבודות זמניות – אני לימדתי אנגלית, תאו היה נהג מונית, המתנדבים האחרים גם מצאו עבודות, אבל תכלס, כולנו היינו מהנדסים של טכנולוגיה רפואית, או רופאים לעתיד שסיימו לימודים, והיינו חייבים לקדם את החיים שלנו. החלום שלנו שקע ואנחנו התפזרנו".
10 צפייה בגלריה
קושניר עם הצוות הרפואי באוגנדה, במעמד ההתקנה של מערכת החמצן הראשונה שם
(צילום אלבום פרטי)
המגפה הזכירה את החלום
לקח לו 11 שנים לחזור לאפריקה. בזמן הזה הספיק לעבוד במגזר הציבורי בסידני, בניהול והקמה של תשתיות רפואיות בבתי חולים. על הדרך צבר את הכלים שהיו נדרשים לו כדי לעבור בשנת 2010 לתחנה הבאה. לא אפריקה, דווקא ישראל. כאן הייתה לו משפחה וסבתא, אז בת 90, שאמרה לו כל הזמן: 'אני רק מקווה שעוד אספיק לראות אותך'.
"בסוף היא חיה עד גיל 103 והיו לי איתה עוד שמונה שנים מדהימות פה בישראל. גם ההורים שלי כבר חזרו לארץ, וסוף סוף הייתי קרוב למשפחה ולהיסטוריה שלנו". מאז, ולאורך 12 השנים שהוא כאן, עבד במחשוב רפואי ונכנס לעולם ההייטק. בתפקידו האחרון נדרש לטוס בעולם כדי להדריך רופאי עיניים בהטמעה של טכנולוגיות חדשניות. "הקול הזה בראש לא הרפה. אתה יודע שנועדת לנצל את היכולות שלך כדי לעזור לאנשים הכי מוחלשים שיש, אבל המציאות שואבת, והיו לי תנאים מאוד טובים בעבודה".
ואז - פרצה מגפה עולמית שהעיפה אותו ישר אל החלום. "פתאום מורידים אותי מכל הטיסות ושולחים אותי לחל"ת של שלושה חודשים, ויש לי הזדמנות להתבונן על החיים ולראות לאן הם לוקחים אותי. להזכיר לעצמי שעמוק בתודעה יש לי חלום, ואני לא עושה דבר להגשים אותו, כי זה אף פעם לא נוח לעזוב הכל. אבל זהו, אני לא מוכן יותר להיכנע לפחדים ולהתחרט בגיל 80. קמתי והתפטרתי מהעבודה".
בום.
"זה מאוד הפחיד אותי, ולכן התחלתי בצעדים קטנים. נפטרתי מציוד אישי, קניתי מחשב וטלפון נייד חדשים, כי חשבתי שאם לא אעבוד יותר מעכשיו, כבר לא יהיה לי כסף לקנות. שלוש פעמים אמרתי לעצמי 'אני מתפטר', אבל רק בפעם השלישית העזתי גם להודיע בעבודה. כשזה קרה, ידעתי שיהיה בסדר. מסביב לא הבינו מה קרה לי. אנחנו בתקופת קורונה, אנשים מאבדים מקומות עבודה - מה פתאום אתה מתפטר? אבל הייתי חייב ללכת עם הלב ולהתמודד עם הפחדים. הגשתי את המועמדות למרסי, וקניתי את כרטיס הטיסה".
ומגיע לאפריקה, לבית החולים של צמד המיסיונרים.
"כן. ידעתי שאני בא בעיקר ללמוד. להכיר ארגוני אימפקט מעוררי השראה, לחוות את הקשיים, להבין מה עובד ומה לא, לגור עם המקומיים בתנאים שלהם, ותוך כדי כך להמתין ולקוות שאתקבל לשרת על הספינה. אמרתי לעצמי, 'אני לא הולך כמהנדס של ביו-רפואה, אלא בא כמו ספוג, ללמוד, לראות מה אני יכול עוד לעשות". כך הוא גילה שאם מעדיפים את הפליאה על פני המבט-יודע-הכל, מתארך כפליים המרחק בין שמיים וחול. כי עובדה, פתאום מצא עצמו, מכל האפשרויות, מתנדב בבית ספר, שם קיבל עוד שיעור בחמלה.
"כשהגעתי לאפריקה בפעם השנייה, התחלתי להתנדב בבית ספר שנקרא 'מלייקה' – כלומר, מלאך בסווהילית. למה מלאך? כי בית הספר הזה הוא עיר מקלט לאוכלוסייה הכי חלשה בחברה, נערות וילדות אפריקאיות שנכנסות בגיל רך למעגל העוני, כי אין להן ברירה. בגיל 12 מחתנים אותן. אין להן שליטה על חייהן, אין להן אפילו חלומות על חיים אחרים, או בכלל תקווה לפתח שאיפות. לילדות האלה יש מלאכית-שומרת - אישה אפריקאית בשם נואלה קורסריס-מוזונקה, שנולדה בקונגו, נודעה בכל העולם כדוגמנית מצליחה, והחליטה לפעול למען ילדות מקומיות.
"נואלה בוחרת את הילדות הכי עניות, מגיל 3 עד 14, מהאזורים הכי מוחלשים. אלה ילדות שאין להן סיכוי לשרוד בחיי העוני. היא מספקת להן תזונה והשכלה בעזרת צוות מורים מקומי, ועושה זאת בתמיכה ובשיתוף עם חברות ענק גלובליות, כמו מיקרוסופט, למשל. מבית הספר שלה היא מוציאה אותן לחיים עם השכלה וכישורי שפה, והכרה שיש להן אפשרות לחלום ולשאוף להיות משהו אחר, שאינו רק אישה ענייה שתכלית חייה היא לשרת את בעלה והבית".
10 צפייה בגלריה
קושניר עם הילד קטוע היד ארנולדי, למענו הודפסה הפרוטזה הראשונה, לניסיון
(צילום אלבום פרטי)
"הפעם הראשונה שבה התקנתי את המערכת הזו הייתה לי רגע של 'אאוריקה'. אופוריה ממש. הבנתי שבזכות הידע שאני העברתי לאחיות ולרופאים ב-12 כפרים באפריקה, ילדים יקבלו חיים. שום תפקיד בהייטק במערב לא יכול להשתוות לתחושה הזו. זה רגע מכונן"
מהצלת תינוקות באפריקה לסיוע לפליטים באוקראינה
התחנה הבאה שלו הייתה הארגון "בריאות וצדק", שהקימו רופא ועורך דין ילידי קונגו, בג'ונגלים של מזרח קונגו. "אלה שני אנשים, שיצאו מתוך האזורים העניים האלה, והחליטו שבזכות ההשכלה לה זכו, הם יחזירו לחברה. האזור ידוע כ'בירת האונס העולמית', בגלל הפגיעות החמורות שיש שם בנערות ונשים, אז הרופאים שמתנדבים בארגון מזהים את הנשים שנפגעו ומטפלים בהן, ועורכי הדין מעניקים כלים משפטיים ומושג על זכויות אדם בסיסיות והצורך והיכולת להעמיד אנסים לדין".
משם עבר לטנזניה, מתוך כוונה להמשיך לאוגנדה, בדרך לספינה, אבל בגלל התפרצות חריפה של הקורונה, עצר ונשאר בטנזניה, וגם שם מצא לעצמו שליחות, והקים מיזם רפואי להצלת ילדים, שנולדו עם בעיות נשימה מסכנות חיים. הפרויקט הזה תבע ממנו להשתמש בכל היכולות והכלים ההומניטריים שאסף עד אז. "מצאתי ברשת במקרה חברה מהלימודים, ששימשה יו"ר של ארגון רפואי למען ילדים. פניתי אליה ושאלתי אם אפשר להתנדב בארגון, ואז התברר שבגלל הסגר הקשוח במלבורן, הם בכלל לא יכלו לצאת מהבית, ולא מצליחים להגיע לטנזניה כדי לתפעל את המיזם להצלת תינוקות שהם הקימו. אני נפלתי לה מהשמיים".
כך הפכת לאוסטרלי שלהם בטנזניה?
"ממש ככה. זה ארגון שפועל להציל כל תינוק שנולד עם בעיות נשימה באמצעות אספקה זמינה ורציפה של חמצן. באזורים מרוחקים ומבודדים כאלה, הנגישות למכשיר חמצן היא עניין של חיים או מוות לתינוקות שסובלים ממצוקה נשימתית. בשלב הראשון עברתי עם צוות מקומי ב-22 מרכזים רפואיים בטנזניה, ומיפיתי איפה נכון להציב את הטכנולוגיה הרפואית הזו".
קושניר נוסע עם פאנגה, נזירה קתולית אפריקאית, שמלווה אותו במרכזים הרפואיים הפועלים במימון הכנסייה הקתולית. הוא עושה הערכה של היקף הלידות ומספר התינוקות שנולדים עם מצוקה נשימתית, בוחן כמה מהם חלו בדלקת ריאות, כמה מתו ממחסור בחמצן ועל פי הנתונים מחליט על האופי וסוג הטכנולוגיה שצריך להציב בכל מקום. "במקומות האלה אתה שומע על תינוקות שמתים רק כי אין מכונת חמצן, או כי להורים שלהם אין כסף להסיע אותם לבית החולים הכי קרוב אליהם, במרחק של כמה שעות. התינוק הראשון שראיתי שאיבד את חייו בגלל חוסר חמצן נתן לי את האמביציה להילחם למענם".
הוא סימן 12 מרכזים רפואיים שבהם זיהה צורך אקוטי בהצלת ילדים, ומשם טס לאוגנדה כדי לעקוב אחר התקנה של מערכות דומות בידי צוותים מקומיים. "הפעם הראשונה שבה התקנתי את המערכת הזו הייתה לי רגע של 'אאוריקה'. אופוריה ממש. הבנתי שבזכות הידע שאני העברתי לאחיות ולרופאים ב-12 כפרים באפריקה, ילדים יקבלו חיים. שום תפקיד בהייטק במערב לא יכול להשתוות לתחושה הזו. זה רגע מכונן".
אחרי שנתיים של קורונה מגיעה הפלישה הרוסית לאוקראינה. רופאה אוקראינית שמתנדבת איתו באפריקה מספרת לו על הסיוע ההומניטרי שנדרש במולדתה, וקושניר מחליט שהמשימה שלו באפריקה ממילא הסתיימה, ונוחת בגבול הונגריה. שם הוא יצר קשר עם רופאים וארגונים מקומיים, ופשוט התייצב לתמוך בכל מה שעשו - אם בשינוע של ציוד ותרופות מהונגריה במשאיות שנכנסו לשטחי האש, או בתפעול של העניין הלוגיסטי שמסביב - איסוף וקנייה של ציוד בהונגריה, ריכוזו בגבול והעברתו לנהגים מתנדבים שהביאו אותו בטנדרים פנימה, לאוקראינה. הוא עמד בקשר עם מרפאות ורופאים באזורים המותקפים, וניסה לספק להם כל מה שחסר להם, וסייע בקליטה של הפליטים שהגיעו לאזור. "יש שם מרכזי קליטה של הקהילה היהודית, שהייתה מאוד מעורבת. אמרתי לעצמי כל הזמן 'אלוהים, אני בסרט'. זה כמו להיות בתוך הסרטים על מלחמת העולם, רק שזה בצבע מלא, לא בשחור לבן".
ההורים לא התחרפנו?
"מצחיק, אבל כשעדכנתי אותם שאני בדרך מאפריקה לאוקראינה, כל מה שהם אמרו היה 'באמת תהינו איך זה שאתה עוד לא שם'. אני חושב שהיה להם קשה כשהתפטרתי ויצאתי למסע. אבל הם הבינו שאני רציני, ושזה נכון לי, ומאותו שלב הם מאוד תמכו בי. הם גם ראו שאני פורח והיו מאוד נרגשים, שאני עושה את מה שעושה לי טוב".
יש לך משפחה משלך?
"אני עובד על זה, עוד לא הספקתי".
10 צפייה בגלריה
אוניית תענוגות עצומה שהוסבה לשמש בית חולים צף. גלובל מרסי ממבט הרחפן
(צילום Mercy Ships)
10 צפייה בגלריה
קושניר ב"תמונת מחזור" של מאות המתנדבים מ-60 מדינות על סיפון גלובל מרסי
(צילום Mercy Ships)
בספינה מתבצעים ניתוחים לתיקון של שפה שסועה - יש ילדים שמתים מתת תזונה בגלל שפה שסועה; ניתוחי קטרקט שמצילים לאנשים את הראייה; ניתוחים להסרת גידולים – באפריקה רואים אנשים שמסתובבים עם גידולים שפירים ענקיים, בגודל של אבטיח או מלון, וזה משקל שאדם סוחב עליו רק כי אין טיפול. לעזור לאנשים הנשכחים, שאין להם סיכוי אחר לשרוד, זה מדהים ומרגש
12 קומות, 6 חדרי ניתוח, 200 מיטות
מה עם האונייה?
"לפני הספינה יש עוד דבר חשוב: בתחילת הדרך באפריקה פגשתי מהנדס מכני מספרד, שהתחביב שלו היה הדפסות תלת-ממד. הוא הרים ארגון עסקי-חברתי, ש"מדפיס" פרוטזות לילדים קטועי גפיים ברחבי העולם. כבר אז הייתה לי תחושה שעוד ניפגש. כשהגעתי לטנזניה גיליתי שילדים קטועי גפיים, או כאלה שנולדו בלי גפיים, הם תופעה נפוצה שם, בין היתר בעקבות מומים גנטיים שנוצרים בגלל נישואי קרובים. מייד כתבתי לבחור מספרד 'איך אתם לא מדפיסים פרוטזות לילדים חסרי ידיים בטנזניה?' והוא ענה לי: 'הלוואי שיכולנו, אין לנו נציג שם'".
אז עכשיו היה.
"בדיוק. אמרתי לו שאני פה, ואני מכיר מלא ילדים שעברו קטיעות או שהם חסרי גפיים, אז יאללה, בוא נעשה שיתוף פעולה. כך עשינו פיילוט עם שני ילדים קטועי ידיים, אלינג'ה וארנולדי. עשיתי את כל המדידות והעברתי למדריד, וכאשר נסעתי להכיר את האונייה באירופה - הנה, תיכף מגיעים לאונייה – עצרתי במדריד כדי לאסוף את הפרוטזות והבאתי אותן לארנולדי ואלינג'ה. זה היה אושר, לראות את האור בעיניים שלהם. זה לא רק שהם יכולים עכשיו לכתוב, לרכוב על אופניים, להחזיק פריטים ביד. זה גם מה שהפרוטזות עשו להם לנשמה, לביטחון העצמי, לתחושה שהם כמו כולם".
הידיים נמסרו לילדים באפריקה, וקושניר התבשר שמועמדותו אושרה ועלה לסיפונה של המרסי, ספינת בית החולים הגדולה בעולם. במשך שלושה חודשים, ביחד עם עוד עשרות מהנדסים מתנדבים מכל העולם, הוא התקין על הספינה מכשירים רפואיים שונים, ובדק את התקינות של שאר המכשירים שפועלים עליה.
"הספינה זה דבר מטורף", הוא מתלהב ומראה לי צילומים בנייד שלו. "זה 12 קומות של ספינת תענוגות שהוסבו לבית חולים צף. יש בה 6 חדרי ניתוח, 200 מיטות אשפוז, אזורי שיקום, מעבדות רפואיות וכיתות לימוד להנגשה של ידע. בספינה מתבצעים ניתוחים לתיקון של שפה שסועה - יש ילדים שמתים מתת תזונה בגלל שפה שסועה; ניתוחי קטרקט שמצילים לאנשים את הראייה; ניתוחים להסרת גידולים – באפריקה רואים אנשים שמסתובבים עם גידולים שפירים ענקיים, בגודל של אבטיח או מלון, וזה משקל שאדם סוחב עליו רק כי אין טיפול. לעזור לאנשים הנשכחים האלה, שיודעים שאין להם סיכוי אחר לשרוד, זה מדהים ומרגש.
"על הספינה נמצאים בכל רגע נתון 500 מתנדבים בתפוסה מלאה. כל מי שמגיע לשרת בה עושה זאת בהתנדבות מלאה. אנשים עושים המון ויתורים אישיים בשביל הזכות לעלות על המרסי, וזה כולל להתרחק מבני זוג ומשפחה. יש גם מתנדבים שמגיעים עם כל המשפחה, ולכן יש על המרסי גם ציוד שמאפשר לילדי הצוותים ללמוד מרחוק. המתנדבים שם הם אנשים ורופאים מאוד בכירים מהעולם הרפואי, לצד צעירים שרק סיימו לימודים, וכולם מבצעים מגוון רחב של תפקידים - מאנשי ניקיון, טבחים, מהנדסי מכונות להפעלת הספינה, מנתחים מהתחומים המובילים בעולם. וכולם שווים זה לזה, כי המנתח הכי בכיר יודע שבלי הטבח שיבשל לכולם ובלי המהנדס שיפעיל את הספינה כלום לא יזוז. ככה, כל העניין של אגו וכוח נשאר בצד, כי ממילא איש לא מקבל שכר והאנשים נמדדים אך ורק לפי העולם הערכי שלהם ועל פי כמה שהם אמפטיים, צנועים, ורוצים לעזור. כמה אנשים כאלה כבר אפשר לפגוש כל החיים? ופתאום יש מאות אנשים כאלה בספינה אחת! זה ההון האנושי הכי ערכי שאפשר לחלום עליו. לי זה היה גם מאוד מיוחד, כי הייתי הישראלי והיהודי הראשון על גבי הספינה, שהיא בכלל ארגון נוצרי".
ואיך קיבלו אותך?
"כמו אח. הייתי שם בפסח ובמיוחד לכבודי הם השיגו מצות, ובטקס של הפסחא כולם אכלו גם מצות, ועשו טקס קטן שהזכיר את חג הפסח היהודי. אני הובלתי אותו בתפילות בעברית, וזו הייתה זכות גדולה לייצג את המדינה והתרבות שלנו".
מה הם ידעו על ישראל?
"לא הרבה. לא מה זה ישראל וגם לא מה זה יהדות, וגם לא ידעו שביהדות יש תפיסה של תיקון עולם. גם אני למדתי המון על הנצרות. זה היה קירוב לבבות, בעיקר כשמבינים שהספינה הזו היא יוזמה ואירוע נוצרי לגמרי, לא רק באנשי הצוות אלא גם במימון שלה - והיא מנגישה שירותי רפואה לאוכלוסייה שברובה היא מוסלמית. הם מחבקים את האדם באשר הוא אדם".
10 צפייה בגלריה
קושניר מעביר שיעור במהלך ביקור בבית הספר לבנות במאלאיקה במזרח קונגו
(צילום אלבום פרטי)
"באפריקה הדברים הקטנים של הרגע הזה הם שעושים אותך מאושר. באפריקה חזרתי להיות ילד, לעשות שטויות, להתבדח, לקחת דברים בקלות. קניתי בום-בוקס של שישה קילו ורקדתי עם אנשים ברחוב. במערב זה ילדותי, אבל באפריקה זה שמחת חיים"
ללמוד שמחת חיים דווקא מאפריקה
מאז שחזר לארץ הספיק קושניר להקים ביחד עם אחיו את WellPlay, פלטפורמה דיגיטלית לתמיכה נפשית, המבוססת על עקרונות של פסיכודרמה ובינה מלאכותית. אבל הוא בטוח שעוד יחזור לאפריקה ולמרסי, בתקווה עם המשפחה שיקים. "ראיתי איך המשפחות חיות על הספינה, וזו חוויה מדהימה וערכית לילדים".
השליחות הנוכחית שלו היא לספר את הסיפור של המסע שלו ושל המרסי, ולפתוח דלתות לעוד ישראלים להגיע לשם. "נשארתי מעורב בשני פרויקטים - של הפרוטזות ושל אספקת החמצן - ואני מייעץ בשכר לשני הארגונים האלה, ומעוניין לרתום לטובתם הון והון אנושי באמצעות שיתופי פעולה עם חברות הייטק". את עניין הפרוטזות הוא מקדם באמצעות פרוטזה של תקווה קמפיין מימון המונים שפתח בימים אלה, כדי לאסוף משאבים ולהדפיס פרוטזות לעשרה קטועי יד שחיים באזורים מבודים של טנזניה. במקביל, חשוב לו להעביר הלאה את כל מה שלימדה אותו אפריקה. את זה הוא עושה במתכונת של הרצאות שהוא מעביר באקדמיה, בתיכונים ובמקומות עבודה. "אם אלפי אנשים יעשו שליחות, השינוי יהיה אדיר".
מה אפריקה לימדה אותך?
"אפריקה לימדה אותי קודם כל אושר. העניין של ליהנות מהרגע. אתה פתאום מבין כמה התקדמנו בעולם המערבי מבחינה של טכנולוגיה, שפע, נגישות למכשירי תקשורת ובידור, טלפון, מוצרי חשמל, מכונית חשמלית. הלכנו מאוד קדימה מבחינת טכנולוגיה ונוחות. אבל בכל הנוגע ליכולת לשמוח, להיות מאושר, מסופק, ליהנות מהרגע בלי שזה יהיה תלוי במשהו חומרי – הלכנו אחורה. באפריקה ראיתי ילדים שעושים כדורגל מניילונים ומכמה חבלים, ורצים אחריו מאושרים. ראיתי אנשים רוקדים למוזיקה ברחוב או בשוק, בלי לחשוב מה יגידו ולהתעסק באם הם יודעים או לא לרקוד. במערב אנחנו קונים חולצה או נוסעים לחופשה כדי להרגיש טוב, אבל זה לא ממש גורם לנו להרגיש טוב. באפריקה הדברים הקטנים של הרגע הזה הם שעושים אותך מאושר. באפריקה חזרתי להיות ילד, לעשות שטויות, להתבדח, לקחת דברים בקלות. קניתי בום-בוקס של שישה קילו ורקדתי עם אנשים ברחוב. במערב זה ילדותי, אבל באפריקה זה שמחת חיים".
עוד ישראלים שמפיצים טוב בעולם:
- נבחרת הישראלים הטובים של 2021
- נבחרת הישראלים הטובים של 2022
