כיוצרת וכבימאית מזה שנים, אני שואלת שאלות ומחפשת דרך הקולנוע תשובות למורכבויות של החיים החל ממערכות יחסים בין אנשים מעולמות שונים, אלימות כלפי נשים, סיפורי שואה שבתוכם חבוי צלם אנוש וכן, גם שאלות בנוגע לקונפילקט היהודי ערבי, נושא שממאנים לעסוק בו חבריי למקצוע אך לא רק הם. קונפילקט שבהכרח משפיע בעקיפין ומישרין על חיינו וכידוע, וככל שחולפות השנים הבעיה אינה נעלמת אלא מתעצמת.
צפו בטריילר לסרטה של טרופה "אויבת יקרה שלי":
אויבת יקרה שלי
"אויבת יקרה שלי" סרט עלילתי שכתבתי, ביימתי והפקתי יוקרן השבוע בטלוויזיה. הסרט נסוב על סיפורן של שתי נשים, אליס ומאיה, ערביה ויהודיה, שנפגשו כילדות בסטודיו לבלט באבו-תור ומשם צומחת חברות עמוקה ביניהן.
דרך הסרט שאלתי את השאלה המרכזית והגדולה: האם תיתכן חברות עמוקה וארוכת שנים בין שתי הנשים, האם חבית אבק השריפה שדואגים לפזר קיצוניים משני הצדדים ומקיפה אותן, תהרוס את החברות ביניהן?
להבנתי, בשנים האחרונות החברה הישראלית בחרה להתעלות בתפיסה של "לנצח נאכל חרב", ובכך פתרה את עצמה ממציאת פתרונות. זאת בשעה שאם לא יימצאו המנהיגים משני צידי המתרס רכובים על חזון ומטרה משותפת לדו-קיום, נמשיך לשקוע עד צוואר בתוך תהומות של שנאה וחורבן עצמי.
בחרתי שלא לטמון את ראשי בחול ולשתף פעולה עם הרוב הדומם המשלים עם מציאות חד מימדית, המתארת את "הם" ו"אנחנו" בצבעים של שחור ולבן. דרך הקולנוע החלטתי להביא את סיפורן של ילדות עוד בטרם הן החזיקו בתפיסת עולם שנכפתה עליהן מבחוץ, שהן אוהבות אחת את השנייה ויש להן מכנה המשותף לרבות: חלומות, מאוויים, יצרים, קנאה, שנאה ורגשות.
ההשראה לחברות בין הבנות מבוססת על סיפור חיים מרגש: נוכחתי לגלות שנעמי גל העיתונאית לשעבר, הייתה חברה מאד טובה של ריימונדה טוויל, אמא של סוהא ערפאת. נוצר ביניהן קשר אינטנסיבי, ממש כמו של אחיות. הן לא נתנו למלחמות, דעות קדומות וחומות שקמו בין העמים, להפריע לקשר העמוק ביניהן. מבחינתי, זה היה קשר מעורר השראה שליווה אותי במשך שנים רבות והוביל ליצירת הסרט: "אויבת יקרה שלי".
השאלה הגדולה שמרחפת היא: האם החברות אליס הערביה ומאיה היהודייה, יגברו על המכשולים שבדרך, למרות אווירת ההסתה שבחוץ, האם גם ילדיהן יוותרו באותו המסלול הידוע מראש של המשך הרג ושנאה? התשובה להערכתי טמונה בבניית קשר בין יהודים לערבים כבר מילדות.
אם מערכת החינוך תעודד קיום מפגשים אישיים במסגרת בית-ספרית, ילדים יהודים יפגשו ילדים ערביים בבית הספר או במפגש קבוצתיים משותפים אחרים. כך כל צד יגלה שגם לילד בטייבה וגם לילד ברחובות יש משפחה, חלומות, מאוויים, תחומי עניין משותפים, כמו כדורגל וכדורסל, טיקטוק וכל מה שילדים בכל העולם אוהבים לעשות. אם נתחיל להפגיש בין הילדים כבר בגיל צעיר, בטרם גיבשו דעות ותפיסות עולם שהוכתבו מהבית והסביבה, הם יזכו להכיר תרבות נוספת, שונה וגם יעניקו לנו הזדמנות ליצור עבורם עתיד טוב יותר.
- ציפי טרופה, פרופסורית לקולנוע באוניברסיטת ניו-יורק, זכתה לאורך השנים בפרסים על סרטים שביימה, כתבה והפיקה: "תל אביב - ברלין", "שישה מיליון רסיסים", "כרוניקה של אהבה", "מירי" ועוד.
