"היא ביקשה לקרוא להם אימא ואבא"
דניאל, בן 18, מאזור הדרום:
במשפחה שלי יש אימא, אבא ושלוש אחיות, אחת מהן לא ביולוגית. המשפחה שלי היא משפחת אומנה. תהליך האומנה אצלנו התחיל הרבה לפני שבאמת הצטרפה אלינו אחות חדשה למשפחה.
אימא ואבא פתחו בשיחה במהלך ארוחת צהריים ביום שבת, זו הייתה שיחה לפני כשש וחצי שנים, שנה בערך לפני שהגיעה אלינו זוהר אחותי.
ההורים אמרו שהם חשבו הרבה ושהם מעוניינים שנהפוך למשפחת אומנה. בשנייה הראשונה לא היה לי מושג בכלל מה זה משפחת אומנה.
הייתי אז ילד בן 11 וחצי, עוד רגע עולה לחטיבת הביניים. ההורים שלי המשיכו והסבירו שמשפחת אומנה זו משפחה שמוסיפה אליה ילד/ה, שנמצאים בסביבה לא טובה, ולכן עלינו לעזור להם לצאת ממנה.
האמת שבשנייה הראשונה לא רציתי, וגם אחרי השנייה הראשונה. למה שאני אוסיף ילד/ה מבחוץ שיכולים רק להרוס את המבנה המשפחתי? מחשבה אנוכית יחסית, אבל היא אמיתית.
השיחה המשפחתית הפכה עם הזמן לשיחות אישיות יותר עם אימא, והייתה הבנה שמעשה זה הוא מעשה טוב, ושהמשפחה שלנו חזקה מספיק כדי להתמודד איתו, ואף להיבנות ממנו.
לאחר כשנה מהשיחה הזו ההורים הלכו לפגוש את זוהר (אז בת 7), וכשבוע אחר כך נפגשנו איתה כל המשפחה.
יצאנו לטיול רגלי בבית ג'וברין, זוהר נראתה מחויכת ושמחה. היא החזיקה לאימא את היד, דילגה כל הדרך. בראשי עברה רק מחשבה אחת: "אה זה יהיה קלי קלות! תראה באיזה מהירות היא התחברה למשפחה" (הייתי בן 12 וחצי...).
כמה ימים לאחר המפגש, זוהר הגיעה לביקור יומי אצלנו, ואז קרה המעבר הקבוע אלינו. כשזוהר הגיעה אלינו, קפצנו ארבעת האחים בטרמפולינה בשיא הקיץ עם מים מהצינור והיה פשוט חווייתי.
לאחר מכן, שיחקנו באקס בוקס אני, זוהר וההורים, ואז היא שאלה שאלה שלא ציפיתי לשמוע. היא ביקשה מהם לקרוא להם אימא ואבא.
ואני, ילד בן 12, הייתי בטוח שהתהליך קרה במהירות האור: הנה אני והיא חברים, היא קוראת להורים אימא ואבא, וזהו, הכל טוב ויפה. אבל התהליך הזה ממש לא ככה.
חצי השנה הראשונה של זוהר בבית הייתה הקשה ביותר. המשפחה עברה טלטלה אדירה וכל אחד חיפש את המקום שלו במבנה במשפחתי.
אחותי הקטנה, איבדה את מקומה בתור הילדה הקטנה של הבית וגם נוספה אליה ילדה חדשה וזרה לחדר.
זוהר הגיעה אלינו בלי ערכים או חינוך כלל. שונה לגמרי מההתנהגות שאנו נוהגים להתנהג בבית. היה לי קשה לראות אותה מזלזלת בי, באחיותיי ובהורים שלי. הרי הסבירו לנו שאנחנו עוזרים לה, אז למה היא לא מודה לנו?!
במהלך חצי השנה הראשונה, אימא שלי לקחה על עצמה את התפקיד החינוכי והכניסה בנו חינוך לערכים ומוסר, בתור צופה מהצד אני יכול להעיד שזה לא היה פשוט.
בתקופה הזו הרגשתי מערבולת של רגשות, מצד אחד היא ממש "סבבה" וזה מעשה אדיר, אבל מצד שני המשפחה שלי הייתה מושלמת! למה אני צריך את הדבר הזה שרק גורם לריבים וכעסים?
יש רגע אחד שלא אשכח בחיים, אני וזוהר רבנו כשהייתי כמעט בן 13 והיא בערך 7 וחצי, זה היה ריב רציני שבמהלכו נשברתי נפשית, התפרקתי, צעקתי והשתוללתי.
ואז הגיעה השיחה שלי עם אימא שבה אני בוכה ועצבני, מזכיר לה משפט שהיא אמרה לנו לפני הקבלה של זוהר: "כשתרגישו שאתם לא יכולים יותר ואתם לא רוצים נפסיק את התהליך".
אימא לא חזרה בה ואמרה: "נכון, אתה צודק, אבל בוא תירגע רגע, תנגב את הדמעות וננשום ביחד. תדמיין את זוהר הקטנה, שמשחקת איתך כל כך הרבה ויש לכם קשר טוב ואמיתי, עוזבת את הבית שלנו, מגיעה לבית ילדים, אח"כ לפנימייה ומשם אתה יודע לאן זה יכול להתדרדר...".
השתתקתי והרגשתי תחושת אכזבה עצמית. מה, בגלל ריב או משבר אתה מוכן לשלוח את זוהר לחיים שכאלו? לאחר חצי שנה קשה מאוד, המשפחה קיבלה איזון מחדש, כל אחד מצא את המקום שלו ואת הדרך שלו לגשת אל זוהר.
היום, כאח שלה כבר חמש וחצי שנים, אני יכול להגיד שבחיים לא הייתי מוותר על התהליך הזה ועל הקבלה של זוהר אלינו הביתה. נכון, היה קשה, והיה מציק, והיה רועש, אבל זה בנה אותנו, ובעיקר בנה את זוהר.
נכון, זוהר אף פעם לא תהיה 100 אחוז מהמשפחה שלנו וזו עובדה. עד גיל 7 היא עברה וגדלה במקומות שונים, וחונכה על דברים שונים, תמיד יהיה לה את החלק השונה וזה העבר שלה והמשפחה שלה.
אבל בזכות זוהר, המשפחה שלנו הפכה למשפחה מלוכדת יותר מקבלת יותר ואוהבת יותר.
"תשומת הלב הזו הייתה שייכת פעם לי"
עדן, בת 16, מאזור הדרום:
לפני תשע שנים, ההורים שלי החליטו החלטה משנת חיים: להביא את אחי הקטן משה לאומנה בביתנו, הוא היה אז רק בן שלוש.
לפני שהם החליטו שנהפוך למשפחה אומנת, היה תהליך שהכין אותנו לזה: פגישות עם משפחות אומנות, קורסים, היכרות עם משה וחלק מהמשפחה - אבל את זה אני לא כל כך זוכרת, כי הייתי עוד ילדה.
מה שאני כן זוכרת, זה את היום שהוא הגיע אלינו הביתה. המשפחה שלי הראתה לו את הבית והכירה לו את המקום, אבל לכמה רגעים בודדים, אני הלכתי לחדר שלי, עמדתי מול המראה והבנתי.
הבנתי שיש לי ילד זר בבית שאני לא מכירה, שמאותו יום הוא אמור להיות אח שלי. כולם התלהבו ממנו, הסתכלו עליו, דיברו איתו, נתנו לו את כל תשומת בלב.
תשומת הלב הזו הייתה שייכת פעם לי, לנסיכה הקטנה של הבית שכולם מתלהבים רק ממנה, וכשהוא הגיע הוא שיבש את זה. כעסתי עליו, בכיתי כי שנאתי את זה שלא מתייחסים אליי.
אבל צריך לזכור, הייתי רק בת שבע ולא הבנתי איך זה עובד ושלא כל העולם סובב סביבי.
עם הזמן, התחלתי להתרגל למצב והבנתי אותו יותר טוב. אבל האח האהוב של משה היה סתיו אחי, ולא אני, ובהכנות לפני שהוא הגיע, אמרו שאנחנו נהיה החברים הכי טובים כי אנחנו הכי קרובים בגיל.
לאחר כמה חודשים זה באמת מה שקרה. הפכנו לחברים הכי טובים. תמיד היינו יחד באירועים משפחתיים, כשכל הגדולים היו נשארים יחד ומשחקים. סוף-סוף היה לי חבר, אח קטן שתמיד ישחק איתי ויהיה איתי.
אך כשאני התבגרתי והוא עדיין נשאר בילדות שלו נוצר ריחוק, זה כבר לא כמו הקשר של פעם. אני משתדלת ומקווה שאחזק ואשפר איתו את הקשר, כי הוא לא ה"ילד אומנה" שחשבתי שהוא בהתחלה, הוא אח לכל דבר ועניין, בטוב וברע.
אומנם היו ויהיו עוד הרבה קשיים, אבל אני סומכת על המשפחה שלי שנעבור את זה יחד. אין בן אדם יותר שמח ממני שההורים שלי החליטו לקחת אותו אלינו, ולהכניס לנו אור שכמוהו לחיים, גם כשלפעמים זה פחות נראה או מרגיש ככה.
אני יודעת שהוא לימד אותי המון וביגר אותי ברמות שאי אפשר להסביר, אני מעריכה אותו יותר ממה שאני אומרת לו, כי לרוב זה או ריבים של אחים או צחוקים ומשחקים ופחות שיחות ודיבורים. בנוסף לזה שהוא כבר משפחה, תמיד יש את תחושת הסיפוק של העזרה לאחר כשאני מספרת עליו.
לעולם לא ארצה לתת לו תחושה שמה שאנחנו עושים זה מעל ומעבר ושהוא חייב לנו, אבל זה לא מובן מאליו מה שמשפחות אומנות עושות, ולכן אני מרגישה טוב כשהוא איתי ממיליון סיבות, ומקווה שגם הוא שמח כשהוא איתי.
"תודה. תודה, אימא"
רועי, בן 23, מאזור הדרום:
מאז שאני זוכר את עצמי, אי שם בגיל שש, הגיעה אלינו למשפחה אחותי אורי שמאובחנת באוטיזם בינוני עד קשה. ההתרגשות הייתה בשיאה! עוד אחות חדשה למשפחה, זה היה מעמד מאוד מרגש בשבילי בתור ילד.
איך שאורי הגיעה, היא מהר מאוד היא נכנסה למרקם המשפחתי. קיבלנו אותה בזרועות פתוחות, הבנו, הערכנו, לא נתנו לה לשנייה הרגשה של שוני וקיבלנו אותה כמו אחת משלנו.
למי שלא מכיר אוטיזם, זהו הקושי לתקשר עם הסביבה בצורה מסוימת, ובגלל זה בהתחלה לא היינו רגילים למצב ולא ידענו או הבנו מה קורה סביבנו. לא היינו רגילים לראות מישהי עם צרכים מיוחדים, מישהי שלא מתנהגת בצורה שהיינו רגילים לראות בבית הספר.
זה היה בהתחלה מאוד מאתגר בהרבה היבטים שונים. בקושי הבנו אותה ואת מה שהיא רצתה, הכול היה במלמולים וצעקות, לא הבנו מתי היא רעבה או איזה אוכל היא בכלל אוהבת, מה התחביבים שלה או כל דבר אחר, הכול היה בהבנה של תנועות הגוף ופנטומימה.
עבר לו יום ועוד יום, ועם הזמן למדנו אותה ולימדנו אותה לדבר ולהתבטא נכון, נתנו לה כלים לחיים, וכיום היא מתקשרת בצורה נפלאה עם הסביבה, הרבה יותר מבעבר. היא אוהבת לצחוק, לשיר, לרקוד, לקרוא ספרים, לשחק עם הכלבים ועוד המון דברים אחרים.
4 צפייה בגלריה
"בהתחלה זה הרגיש יותר כמו חברה שבאה לישון אצלי, ולאט-לאט היא כבר ממש הייתה חלק מהמשפחה, עוד אחות". מיכל ואדווה
אני זוכר שיום אחד אורי בכתה באמצע הלילה, ולא הבנתי למה ומה קרה לה. היא הייתה מאוד נסערת וטעונה בהמון רגשות שהציפו אותה, אז הערתי את אימא שלי והלכנו אליה לחדר.
שאלנו אותה, "אורי, מה קרה? למה את בוכה?" אז היא הראתה לנו תמונה של ההורים הביולוגיים שלה ואז היא אמרה לאימא שלי: "תודה. תודה, אימא", וחיבקה אותה. זה אחד הרגעים שאני לא אשכח לעולם. אורי רצתה להודות לאימי, והעריכה את כל מה שאנחנו עושים בעבורה. זה היה הרגע הכי מרגש שלי בתור אחיה.
באמת שאורי היא חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו, ומהרגע שנכנסה לחיי הביאה איתה רק אור, שמחה, וצחוק. אין יום שעובר בלי תחושת סיפוק ענקית של להיות משפחת אומנה.
נכון, זה לא קל, אבל ההרגשה שווה הכל.
"שיחקנו, קראנו, ציירנו והיו לנו המון מריבות"
מיכל, בת 16, מאזור הדרום:
לפני שמונה שנים, ההורים שלי שאלו אותי מה אני חושבת ומרגישה על האפשרות שנהיה משפחה מארחת.
אני, בתור ילדה בת שמונה, עניתי "אוקיי". אז, למרות ההסברים והשיחות, לא ממש הבנתי כמה זה ישפיע לי על החיים, או מה זה אומר בכלל, אבל "אוקיי" הייתה תשובה מאוד הגיונית בעיניי.
אחרי כמה שבועות (או חודשים), אדווה הגיעה אלינו לבית בליווי אישה מבוגרת.
נכנסה אלינו ילדה זרה הביתה, צעירה ממני בערך בשנה וחצי. אני זוכרת שאני ואחותי הגדולה קפצנו איתה על הטרמפולינה בזמן שהאישה דיברה עם אימא, שיחקנו בכמה משחקי קופסה והן הלכו. מאז, אדווה הייתה מגיעה אלינו פעם בשבועיים בשבת וישנה איתי בחדר, שתמיד נתפס כ'שלי'.
בהתחלה זה הרגיש יותר כמו חברה שבאה לישון אצלי, ולאט-לאט היא כבר ממש הייתה חלק מהמשפחה, עוד אחות. אנחנו חמישה אחים ואדווה היא השישית, ככה שהייתי רגילה להרבה אחים, למריבות של אחים, לעזרה של אחים ולהתחלקות.
עם רוב האחים שלי לא הייתי בקשר מאוד קרוב בגלל הבדלי הגילים, וכשאדווה הגיעה היינו כל הזמן ביחד. שיחקנו, קראנו, ציירנו והיו לנו המון מריבות, המון, אבל ככה זה אחים... לפני בערך שלוש שנים, אדווה עברה לגור אצלנו כשהפכנו למשפחת אומנה שלה. אדווה גרה איתי בחדר שכבר לא רק 'שלי'.
פתאום כל החדר התמלא בדברים שלה, בנוסף לשלי, וכבר לא היה לי חדר לבד. זה היה מעצבן לפעמים, ולפעמים אפילו רציתי שהמצב יחזור להיות כמו שהיה לפני, אבל התחושה הזו תמיד נעלמה מאוד מהר. אנחנו יודעות לכעוס אבל גם יודעות להתפייס, ובסה"כ אנחנו תמיד בקשר טוב.
לא היה מצב שכעסנו אחת על השנייה להרבה זמן, תמיד נשברנו וחזרנו לדבר, פשוט כמו אחיות. אז הרווחתי אחות חדשה, שהגיעה קצת יותר בוגרת ממה שהן מגיעות בדרך כלל, שלמרות שהיא יותר קטנה ממני, במבט לאחור, אני יכולה להגיד שאני לא מתחרטת על ה"אוקיי" שלי, גם אם אז לא הייתי בטוחה מה אני אומרת, או מה בכלל שואלים, היום אני בטוחה, ולא מתחרטת.
רוצים להיות משפחת אומנה?
עמותת מכון סאמיט הוקמה בירושלים בשנת 1973 לטיפול ושיקום מתבגרים ומבוגרים המתמודדים עם בעיות נפשיות ותפקודיות וזקוקים לשיקום פסיכו-סוציאלי. בנוסף, המכון מפעיל שירות אומנה המסייע ל-1,400 ילדים ונוער בסיכון מאזור ירושלים והדרום, שהוצאו מחזקת הוריהם בהסכמה או בצו בית משפט. שירות האומנה מאתר, מכשיר ומלווה משפחות אומנה לצד משפחות קלט חירום.
"ההצלחה של האומנה תלויה בראש ובראשונה בהסכמה ובקליטה של הילדים הביולוגיים של הורי האומנה", מסבירה נטע סיבוני, מנהלת שירות האומנה במכון סאמיט. "האחים האומנים הם חלק בלתי נפרד וקריטי מהצלחת משימת האומנה. כאשר נוצר חיבור טוב, גם אם קליטת הילד מלווה בקשיים, נוצרים קשרים וחברויות לכל החיים.
"לקליטת ילד במשפחת אומנה יש גם, כמובן, ערך חינוכי מהמעלה הראשונה", היא מסכמת. "האחים הקולטים לומדים מקרוב מהו ערך של נתינה אמיתית וקבלת האחר ויהפכו להיות אנשים מודעים יותר לסביבתם".
