"יש רגעים שאת מצליחה להיות מעל זה", אומרת זיו ברכה, מדריכה בפנימיית "בית הילדים הרי ירושלים" באבו גוש, "ויש רגעים שזה תופס אותך במקום שבו את לא מסוגלת להכיל את זה".
"כשילד נמצא בתוך הקושי שלו, את צריכה פשוט להיות שם איתו", היא מסבירה. "יש מקומות מהסוג שלנו שיש להם חדר הירגעות והם שולחים את הילד לחדר סגור, לבדו, כדי להירגע. אצלנו כשילד מרביץ אנחנו נכנסים איתו לחדר, ולפעמים נדרשים לעצור אותו שלא יפגע בעצמו, ולפעמים גם חוטפים בעצמנו, אבל אנחנו מאמינים בלהיות יחד איתו בתוך הסיטואציה. הכלי שלנו להרגעה הוא מילים".
5 צפייה בגלריה
ד"ר חזי כהן, מנהלו המיתולוגי של "בית הילדים הרי ירושלים", עם אחד מהחניכים
(צילום: מתוך התערוכה)
המוסד הוותיק, השוכן על גבעה הצופה על ירושלים, החל את דרכו לפני 80 שנה כמענה לילדים ניצולי שואה שסבלו מפגיעות נפשיות קשות במיוחד. כיום הוא ממשיך לשמש מפלט אחרון למאה ילדים בגילי 15-6, שהגיעו לכאן בצו בית משפט לאחר שחוו התעללות, הזנחה או נטישה.
מה מאפיין את הילדים שמגיעים אליכם?
"כל הילדים שלנו סובלים מפגיעה ראשונית", מסבירה ברכה. "רובם נולדו בריאים לחלוטין, אבל בראשית חייהם נפגעו פגיעה חמורה שהשפיעה על הנפש שלהם, ואנחנו מנסים לייצר להם בועה. רבים מהם נושאים בעברם אשפוז פסיכיאטרי, והם מגיעים אלינו לתקופת שיקום שנעה בין שש לארבע שנים".
יש גם רגעים של נחת בעבודה הקשה הזו? אני שואלת אותה בעדינות. היא בתגובה מחייכת, בעודה נזכרת בהודעה שקיבלה לאחרונה מחניך לשעבר, שלפני כמה חודשים הזמין אותה להופעת דראג שלו בבר בתל אביב.
"עצם זה שאותו חניך מרגיש מספיק בנוח כדי להזמין אותי למופע אינטימי שלו בבר, מרגש אותי מאוד ומוכיח שלמרות כל הקושי והמורכבות שכלולים בעבודה הזאת - בסופו של דבר החניכים מעריכים אותנו וסומכים עלינו".
כשטראומה פוגשת מלחמה
המציאות הישראלית של השנה האחרונה, ניפצה את הבועה שברכה וחבריה לצוות מנסים לייצר עבור החניכים - שוב ושוב, בפרט כששליש מהילדים מגיעים מיישובי הדרום והיו בבתיהם ב-7 באוקטובר.
"הטראומה של המלחמה התיישבה על הטראומה הקיימת", היא אומרת. "כשיש אזעקה הם מיד שואלים: 'זה קרה אצלי בבית?', 'האם ההורים בסדר?' ו'מה קורה?'. לפעמים זה בלתי נתפס, אבל הדאגה להורים נשארת עמוקה גם כשמדובר בילדים שנפגעו מאבא ואמא שלהם. בסוף, זה מה שיש להם ואת זה הם מכירים".
הסיפורים האישיים מהמוסד הוותיק מטלטלים: מ', בן 10 מבאר שבע, חווה התקף חרדה קשה כשרקטה נפלה ליד ביתו. מאז, כל אזעקה גורמת לו להתקף נוסף. ל', בת 12 משדרות, שהצטרפה למוסד רק שבועות ספורים לפני המלחמה, התקשתה לחזור לפנימייה אחרי שמשפחתה פונתה למלון. נ', נער בן 14 מנתיבות, צפה במחבלים חודרים לעירו. הוא מצא נחמה בכתיבת שיר על המלחמה, אולם נזקק לאשפוז פסיכיאטרי בעקבות התפרצויות זעם קשות.
איך אתם מתמודדים עם החשיפה של הילדים למציאות הקשה?
"אנחנו רוצים להיות אלה שמספרים להם את הדברים. חשוב לנו שהאירועים יעברו אליהם בצורה מותאמת, ובדרך שלא תגרום להם להיכנס לחרדה. ברור שאי-אפשר להסתיר מהם את האמת ולומר שהכול בסדר, ואז כשהם ייצאו הביתה הם יגלו שיש ילדים שנחטפו.
"בבתים רבים הטלוויזיה פועלת 24/7, והילדים נחשפים לתכנים לא מותאמים כשהם מגיעים לביקורים בסופי השבוע. לכן אנחנו מנסים כמה שאפשר להיות כנים איתם, אבל לעשות זאת בעדינות".
להיות עוגן
ב"בית הילדים הרי ירושלים" לכל קבוצה של 12 ילדים יש שלושה מדריכים, שמלווים אותם מהרגע שבו הם פוקחים עיניים ועד השעה שבה הם הולכים לישון. "מדריך הוא כמו אמא ואבא", מסבירה ברכה. "אנחנו מעירים אותם בבוקר, מארגנים אותם לבית הספר והולכים איתם לחדר האוכל. ממשיכים ללוות אותם גם בבית הספר, ונמצאים איתם עד 21:00 בערב".
איך הקשר שלהם עם אבא ואמא?
היא משתתקת לכמה שניות, ואז עונה בעצב: "האידיאל הוא שכל הורה יגיע לביקור פעם בשבוע, אבל זה ממש לא מה שקורה בפועל". בקבוצה שלה, למשל, לארבעה מתוך 12 ילדים אין לאן לחזור בחופשות.
מה עושים במקרה כזה?
"המוסד מנסה למצוא פתרונות יצירתיים למצב, ויש ילדים שבסופי השבוע ובחגים מתארחים אצל אחד מהמדריכים. אנחנו גם חוגגים חגים במוסד עצמו. ובכל מקרה, בכל קבוצה יש עו"סית או עו"ס שכל תפקידם הוא להיות בקשר עם ההורים. הם עובדים מאוד קשה על זה, ולפעמים מנסים לייצר את הקשר 'יש מאין'".
זה לא פשוט לראות את החברים שלך חוזרים הביתה ביום שישי או בערב החג, כשלך אין לאן לחזור.
"זה מאוד-מאוד קשה, מכאיב ומתסכל. וכמו במקרה של המלחמה, גם כאן אנחנו מדברים בכנות עם הילדים ולא מטאטאים את הקושי מתחת לשטיח. במהלך השיחות האלו יש משפט שחוזר על עצמו לא מעט: 'זה לא פייר'. והם צודקים, זה באמת לא פייר".
זיו ברכה: "ברור שיש פעמים שאני אומרת לעצמי: יאללה, צאי מכאן ולכי חפשי לך עבודה פשוטה יותר, את עוד צעירה ויהיו לך עוד הרבה שנים להתמודד עם מורכבויות. אבל הקשר עם הילדים, הדאגה להם והצורך לשמור עליהם - לא מאפשרים לי לקום וללכת"
בקבוצה של ברכה יש ארבע בנות ושמונה בנים, מבנה שמשקף את הגישה הייחודית של המוסד לחיים משותפים. "אני תומכת גדולה של קבוצות מעורבות", היא אומרת בלהט. "יש בזה משהו נורמלי שנותן להם את היכולת להתמודד עם המציאות".
ובכל זאת, מה האתגרים בניהול קבוצה מעורבת של ילדים פגועים?
"היא לא משפיעה לרעה על הילדים, בדיוק להיפך. כמובן שהחדרים והמקלחות הם נפרדים לבנים ולבנות. בסוף, בין אם מדובר בבנים ובין אם בבנות, אלו ילדים ונערים שחיים באותו בית ואין להם איך לברוח מזה. זה לא כמו בבית ספר רגיל, שאם יש ילד שלא מסתדרים איתו, אפשר ללכת הביתה בסוף היום ולא לפגוש אותו עד למחרת".
עבור ברכה, שהגיעה ל"בית הילדים" לראשונה כשינ"שינית בת 18, המקום הפך לבית שני. "אמרתי שאני רק מגיעה לדבר", היא נזכרת בחיוך בשיחת הטלפון שקיבלה מאחת המדריכות זמן קצר אחרי שחרורה מהשירות הצבאי. "והנה אני פה כבר שנה שלישית, ובדיוק בימים אלו החלטתי להישאר לשנה נוספת".
מה גורם לך להישאר במקום כל כך מאתגר?
"יש משהו במקום הזה שקשה לעזוב אותו וגם קשה להסביר במילים. ברור שיש פעמים שאני אומרת לעצמי: יאללה, צאי מכאן ולכי חפשי לך עבודה פשוטה יותר, את עוד צעירה ויהיו לך עוד הרבה שנים להתמודד עם מורכבויות. אבל הקשר עם הילדים, הדאגה להם והצורך לשמור עליהם - לא מאפשרים לי לקום וללכת".
"כל פעולה היא טיפולית"
"הרעיון הייחודי שעומד בבסיס הטיפול שלנו - טיפול ב'מרחב החיים' כפי שהוא נקרא - מבוסס על שיטה בעלת שם עולמי שנולדה על ידי מייסד המוסד, ד"ר יחזקאל (חזי) כהן ז"ל", אומרת חן, הפסיכולוגית הראשית של "בית הילדים".
"השיטה מדגישה שכל פעולה, יומיומית ככל שתהיה, היא 'טיפולית'", מוסיפה חן. "מכאן, שכל מי שבא במגע עם הילדים - מדריכים, מורות, עובדים סוציאליים, רכזים, פסיכולוגים, מנקים, טבחים, אחות, רופא - כולם מטפלים בילדים במידה שווה, בתפקידים שונים כמובן".
לדבריה, בזכות הצוות הנרחב של הפסיכולוגים, כל הילדים במוסד מקבלים טיפולי פסיכותרפיה אינטנסיביים פעמיים בשבוע. "זו בעצם בועה בתוך בועה", היא מסבירה, "בועה של העולם הפנימי בחדר הטיפול בתוך הבועה הטיפולית של המוסד".
חן, הפסיכולוגית הראשית ב"בית הילדים": "במהלך שנות העבודה שלנו, מצאנו שכשילד מקבל טיפול אינטנסיבי שמדגיש אלמנטים של החזקה והכלה בתוך רצף יציב - יש אפשרות לשוב לאזורי הפגיעה, לעשות בהם תיקון רגשי ונפשי, ולהשיב את הנפש למסלול התפתחות חדש. יש לנו הרבה ילדים שאחרי הטיפול התגייסו לצבא, הקימו משפחה וחיים כיום חיים עצמאיים"
איך פגיעות ראשוניות משפיעות על הילדים בהמשך חייהם?
"זה יחסית אינטואיטיבי להבין שככל שהפגיעה מוקדמת יותר בחיי אדם, כך היא נרחבת יותר. אם נקביל זאת לבניין - אם היסודות לא נבנו כהלכה, הרי שהבניין כולו לא יכול להחזיק מעמד, בוודאי לא במצבים מאתגרים. כשפגיעה או הזנחה מתרחשים בשלב מוקדם של החיים, לתינוק אין יכולת לעבד את המתרחש. הדבר מתקיים בשלבים קדם-מילוליים של ההתפתחות, כשליצור הקטן אין אפילו ייצוג למתרחש".
אפשר לשקם ילדים כאלה?
"זה אפשרי. במהלך שנות העבודה שלנו במוסד, מצאנו שכשילד מקבל טיפול אינטנסיבי שמדגיש אלמנטים של החזקה והכלה בתוך רצף יציב - יש אפשרות לשוב לאזורי הפגיעה, לעשות בהם תיקון רגשי ונפשי, ולהשיב את הנפש למסלול התפתחות חדש. יש לנו הרבה ילדים שאחרי הטיפול התגייסו לצבא, הקימו משפחה וחיים כיום חיים עצמאיים".
"החרדה הגדולה ביותר התממשה במציאות"
לאחרונה, נערך במוסד מחקר שבדק את מצבם הנפשי של הילדים בתחילת ובסוף הטיפול. "הילדים השתפרו באופן מובהק בכל המדדים שבודקים את יכולת החשיבה שלהם", מספרת חן. "החשיבה שלהם נמצאה ברובה תקינה בסיום הטיפול. הם מצליחים לתפוס את המציאות בצורה טובה יותר, ולפרש את המתרחש סביבם באופן תקין יותר".
איך המלחמה השפיעה על הילדים?
"המלחמה תפסה אותנו במהלך חופשת סוכות. הדאגה הייתה גדולה, הן לילדים והן לצוות. בהיותנו מוסד שמקבל ילדים מכל רחבי הארץ, יש לנו גם ילדים מאזורי הגבולות ולא מעט אנשי צוות שהוקפצו למילואים. חשוב גם לציין שהילדים המטופלים אצלנו, הגיעו אלינו בין השאר משום שאינם מסוגלים להכיל מציאות משתנה או מורכבת באופן מסתגל. אלה ילדים שסבלו עוד קודם מחרדה עמוקה וראשונית, וכעת היו צריכים להתמודד גם עם המצב האקוטי החדש.
"יש לנו ילד חרד מאוד, שלעתים קרובות מבטא את החרדה שלו דרך תיאור של פלישת גורמים עוינים", היא משתפת. "בעבר, גורמי המקצוע העריכו אותו כבעל חרדות קיצוניות ובלתי סבירות, והוא היה מועד לקבלת אבחנות פסיכיאטריות משמעותיות. והנה, החרדה הגדולה ביותר שלו התממשה במציאות".
5 צפייה בגלריה
ילדים שהתחנכו ב"בית הילדים הרי ירושלים" (אז הוא נקרא "בני ברית") עם הקמתו. "כל פעולה היא 'טיפולית'"
(צילום: מתוך התערוכה)
איך אתם מתמודדים עם התקפי זעם של הילדים?
"המטרה הטיפולית שלנו היא לעזור לילדים להבין את עצמם כפי שהם, להבין מה קורה להם כשקשה, להבין מי הם וממה הם סובלים. עד שהם הגיעו אלינו, חלקם עברו כחפצים מיד ליד, לעתים הושתקו בכל מיני דרכים ואנחנו רוצים שהם יתחילו לבטא את עצמם – בכל דרך שהיא, גם אם היא קשה עבורנו.
"נכון, זה מאוד קשה כשילד הוא אלים", היא מודה, "זה הרבה פעמים מפחיד, מסוכן, פוגע ואפילו מעליב, אבל לעתים המוסד שלנו הוא המקום הראשון שמוכן לתת להתפרצות מקום כדי שאפשר יהיה להבין מה קורה להם".
על פי החשיבה הפרדוקסלית של המוסד, כשילד מצוי במצב של אלימות או התקף התפרצות, ישנם שני תהליכים שהצוות מנסה להבנות. "הראשון קשור להרגעה ומניעת נזקים", מסבירה חן. "לאט לאט הצוות לומד מהן הדרכים שעוזרות לילד להירגע - בין אם דרך קרבה פיזית ובין אם דווקא על ידי ריחוק לזמן מסוים. התהליך השני קשור להבנת הטריגר - ניסיון של הצוות להבין מה קרה או מה הילד מנסה לספר דרך ההתפרצות שלו".
מהי "הצלחה" בעיניכם?
"על פניו הכי פשוט לספר על כל הילדים שהתגייסו לצבא, על אלה שהשתלבו בקהילה ושהקימו משפחה. אבל מבחינתי סיפור 'הצלחה' יכול להיות גם מיקרוסקופי, והוא קשור בכך שהילד יכול לגלות את עצמו ולהפוך לאנושי וקיים בפני עצמו".
היא מספרת על ילד שהגיע ממשפחה מורכבת, עם היסטוריה של אלימות קשה, דיכאון, נטישה והזנחה. "הוא לא היה מסוגל להיכנס לחדר הטיפולים במשך שנים, וכשנכנס בתחילה היה הורס ושובר את כל החדר. לאורך השנים הוא היה זקוק להחזקה אינטנסיבית ולהבנה עמוקה של מצבו. בסופו של דבר, אחרי שנים ארוכות של מאמץ גדול, הוא הצליח להיכנס לטיפול, לשחק, לדבר ואפילו להכיר תודה.
"אנחנו מאמינים שיש קשר הדוק בין המילה 'בריאה' למילה 'בריאות'", היא מסכמת. "המשימה שלנו היא לעזור לילדים 'לברוא' את עצמם בעצמם, אחרת הם חפצים או רובוטים".
80 שנה של תקווה
לרגל שנת ה-80 להיווסדו, בחודש מאי האחרון הציג "בית הילדים הרי ירושלים" תערוכת צילומים היסטורית בבית הנשיא. התערוכה, שנקראת "מרחב חיים" על שם שיטת הטיפול הייחודית שפותחה במקום, חושפת את סיפורו של המוסד שטיפל ביותר מ-4,000 ילדים לאורך השנים.
5 צפייה בגלריה
רחל ינאית בן צבי, מייסדת הפנימייה, בחנוכת קמפוס "בית וגן" בי-ם, בו פעל המקום בתחילת דרכו
(צילום: מתוך התערוכה)
התערוכה המרגשת, המוצגת כעת בפנימייה באבו גוש, מציגה את גלגוליו השונים של המוסד - מהבניין הראשון ברחוב אתיופיה בירושלים, דרך הקמפוס בשכונת "בית וגן", ועד לקמפוס הנוכחי על שם ד"ר חזי כהן, מנהלו המיתולוגי של המקום, באבו גוש.
"'בית הילדים הרי ירושלים'" פועל תחת עמותת הרי ירושלים ומתוקצב ברובו על ידי משרד הרווחה", מדגישה חן. "עם זאת, כדי להעניק לילדים את הטיפול האיכותי, המקיף והממושך שהם מקבלים, אנחנו מסתמכים במוסד בעיקר על תרומות, שחלק משמעותי מהן מגויס במסגרת קמפיין גיוס המונים שנתי".
לתרומות עבור "בית הילדים הרי ירושלים" - היכנסו ללינק
