שום דבר לא הכין את יותם פוליצר למגפת האבולה שהתפשטה באפריקה לפני תשע שנים. "שחר זהבי, המנכ"ל דאז של ארגון הסיוע ההומניטרי ישראייד (IsraAid), ביקש ממני להוביל משלחת סיוע לשם", הוא מספר. "זה היה פחד אלוהים. שיעור התמותה שם הגיע לחמישים אחוז. לא ידעו אז גם לזהות בדיוק את התסמינים למגפה, והאם היא יכולה לעבור באוויר. כל לילה התעוררתי שטוף זיעה מחשש שחטפתי אבולה. למזלי הטוב לא חטפתי. היינו שם כמעט תשעה חודשים. הייתי כבר נשוי, ואשתי ואני קבענו חוק, שפעם בשבועיים אני חוזר מסיירה-לאון שבמערב אפריקה לטוקיו, שם היא התגוררה. בכל שבועיים היפנים היו מקבלים אותי בחליפות לבנות, ושמים אותי בבידוד בשדה התעופה".
פוליצר, בן 40, הוא כיום בעצמו מנכ"ל הארגון ישראייד, והתפרצות האבולה לא הייתה ההתמודדות הראשונה שלו עם אזורים מוכי אסון. הראשונה שבהן הייתה לאחר הצונאמי, ששטף את יפן לפני 12 שנה, הביא למותם של 20 אלף איש ולכך שכחצי מיליון בני אדם איבדו את בתיהם.
7 צפייה בגלריה
יותם פוליצר והכוכבת ההוליוודית סוזן סרנדון, שהצטרפה לישראייד כמתנדבת בקליטת פליטים ביוון
(צילום ישראייד)
"באתי לשם במשלחת מתנדבים של ישראייד, אבל היפנים לא רצו שום עזרה", הוא מספר. "מבחינתם, לקבל עזרה חיצונית זו בושה, השפלה. התכוננו כבר לקפל את הבסטה ולחזור, אבל אז הגענו לגן, שבו נהרגו שמונה ילדים. הממשלה היפנית כבר בנתה במקום גן חדש, יפה יותר מהקודם, אבל לא היה שם מי שיעניק סיוע נפשי לילדים, לגננות ולהורים, שסבלו מפוסט-טראומה. חלק מהמבוגרים האשים את עצמם באחריות לאובדן ולסבל הרב שגרם הצונאמי. התחלנו שם פרויקט של טיפול באומנות והתוצאות היו מדהימות. נשארתי שם שלוש שנים והכשרנו יותר משלושת אלפים עובדים סוציאליים מקומיים, מורים וגננות, כדי שיוכלו לסייע לעצמם. שם גם הכרתי את אשתי, מאיו".
מה מניע בחור צעיר להירתם כך פתאום לסיוע באזורים מוכי אסון?
"אבא שלי הוא עובד סוציאלי ואמא שלי מורה לחינוך מיוחד, אבל הם לא דחפו אותי לכיוון הזה. גדלתי במצפה חרשים שבגליל, מקום טוב, שבו כולם מתנדבים ועושים שנת שירות. מה שהניע אותי הוא שיש בי סקרנות אינסופית כלפי אנשים, תרבויות ומסעות. כשאני רואה בחדשות את האסונות המזעזעים בטורקיה, אוקראינה או יפן, קשה לי לא לעשות כלום. אנחנו אמנם לא פותרים את משבר האקלים העולמי, או את משבר הפליטים, ואנחנו לא מביאים להדחתו של פוטין - אבל יש רצון להיות שם, לחוות את זה איתם, להכיר ולעזור. גם אחי הקטן, עופר, איש מדהים עם שיתוק מוחין, על כיסא גלגלים, דחף אותי לעולם ההתנדבות. הוא השראה רצינית בשבילי.
"מאוד מעניין אותי גם איך העבודה הזאת יכולה לשנות לאנשים את נקודת המבט, את הפרספקטיבה. זה קרה בצורה הכי חזקה עם הפליטים שברחו מסוריה לירדן וליוון. יום אחד, בדצמבר 2018, הגיעו ליוון סירות גומי שאמורות לשאת מקסימום 30-20 איש, ואני ספרתי בסירה 153 ילדים, ונשים וזקנים. היו שם תינוקות שרק נולדו. ומכולם - האנשים הראשונים שהם ראו היו ישראלים. הם בטח חשבו שעלו על הסירה הלא נכונה".
"אני סחבתי ילדה סורית קטנה בת ארבע או חמש, שממש רעדה לי בידיים. היא סבלה מהיפותרמיה קשה, והצלחנו לייצב את מצבה. אבא שלה אמר לי אז, 'האויב הכי גדול שלי נהיה החבר הכי טוב שלי'"
7 צפייה בגלריה
"רעדה לי בידיים מהיפותרמיה קשה". פוליצר נושא ילדה פליטה מסוריה, שהגיעה לאי לסבוס ביוון
(צילום ישראייד)
הם קלטו מיד שמדובר בישראלים?
"כן. המצב גם היה מאוד כאוטי. כשסירה התהפכה בדצמבר 2015, הצלחנו להציל את כולם. אני סחבתי ילדה סורית קטנה בת ארבע או חמש, שממש רעדה לי בידיים. היא סבלה מהיפותרמיה קשה, והצלחנו לייצב את מצבה. אבא שלה אמר לי אז, 'האויב הכי גדול שלי נהיה החבר הכי טוב שלי'. אחר כך היה לנו גם סיפור מאוד דרמטי של חילוץ באפגניסטן. חילצנו שתי קבוצות נשים שברחו מהטליבאן. כשהאפגניות גילו שאנחנו ישראלים, הן היו בשוק. שוק חיובי.
"בטורקיה הרבה מהבניינים שניזוקו אי אפשר לשפץ, אז הם גרים במחנות אוהלים שרכשנו למענם, ביחד עם גנרטורים. הצוות שלנו לא רק שלא נתקל שם עוינות, להפך. הזהות הישראלית הייתה גלויה. גם מהממשלה וגם מהקהילות המקומיות קיבלנו המון תמיכה ואהבה".
נפאל, שם פוליצר סייע ברעידת האדמה הקשה שפקדה את המדינה ב-2015, הייתה לביתו השני. "הגעתי לשם לטיול אחרי צבא, גרתי שלוש שנים וחצי במקום מדהים בהימאליה, ועבדתי בסיוע לילדי רחוב", הוא מספר. "תוך כדי התחלתי לסייע לישראלים שנתקעו בהימאליה. מאז אני דובר נפאלית שוטפת. צוות החילוץ הוציא 21 גופות מבין הריסות רעידת האדמה. הייתה שם אישה ששרדה שישה ימים. חשבתי שזה הזמן הכי ממושך שאפשר לשרוד מתחת להריסות, אבל בטורקיה, ברעידת האדמה האחרונה, הייתה אישה ששרדה שבועיים".
איך למדת לדבר יפנית ונפאלית?
"פשוט רציתי לתקשר עם האנשים. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאצטרך לעבוד עם מתרגם".
7 צפייה בגלריה
הצוות חילץ אישה ששרדה שישה ימים בין ההריסות. פוליצר בנפאל, לאחר רעידת האדמה ב-2015
(צילום מיקי אלון)
השיקום באזורים האלה – הפיזי, הנפשי והכלכלי - לוקח שנים. אנחנו מגיעים כבר ב-72 השעות הראשונות, מיד אחרי פרוץ האסון, אבל חשוב לנו גם להישאר אחרי שכמעט כולם עוזבים, כי אז מתחילה העבודה האמיתית. באוקראינה אנחנו מתכננים להיות עכשיו חמש שנים. גייסנו סכום כסף די גדול
חשוב לנו להישאר גם כשכולם עוזבים
"אנחנו מביאים מומחיות ישראלית לאזורי אסון, גם בטיפול בטראומה וגם בטכנולוגיות ורפואה", אומר פוליצר, שמנהל בשנים האחרונות את ארגון ישראייד. "כשהצטרפתי לארגון, התקציב שלו עמד על פחות ממיליון דולר בשנה. עכשיו הוא יותר מ-25 מיליון דולר. יש לנו מחלקה שאחראית על תוכניות החירום וגם על התוכניות ארוכות הטווח.
"בשביל מה צריך תוכניות ארוכות טווח? כי כשיש אסון, כל העולם ואחותו רוצים להגיע, לתרום, להתנדב, לשלוח ציוד. כולם רוצים לעזור, אבל אחרי שבוע או חודש גג, כשהדיווחים כבר לא 'מככבים' בראש מהדורות החדשות וברשתות החברתיות - 90 אחוז מהעזרה נעלמת, וכולם עוברים לעניין החדשותי החם הבא. בטורקיה נהרגו 45 אלף איש, ואף אחד כבר לא מדבר על זה. אוקראינה היא אסון מתמשך, וכבר כמעט לא מדברים עליו. ככה עובד העולם שלנו, אין מה לעשות.
"בגלל זה צריך תוכניות לטווח ארוך. השיקום באזורים האלה – הפיזי, הנפשי והכלכלי - לוקח שנים. אנחנו מגיעים כבר ב-72 השעות הראשונות, מיד אחרי פרוץ האסון, אבל חשוב לנו גם להישאר אחרי שכמעט כולם עוזבים, כי אז מתחילה העבודה האמיתית. באוקראינה אנחנו מתכננים להיות עכשיו חמש שנים. גייסנו סכום כסף די גדול. אנחנו גם מגייסים צוות מקומי לצד האנשים שלנו. יש לנו שם כרגע יותר מ-60 איש - מהנדסי מים, פסיכולוגים".
מאיפה אתם מגייסים תקציבים כה גדולים?
"אנחנו מקבלים היום סכומים גדולים מגופים כמו האו"ם והבנק העולמי. 65 אחוז מהתקציב מגיע מתורמים פרטיים בארצות הברית, אבל גם מתורמים בארץ. המטרה שלנו היא שכמו שמכירים בעולם את הצלב האדום ואת רופאים ללא גבולות, שיכירו את ישראייד. מי שרואה אותנו יותר אלה הן דווקא הקהילות היהודיות בארצות הברית. מבחינתן, זו ישראל שהם היו רוצים לראות - ישראל שעוזרת לפליטים. אבל על רקע המורכבות הפוליטית בארץ כעת, המצב לא פשוט כרגע עם הקהילות היהודיות".
כרגע ישראייד משקיעה לא מעט משאבים באוקראינה ובטורקיה. "באוקראינה אנחנו עובדים די צמוד עם אשתו של הנשיא זלנסקי", מספר פוליצר. "היא כתבה עלינו פוסט מאוד מרגש. מבחינתה, המטרה הכי חשובה זה לסייע בטיפול טראומה. היא אמרה שישראל, בגלל כל הטראומות שלנו, היא המודל. הכשרנו שם קבוצה של 60 פסיכולוגים, שעובדים בבתי חולים ונותנים סיוע בטראומה.
"שמעתי על פצוע שאיבד את כל החברים שלו. בתהליך מאוד ארוך, יכולנו לעזור לו להשתקם נפשית. היה שם גם אירוע שבו מסוק התרסק על גן ילדים, והצוות של הפסיכולוגים שלנו הגיע מיד למקום ונתן את המענה הראשוני. סיפור מרגש נוסף התרחש בעיר ניקולייב, לא רחוק מאודסה, שם התשתיות נהרסו לחלוטין, ולאנשים לא היו מי שתייה. הבאנו לשם מערכות של התפלת מים, והיום יש לנו 12 מערכות, שמספקות מי שתייה ל-40 אלף איש".
7 צפייה בגלריה
"חשוב לנו להישאר גם אחרי שכל כוחות הסיוע עוזבים". פוליצר באי דומיניקה שנחרב בהוריקן
(צילום ישראייד)
7 צפייה בגלריה
"אשת הנשיא זלנסקי כתבה עלינו פוסט מרגש". פוליצר בחורבות העיר בוצ׳ה באוקראינה
(צילום ישראייד)
"65 אחוז מהתקציב מגיע מתורמים פרטיים בארצות הברית, אבל גם מתורמים בארץ. המטרה שלנו היא שכמו שמכירים בעולם את הצלב האדום ואת רופאים ללא גבולות, שיכירו את ישראייד. מי שרואה אותנו יותר אלה הן דווקא הקהילות היהודיות בארצות הברית. מבחינתן, זו ישראל שהם היו רוצים לראות - ישראל שעוזרת לפליטים"
קשה להתמודד עם מראות קשים?
"האתגר הוא לא לפתח אדישות. כשאתה רואה הרבה הרוגים, אתה קצת מתרגל. הגוף בונה לעצמו הגנות. לי מאוד חשוב שההגנות שלי ושל הצוות לא יהיו קשוחות מדי, שנזכור מדוע אנחנו עושים את זה ושנדבר על זה. אנחנו עובדים בדרום סודן, למשל. זו מדינה שעל פי ההערכות של האו"ם יותר מ-60 אחוז מהנשים בה עברו אונס. יש שם מלחמת אזרחים קשה, והאונס משמש ככלי מלחמה. הקמנו שם מרכזים לנפגעות תקיפה מינית, שעוזרים להן להשתקם ולמצוא עבודה אחר כך".
באחרונה התבשר פוליצר על זכייתו בפרס ברונפמן, הפרס החשוב ביותר היום בעולם היהודי לעניין ההומניטרי. "זה כבוד מאוד גדול", הוא אומר. "אמנם הפרס הוא אינדיבידואלי, אבל לא קיבלתי אותו בזכותי, אלא בזכות הצוות. מה שמדהים בצוות פה זה שהם אנשים שקמים בכל בוקר עם מוטיבציה אדירה לעזור לאנשים בחורים הכי נידחים בעולם. אני אתרום חלק גדול מהפרס, שעומד על 100 אלף דולר, לפעילות של הארגון, ואני מקווה שנוכל למנף את זה כדי לגרום לארגונים אחרים לתרום יותר".
מה החזון?
"החזון הוא לא להיות במאה מדינות ועם תקציב שנתי של 200 מיליון דולר, אלא להיות שחקן משמעותי בעולם הסיוע ההומניטרי, ולהביא ערך מוסף משמעותי, שגופים אחרים לא מביאים".
7 צפייה בגלריה
"החזון הוא להיות שחקן משמעותי בעולם הסיוע ההומניטרי, להביא ערך שגופים אחרים לא מביאים". יותם פוליצר
(צילום ישראייד)
כשאשתי נוסעת, אני נשאר עם הילדים
פוליצר נשוי למאיו, ואבא לשניים - טאיו (שמש) ודאו (חיבורים), בני שלוש וחצי. "במובן הזה הקורונה הייתה מתנה, כי אי אפשר היה לנסוע בהתחלה, אז יכולתי להיות בבית", הוא אומר. "עכשיו המשפחה הייתה ביפן כמה חודשים, והילדים למדו יפנית. הייתי אז על קו יפן - העולם. אנחנו גם מצפים לעוד קטנצ'יק".
מה מאיו, אשתך, אומרת על ההיעדרויות הרבות שלך?
"היא מאוד מאוד מעריכה את זה. היא גם הייתה איתי כמה פעמים במקומות האלה. עכשיו היא מביאה משקיעים יפנים לישראל וגם היא נוסעת לא מעט, וכשהיא נוסעת אני נשאר עם הילדים".
עוד ישראלים שמפיצים טוב בעולם:
- נבחרת הישראלים הטובים של 2021
- נבחרת הישראלים הטובים של 2022
