פעם בשבוע, ביום קבוע, משנה חדר האוכל במחלקת השיקום ב"שיבא תל השומר" את ייעודו, והופך למתחם סטודיו צבעוני לטובת סדנאות "ציור לנפש", המסייעות לנפגעי הטבח והמלחמה בשיקום הנפשי מהטראומה שחוו ב-7 באוקטובר או במהלך חודשי המלחמה הממושכים.
סדנאות הציור, שפועלות בחסות עמותת "חברים לרפואה", מתקיימות במחלקת השיקום כבר 18 שנה, אולם מאז פרוץ המלחמה והצרכים החדשים שהתעוררו בעקבותיה - העמותה התאימה את תכניה ואת צורת עבודתה, וכיום פועלות בשיבא שלוש סדנאות ציור ואמנות שונות; האחת מיועדת לפצועי ראש, השנייה מתמקדת בעבודה של ציור על לוחות שש-בש וזוכה לפופולריות רבה בקרב החיילים הפצועים, ובשלישית - מציירים המשתקמים על קנבס.
7 צפייה בגלריה
עידן גאולי עם המתנדבות מיכל אלחלל אונפלוס (מימין) ולבנת שבא. אוהב לצייר שקיעות ופרחים
(צילום: באדיבות עמותת "חברים לרפואה")
"העמותה עובדת בשגרה בשיתוף פעולה פורה מול ביה"ח שיבא, ושיתוף פעולה זה העמיק מאז 7 באוקטובר", מסבירה שירה כלפון, סמנכ"לית "חברים לרפואה" ומנהלת המחלקה המשפטית למיצוי זכויות רפואיות בעמותה. "כעת, לצערנו, כמויות הפצועים הנזקקים לשיקום מאתגרות את המערך הרפואי כולו, ואנחנו כאן כדי לסייע במה שניתן - החל מליווי המשתקמים, דרך איסוף ציוד עבור הפצועים הכולל תרופות יקרות הדרושות להחלמתם הפיזית ועד לסדנאות הציור שמסייעות לריפוי הנפש.
"השיקום של הנפגעים היא משימה לאומית ראשונה במעלה. המשתקמים נמצאים כעת רק בתחילת המסע הארוך שלהם, וחשוב להנגיש עבורם את מעטפת הטיפול המיטבית בכל הרמות, לרבות הליך הטיפול בפצעים הנפשיים הקריטי לשיקומם המלא", מוסיפה כלפון.
איך הסדנה מסייעת לשיקום הנפשי?
"המתנדבות המסורות שלנו, ובהן בנות שירות לאומי ונשות מקצוע - פסיכולוגיות וציירות, מסייעות לפצועים לקדם ריפוי בכוחו של הצבע, כשלמעשה הציור מאפשר למשתקמים להתבטא ולהביע את כאבם באמצעות דימויים. השימוש בציור ככלי הוא נדבך נוסף בדרך לאיחוי הפצעים בנפשם, מתוך הבנה שריפוי הנפש הוא חיוני לריפוי המלא של הגוף".
"שמענו בום אדיר ועפתי לאחור"
בסדנת הציור משתתפים מדי שבוע כ-30 משתקמים, רובם לא ציירו מאז גן הילדים ("בעזרת הכוונה מועטה, כולם יכולים לצייר, ליהנות מהתהליך ומהתוצאה", מבטיחה כלפון).
בין היתר, לוקחים בה חלק לוחמים שאיבדו חברים לצוות בשדה הקרב, לצד אלו שבני משפחתם נרצחו במתקפת הטרור הרצחנית, ואחרים שנפצעו ב-7 באוקטובר או במהלך המלחמה - ומתמודדים מאז עם מוגבלות פיזית. המשותף לכולם הוא שברגע אחד נורא חרב עליהם עולמם, ומאנשים פעילים וספורטיביים המקיימים סדר יום שגרתי - הם מצאו עצמם בתהליך שיקום ארוך ומורכב, במאמץ לסגל כישורי חיים חדשים הנדרשים להם בעקבות הנכות והפגיעה שספגו.
אחד מהם הוא ארז יצקן (56) מכפר עזה, בן המשק שגדל וחי את מרבית חייו בכפר עזה. ארז - איש חזק, אופטימי, מלא הומור ושמחת חיים - נפצע קשה במתקפת הטרור ב-7 באוקטובר כשמחבלים פרצו אל בית המשפחה בקיבוץ, שעה שהם הסתתרו בממ"ד. לרוע המזל דלת הממ"ד לא ננעלה וארז, נשוי ליפעת ואב לשלושה, נצמד לדלת והחזיק בה כדי לשמור על בני משפחתו. המחבלים משכו את ידית הדלת, ארז נאבק בהם בכל הכוח והצליח למנוע את כניסתם.
למרות פיצוץ מטען רב עוצמה שהמחבלים השליכו על ידית הדלת לאחר שהתייאשו מהניסיונות לפרוץ פנימה, רגע לפני שהמשיכו הלאה במסע הרצח - בני המשפחה יצאו ללא פגע, מלבד ארז שנפגע באופן קשה בידיו.
שבע שעות לאחר שנפצע, הוא נלקח במסוק למרכז הרפואי "שיבא" ומאז הוא מטופל במחלקת כף היד, עבר סדרה של תשעה ניתוחים גדולים ומורכבים ובהם השתלות באמצעות חלקי גוף מהגב ומהרגליים, ניתוח להשתלת גידים ושחזור מורכב של כף יד ימין שהייתה מרוטשת. במקביל, הוא נמצא בהליך שיקום ארוך ומורכב במטרה לשמר את התפקוד של כפות ידיו, שרקמתם נהרסה כתוצאה מהפיצוץ.
ארז יצקן: "הכי נורא היה כשראיתי את כפות הידיים שלי מרוסקות לגמרי ומדממות כמויות עצומות של דם. אני אדם אופטימי, אבל ברגע ההוא לא האמנתי שאשרוד וכבר נפרדתי מאשתי. הבת שלי תלשה את כבל המטען של הנייד והרכיבה לי אותו על היד כחוסם עורקים, ואז תלשה את החוט מהטלפון הקווי וחסמה באמצעותו את הדימום ביד השנייה"
"מחבלי הנוח'בה ירו דרך חור הדלת של הממ"ד והניחו עליה מטען חבלה. שמענו בום אדיר ועפתי לאחור. חלפו שעות עד שלוחמי 'מגלן' חילצו אותי דרך החלון, כשאני מותש מכמות הדם שאיבדתי ובהכרה חלקית", הוא מספר. "הכי נורא היה כשראיתי את כפות הידיים שלי מרוסקות לגמרי ומדממות כמויות עצומות של דם. אני אדם אופטימי, אבל ברגע ההוא לא האמנתי שאשרוד וכבר נפרדתי מאשתי. הבת שלי תלשה את כבל המטען של הנייד והרכיבה לי אותו על היד כחוסם עורקים, ואז תלשה את החוט מהטלפון הקווי וחסמה באמצעותו את הדימום ביד השנייה".
כששתי ידיו מנוטרלות, ארז הפך לסיעודי. "היה לי מאוד קשה לקבל את זה שרוחצים ומאכילים אותי", הוא משתף. "אני נגן סקסופון, ואני לא יודע מתי והאם אוכל שוב לנגן".
כחלק מתהליך השיקום שהוא עובר ארז משתתף גם בסדנת הציור, ולמרות שלא נהג לצייר בעבר - המדריכות מספרות כי הוא מצייר בחסד, ועובד על יצירותיו הצבעוניות במשך שבועות, בהתמדה וסבלנות אין קץ. "ההתנסות בציור מאפשרת לי פלטפורמה מעניינת לשחרר ולאוורר רגשות קשים הקשורים לאירוע שעברתי ב-7 באוקטובר", הוא מעיד. "העבודה בסדנה מפתיעה אותי, אני מגלה בעצמי יכולות וכישורים שלא ידעתי שיש בי".
7 צפייה בגלריה
ארז יצקן עם הסקסופון, לפני 7 באוקטובר. "לא יודע מתי והאם אוכל שוב לנגן"
(צילום: אלבום פרטי)
כיום, למעלה מ-300 ימים מאז "השבת של התופת" כהגדרתו, שבצידה יום מלא בניסים עבור משפחתו - נאחז ארז בתקווה שמסייעת לו להמשיך "לעבוד קשה" כדי להתגבר על כל מכשול ולעבור כל אתגר במסע השיקומי שלו, כשלאורך כל הדרך הוא מקפיד לקחת חלק פעיל במסעות ובפגישות הסברה בארץ ובחו"ל.
בדצמבר הוא הוזמן להדליק נר בנוכחות הנשיא באירוע של "חוזרים לחיים". במרץ השתתף ביחד עם כל צוות מחלקת כף יד - רופאים, אחיות ומרפאות בעיסוק - במרוץ מרגש בן חמישה ק"מ סביב קיבוצו, ולאחרונה אף לקח חלק - ביחד עם ד"ר צביקה שטיינברגר הרופא המנתח שלו, ומנכ"ל ביה"ח פרופ' ארנון אפק - במסע גיוס כספים בן שלושה ימים למונטה קרלו, במהלכו שיתף את הקהל הנרגש בסיפורו מעורר ההשראה.
הנצחה לחבר שנפל
אוריאל עדני (19) מתל-אביב, חייל סדיר בגולני, נפצע בעת פעילות מבצעית בלב חאן-יונס. אוריאל, חייל בגדוד 13 שספג אבדות קשות כבר בימים הראשונים למלחמה, מסרב להרחיב על הפציעה הטראומטית עצמה, אופייה, תוצאותיה והשלכותיה על חייו. ניכר כי המילים קשות עבורו.
במהלך האשפוז בשיבא אוריאל החל לצייר בסדנת הציור על לוחות שש-בש, והציור שצייר הנציח את כאבו וגעגועיו לחברו הטוב אדיר טהר, לוחם גולני בן 19 מירושלים, שב-7 באוקטובר נלחם באומץ ובגבורה ב"מעבר ארז", עד שנפל בקרב. "זו הפעם הראשונה בחיים שאני מצייר", אומר אוריאל, "בכל מפגש אני מצייר את מה שאני מרגיש באותו רגע. אני נהנה מזה מאוד ובטוח שהפעילות תורמת לי המון".
7 צפייה בגלריה
אוריאל עדני בסדנה. "מצייר את מה שאני מרגיש באותו רגע"
(צילום: באדיבות עמותת "חברים לרפואה")
מטופל נוסף בסדנאות הציור הוא עידן גאולי (26) מחולון, מילואימניק ששירת כסמל במחלקת מרגמות, נפצע בסוף חודש אפריל במהלך לחימה ברצועת עזה מרסיס של RPG שפגע לו ביד שמאל, ונמצא מאז במחלקת השיקום.
"אני אוהב לצייר בעיקר שקיעות ופרחים, והציור עוזר לי לתת מקום לאמן שבתוכי ולהצליח להביע את עצמי על הדף", אומר עידן. "בעבר ציירתי קצת עם עפרונות אבל לא באופן רציני, ורק פה בשיקום התחלתי לצייר בצורה מקצועית יותר". לצדו יושבת אמו, קטי, וניכר כי היא מברכת על כך שבנה מחייך למרות ההתמודדות המורכבת אותה הוא חווה מאז פציעתו.
לעבד את הקושי ללא מילים
מחקרים שנעשו בשנים האחרונות מראים שסדנאות ציור מאפשרות למשתקמים לברוח אל עולמם הפנימי ולצבוע אותו בצבעים אופטימיים. טיפול באמנות וביצירה מסייע במיוחד בהפחתת תסמינים של חרדה ודיכאון, שנפוצים לאחר התנסויות טראומטיות. טיפול קבוצתי באמנות, מעניק את המענה המיטבי כשמדובר בבעיה מרכזית שמאפיינת קבוצת מטופלים, כמו במקרה של חיילים שנפצעו במלחמה. הטיפול הקבוצתי יוצר הזדהות עם החברים האחרים, מאפשר למידה הדדית של דרכים שונות להתמודדות ומעניק תמיכה קבוצתית רבה.
שירה כלפון: "אנשים שמתמודדים עם חוויות טראומטיות, מנסים להימנע ממפגש ישיר עם הטראומה והטריגרים המחוברים אליה, שמעוררים אצלם חרדה משתקת. הביטוי היצירתי באמצעות הציור, מאפשר להם לעקוף הגנות מילוליות, ומציע דרך חיובית לעבד את הקושי בלי מילים"
ואכן, התגובות של השוהים במחלקת השיקום בשיבא לסדנאות, מצליחות להפתיע אפילו את המתנדבים הוותיקים. "הם אומרים לנו: 'אנחנו מחכים לכם כל השבוע', או 'עד שהגעתם בכלל לא ידעתי שאני יכול לצייר', וזה ממלא את כולנו בסיפוק רב", אומרת כלפון.
"אנשים שמתמודדים עם חוויות טראומטיות, מנסים להימנע ממפגש ישיר עם הטראומה והטריגרים המחוברים אליה, שמעוררים אצלם חרדה משתקת", היא מסבירה, "הביטוי היצירתי באמצעות הציור, מאפשר למטופלים לעקוף הגנות מילוליות ומציע דרך חיובית לעבד את הקושי בלי מילים. בנוסף, הוא גם מקדם את המטרה הטיפולית של עיבוד הטראומה ואת ההחלמה ממנה".
במקביל לפעילותה השוטפת כסמנכ"לית "חברים לרפואה" וכן כמי שמרכזת את פעילות המתנדבים בסדנאות מאז תחילת המלחמה, כלפון - ציירת ומעצבת גרפית במקצועה - הגיעה לעמותה לפני 19 שנה כדי לפתוח קרן תרומות לרכישת תרופות עבור אמה, דרורה כלפון. "שני הוריי חלו בסרטן ונפטרו בהפרש של חודשיים. לאחר פטירתם החלטתי שאני רוצה לחסוך מאחרים את הקשיים שעברו הוריי ומשפחתי במאבק במחלה, ולהקדיש את חיי לסיוע לחולים בהשגת טיפולים תרופתיים.
"לשמחתי בחרו בי מנהלי העמותה להיות אשת צוות", היא מוסיפה, "העבודה היום יומית בעמותה מול חולים שזקוקים לתרופות יקרות מותירה לי מעט אנרגיה ליצור ולצייר. יש לי סטודיו שכשאני מגיעה אליו ומציירת, אני הופכת לאדם אחר ופורץ בי קסם שנותן לי כוח להמשיך. האפשרות להעביר אותו הלאה יחד עם מתנדבים ומתנדבות מדהימים לאנשים הצעירים הללו ולראות אותם שמחים ומרוכזים ביצירה - ממלאת אותי באופן שקשה להסביר במילים", היא מסכמת בסיפוק.
שירה כלפוןצילום: באדיבות עמותת "חברים לרפואה"על סדנת הציור לנפגעי ראש מנצחת ביד רמה ובוטחת הציירת המתנדבת מנוחה זלצברג. המשתתפים מציירים בצבעי אקריליק על קנבס, תוך שימוש בציוד מקצועי הכולל בין היתר כני ציור, בדי קנבס, צבעי אקריליק של ציירים ומכחולים. "אני מעודדת ומנחה כל משתתף לצייר וליהנות. פגיעות הראש הן הקשות ביותר, מאמצי השיקום של המאושפזים אדירים, ולכן אני מסייעת בסבלנות רבה ובעידוד רב לכל אחת ואחד בבחירת הנושא, בסוג הצבעוניות ובשיפור יכולות להגיע לתוצאות משביעות רצון עבורו", היא אומרת.
"המשתתפים מגלים יכולות יצירתיות, נהנים וזוכים לזמן איכות", מוסיפה מנוחה. "בדרך הם גם מצליחים להתגבר על המגבלות, לומדים להיעזר בסבלנות עד לרגע שבו הם מצליחים, ומגלים ומשפרים את היכולות המוטוריות והנפשיות שלהם. פעולת הציור מרגיעה אותם ומיטיבה עם נפשם, והם גאים מאוד ביצירות שלהם ומקשטים איתן את חדריהם במחלקה".
7 צפייה בגלריה
"המשתקמים גאים מאוד ביצירות ומקשטים איתן את חדריהם במחלקה"
(צילום: באדיבות עמותת "חברים לרפואה")
מיכל אלחלל אונפלוס (51), מפעילה את סדנת הציור "חוזרים לחיים". "אני בעלת תואר באמנות ועיצוב. מעולם לא עסקתי בזה כמקצוע, אבל עם השנים גיליתי שיש לי את היכולת ללמד ולטפל מתוך יצירה.
"כאימא לחייל סדיר המשרת בגבעתי ובן המשרת במילואים בהנדסה קרבית, המפגש עם החיילים ממלא אותי בסיפוק ונחמה", היא מסבירה, "באמצעות הצבעים והמכחולים אנחנו פוגשות את החיילים, ועם הזמן הם נפתחים וחולקים את הסיפור שלהם. לעיתים, בזכות האמנות, הם מגלים כישרונות ויכולות מיוחדים בעצמם שאליהם מעולם לא נחשפו קודם לכן".
לתרומות עבור עמותת "חברים לרפואה" ולסיוע עבור נפגעי המלחמה - היכנסו לאתר
