מפגש
כשאני שואל את מיכל פז יעקבסון (43) היכן כדאי שאצלם אותה היא מובילה אותי אל חורשה קטנה במושב סתריה שם גם לומדת בתה שיר ים לואר בבית הספר הדמוקרטי בטבע. אנחנו הולכים בשדה, חם והכל כבר מתחיל להצהיב ואז היא נעצרת ומושיטה בעדינות את ידיה המצולקות אל עבר חיפושית יפהיפייה שנענית לחיזוריה ומטיילת לה על כף ידה.
התעוררות
ה-21 בנובמבר 2002 היה עוד בוקר שגרתי בירושלים. אנשים קמו לעבודה, המוכרים פתחו את החנויות ואפילו מזג האוויר האיר פנים. פז יעקבסון, צעירה שמגלה את העולם, חזרה מסדנת מדיטציה במדבר ובדרך למקום מגוריה בקיבוץ לוטם בצפון עצרה לצפות במופע של חבר שלמד משחק באותה העת ולאחר מכן היא נותרה לישון אצלו עם עוד כמה חברים.
6 צפייה בגלריה
"כשהבנתי שיותר נמוך מזה כבר אין, התחלתי פשוט לרקוד". מיכל פז יעקבסון. צילום: איתן אלחדז ברק
בשבע בבוקר צילצל השעון בביתו בקרית יובל. פז יעקבסון מתארגנת במהירות כדי להספיק עוד לאסוף את הכלבה שלה מאחיה ומשם בטרמפים לצפון. ביומן שכתבה לאחר מכן היא מתארת כך "חיבקתי את אושר (החבר) וירדתי בזריזות תוך שאני שומעת את האוטובוס מגיע לתחנה. הדלתות של קו 20 כבר נסגרו ואז הנהג רואה אותי ופותח. 'וואו! איזה מזל', חשבתי לעצמי. שלוש תחנות לאחר מכן עלה לאוטובוס נאאל אבו הלאייל, האדם שישנה את חיי לעד, נעמד שני צעדים לידי ונגס בתפוח את הביס האחרון בחייו".
אבו הלאייל לא רק ששינה את חייה לעד הוא גם גדע את חייהם של 11 אנשים והותיר אחריו 50 פצועים באחד מפיגועי ההתאבדות הנוראיים ביותר בגל הטרור של האינתיפאדה השנייה.
טבע
פז יעקבסון גדלה 'כילדת טבע' ברמת השרון. אביה היה מנופאי ואמא הייתה גננת. "בכל סוף שבוע", היא נזכרת, "היינו יוצאים לטיול טבע בארץ. מכאן החיבור שלי לטבע ולנופים". את הפרעת הקשב שלה תייגו 'כילדה מופרעת' וכבר בכיתה י' היא הייתה חומקת מהלימודים לטיולים בארץ, "הייתי לוקחת תרמיל ונוסעת בטרמפים לכינרת". בגיל העשרה היא מצאה מזור לנפשה הסוערת והחוקרת אצל קרובי משפחה רחוקים, "הם היו רוחניקים כאלו. והם חשפו אותי לעולם הרוח אז התחלתי להבין שיש משהו שהוא מעבר לעולם הפיזי".
חופש
כשהגיע גיל הגיוס היא החליטה להתגייס 'לצבא האוהבים' וחרשה את אוסטרליה, הודו: "למדתי לנגן שם על חליל צד ועשיתי יוגה", תאילנד: "למדתי מסאז' ובודהיזם" וגם בקצה השני של הכדור - ג'מייקה: "נתפסתי לדת הראסטפארית וטיילתי שם". אפיזודה הזויה של ויכוח על הוצאת דרכון הוביל אותה לכליאה בבית כלא לנשים, "השליכו אותי לתא עם מיטות שנראות כמו קברים ונשים קשוחות עם עבר של רצח". ביומיים הראשונים חשבה שזה כבר הסוף שלה אך אז חלה תפנית בעלילה, "כשהבנתי שיותר נמוך מזה כבר אין, התחלתי פשוט לרקוד. הבנות ראו שאני ממש טובה בריקודי בטן ביקשו שאלמד אותן וכך הפכתי לבת חסות של מנהיגת הכלא". מהכלא היא יצאה עם תובנה שתלווה אותה כל חייה "הבנתי שהחופש הוא פונקציה של תודעה, ובעיקר המחשבה שאנשים הם לא באמת הדימוי שיש לנו עליה – הנה מנהיגת האסירות 'הרוצחת' התגלתה כאדם רגיש ומיוחד".
6 צפייה בגלריה
"במעמקי ליבי בתוך תוכי, רציתי שיראו את מה שאני באמת". מיכל פז יעקבסון. צילום: איתן אלחדז ברק
יופי
פז יעקבסון גדלה בצל הדימוי של 'ילדה יפה', "תמיד הייתי מיכל היפה עם העיניים הכחולות. בגיל העשרה ידעתי איך להראות את היופי שלי עם חולצות הבטן והראסטות, אך במעמקי ליבי, בתוך תוכי, רציתי שיראו את מה שאני באמת כי הרגשתי שכל הזמן רואים את החיצוניות היה אפילו שלב שהתפללתי להיות שמנה ומכוערת".
פציעה
פז יעקבסון עמדה שני צעדים מהמחבל. כתוצאה מההדף של ההתפוצצות לכל מי שעמד לידה לא נותר סיכוי, "הייתי הפצועה הקשה ביותר מאותו פיגוע. כל חלק שהיה חשוף אצלי – הידיים, הצוואר והראש נכוו, אבל הפציעה הקשה הגיעה בעקבות חלק משעון יד שעף מעוצמת הפיצוץ, חתך את גרוני ונתקע בו". לא ברור למי היה שייך השעון, למחבל או לאחד הנוסעים, "זה שעון של קלווין קליין כך שיש לי תחושה שזה היה שייך לאחד הנוסעים".
בדרך להדסה היא אבדה המון דם ונלקחה בבהילות למחלקת טראומה. כשהרופאים כמעט והרימו ידיים הגיעה המלאך הגואל שלה בדמותו של פרופ' אמיר אלעמי, מומחה לכירורגיית בית החזה, שהוביל אותה בדחיפות לניתוח. אך אלת המזל שלה לא עצרה כאן, "בעוד אלעמי מוביל אותי לניתוח הוא פוגש בדרך במקרה את פרופ' יעקב ברלצקי ז"ל, מנהל מחלקת כלי דם שהגיע בכלל באותו היום לטיפול במחלת הסרטן שלו. הוא אמר לו 'תלבש חלוק ובוא איתי'". עד לאותה תקופה לא ידעו רופאים להתמודד עם איבוד של כמה כלי דם בצוואר, אך לפרופ' ברלצקי הייתה תיאוריה שמראה איך כן ניתן להציל חולים כאלו. לאחר 13 שעות ניתוח התברר שהוא צדק.
חמלה
"אני לא צריכה את יום הזיכרון כדי לזכור שנפגעתי. אני חיה את זה ביום יום". מסבירה לי פז יעקבסון לאחר שאני שואל אותה על החלק של נפגעי וחללי פעולות האיבה 'בתרבות וזיכרון השכול' לעומת החיילים, "איזה שם נוראי זה 'פעולות איבה' אני הייתי קוראת לזה 'נפגעי וחללי הקונפליקט'.
'למחבל' של פז יעקבסון יש שם ושם משפחה כך היא כותבת באתר שלה, "אחרי השיקום שעברתי ניסיתי ליצור קשר עם הוריו אך הם לא היו בעניין. הם בטח חשבו שאני הולכת להאשים אותם או משהו כזה. אני רוצה לומר לך שלצלקות שלנו אין צבע, דת או לאום, ודווקא המקום של הכאב והפגיעה יכול להוות עבורנו מקום של חיבור כי שם אנחנו ללא מסכות. אני לא חושבת שהבחור שהתפוצץ עליי באוטובוס לא אהב אותי אפרופו 'פעולות איבה', הוא לא חשב עליי בתור מיכל אלא על הכאב שלו. אני חושבת שאם גם אני הייתי גדלה בסביבה שלא מאפשרת לי מודעות, שלא בטוח שלא הייתי פועלת אחרת במקומו. קרובים שלך נפגעים, אתה רואה את אמא שלך בוכה ומגיע מישהו ומבטיח לך מקום בגן עדן ואת זה שהמשפחה שלך לא תדע עוד רעב. אז אתה לא תעשה זאת למענה?"
לשאלה מה היית רוצה לומר למשפחה שלו אם הייתם נפגשים? השיבה: "הייתי מדברת איתם על החיילים המפוחדים שחוששים לעצמם ולמדינתם. לא רוצה לצאת שמאלנית או משהו כזה אבל יש לי נטייה לראות את הצד השני והפיגוע חיזק לי את התפיסה של לראות אדם כאדם".
שיקום
חודשיים ימים הייתה פז יעקבסון מורדמת ומונשמת בין חיים למוות, "עברתי השתלות עור ונשמתי דרך חור בגרון". כשהיא התעוררה היא הוכרזה כ'נס רפואי'. "אמרו לי שהמשפט הראשון שאמרתי היה 'בחרתי בחיים'. היא עברה שנה של שיקום בה למדה להפעיל את גופה מחדש: "הייתי חבושה בתחבושות לחץ על כל פניי ומה שעניין אותי היה לחיות. כשהצלחתי להכין חביתה בבוקר ולקשור שרוכים, אמרתי למשפחה שלי, 'הגיע הזמן שאתחיל לחיות עצמאית'".
צלקת
כשהוסרו התחבושות התגלו הפנים המצולקות והצוואר, "הצלקות - שחלקן מקובעות בגופי, נראות ברורות כאור השמש, לעיתים קרובות מציקות ומעיקות, מפריעות ומכאיבות, מעירות אותי בלילה, ומשפיעות על העייפות והערנות שלי ביום המחרת. וחלקן, שאינן נראות חיצונית, חיות בתוכי והולכות איתי בכל רגע". ומה בנוגע לסביבה? "בהתחלה הכי קשה לי זה עם המבטים ושילדים מפחדים ממני. גם היום וזה מוזר ומלחיץ, אבל אז היה לי קשה יותר להתמודד עם זה. גם כשאני באינטימיות והחבר נוגע בי בצוואר עולות מחשבות, אבל היום אני יותר שלמה עם זה".
ריפוי
אחרי השיקום עברה פז יעקבסון לגור ביישוב הקהילתי נטף שבהרי ירושלים. "התחלתי לרקוד מחול סופי עם פלסטינים ויהודים כי עניין אותי להתחבר לאמונה שמקבלת את כולם". היא לקחה חלק בארגון פיוס ערבי-ישראלי "לקחו אותי ועוד בחור חרדי הלום קרב שישב באוטובוס שלי והיה עד לכל מה שקרה. היינו שני עולמות שנפגשו מכורח הנסיבות והוא הפך לאח שלי". וברקע היו גם מלחמות מול הוועדות הרפואיות של הביטוח הלאומי "הם בדקו בפינצטה כל צלקת שלי".
ואז לפני 12 שנים היא טסה לדרום אמריקה, "הייתה לי 'קריאה' להגיע לאמזונס". היא נזכרת באחת החוויות המסעירות שחוותה, "נדדתי בין כפרים שונים והגעתי למרפא שבטי בשם דון חואן, אחת הישויות מעוררות ההשראה שפגשתי". בשבטים הילידים הצלקות נתפסות אחרת מהמערב "שאמנים יכולים להיות אנשים שעברו פציעות שחישלו אותם או כאלו שכבר נולדו לתוך שושלת". דון חואן שיתף אותה בטקס המפאצ'ו בו מעשנים טבק מסוג מסוים וחווים ניקיון הגוף תוך כדי שאיפה ונשיפה שלו בליווי 'שירי איקרוס' – שירה מקודשת: "הרעיון הוא שבצורה זו אתה מקבל את האנרגיה של הצמח המרפא".
בכפר אחר בשם 'למוהמה' אליו מגיעים בנסיעה של שעתיים בסירה ממקום יישוב מוכר היא פגשה את 'המורה של כל המורים', "גרתי שם על בית עשוי מעמודי עץ ותקרה על הנהר והשתתפתי בטקסי 'איווסקה'. זהו צמח שלמעשה מחווט לך את המוח מחדש. תחשוב על זה שטראומה היא סוג של צלקת – רגע מקובע בזמן שאינו מרפה ממך. אז בטקס אתה חווה בעצם את אותו הרגע, אך גם משתחרר ממנו". בשבט אחר נתנו לה לשתות הפרשות של טרמיטים, "הם הרי יודעים לבנות ולשקם אז זה היה טוב לצלקות". בעקבות הטקסים מספרת לי שחל שיפור בריאותי בחייה: "הצלחתי להרים את ידיי באופן שלא יכולתי קודם".
לידה
באחד מהמסעות שלה פגשה בברזיל בחור ישראלי. כך באה לעולם לפני שמונה שנים שיר ים לואר "ילדת אור מדהימה ביופייה החיצוני והפנימי, שפותחת ומרחיבה כל לב שפוגשת בדרכה". בשנה הראשונה חשבה פז יעקבסון על איזה ספרים היא תגדל את בתה "באחד הערבים שהנקתי את שיר ים לואר חשבתי לעצמי שאני רוצה שיהיו לה ספרים איכותיים, כאלו שמשמרים את האינטליגנציה הטבעית שלה, שמשאירים אותה עם החיבור הקסום אל נפלאות הבריאה, ואז התשובה מגיעה מבפנים, מילים נשזרות לפסקאות ומקבלות צורה וצבע והופכות לספרי הראשון 'העולם במתנה".
תערוכה
20 שנה חלפו מהרגע ששינה את חייה, ועכשיו היא משיקה תערוכה חדשה בשם 'צלקת'. "התערוכה נולדה לפני שנתיים כשטבלתי את רגליי במעיין הצפון התחלתי למלמל מעין מונולוג על 'מה זה צלקת'?". פז יעקבסון לא ידעה מה לעשות עם הרצון הזה ואז נזכרה בנורית טל-טנא, אוצרת אמנות שפגשה פעם בטיול משפחות באפריקה: "היא באה אליי עם אור עיניה הכחולות. בחיוכה הרחב ועורה המצולק. מיכל כמו השמש - הדבר המעורר לנעוץ בו את מבטך ולבהות, אך גם האסור מפאת הנימוס, בו-זמנית". טל-טנא נענתה לאתגר וגייסה לטובת התערוכה אמנים בעלי שיעור קומה כמו הצלם בועז לניר שתיעד את העיתונאי גבי בשן שנותר קטוע רגליים ממלחמת לבנון הראשונה, הצלמת ורדי כהנא שתיעדה את תהליך דעיכתה של חולת הסרטן גילי פתיר, והצלם זיו קורן שתיעד חיילים פצועים.
טל-טנא: "תערוכה זו מטרתה העלאת מודעות וריפוי, ה"צלקת" מסומנת בהקשריה החברתיים, התרבותיים, האסתטיים, הרפואיים, הפוליטיים ועוד. החל מהתייחסות לשבטים הפראיים מהעבר בהם הצלקת כאות כבוד, לתואר וליופי ועד לימינו בהם רובנו מסתירים את אותן הצלקות שבנו, הנפשיות והפיזיות, משא של זיכרונות". ובנוסף לזה יוצג בתערוכה "קיר צלקות" עליו יתנוססו צילומי צלקות ששלחו אנשים מן השורה.
אפילוג
בסוף המפגש שאלתי את פז יעקבסון האם היא בכלל זוכרת משהו מאותם חודשיים אבודים בחייה כשהייתה מאושפזת? "אני זוכרת רגע אחד שבו הייתה לי תחושה שהייתי במקום מדהים ושם התגלתה לפניי דמות שבחצייה היא אישה ובחצייה היא דולפינה. היא הייתה אפופה באור ואנרגיה והיא אמרה לי 'אל תדאגי הכל יהיה בסדר'. ומאותו הרגע כבר לא דאגתי".
