בשיתוף מפעל הפיס ואתר "שווים"
(כתבת: מור גורן. צלם: ירון ברנר. סאונד: גילי פרידמן)
שון יורמן (26) היא בעלת תואר ראשון בתקשורת באוניברסיטת רייכמן. החלום שלה הוא למצוא עבודה שמקשרת בין תחום התקשורת לתחום המוזיקה. אך מתברר כי העובדה שהיא מתמודדת עם שיתוק מוחין מלידה ולכן מתניידת בכיסא גלגלים מקטינה מאוד את סיכוייה. דניאל לב-ארי (54) הוא עורך דין שמיצה את המקצוע ומחפש עבודה בתחומים חדשים, שירתקו אותו יותר. לב-ארי מתמודד עם מחלת ה-AS , דלקת חוליות מקשחת, שפוגעת במפרקי עמוד השדרה והופכת אותו להיות "קנה במבוק", כהגדרתו, מה שיוצר הפרעה בתפקודים בסיסיים כמו הליכה, ישיבה ועוד.
שון ודניאל לקחו חלק בשנה שעברה בפרויקט "שווים בתעסוקה" המשותף למפעל הפיס, "ידיעות אחרונות", ynet ואתר "שווים", שמטרתו לחולל שינוי חברתי, כלכלי ותודעתי בישראל, לגרום למעסיקים להבין את היתרונות העצומים בהעסקת אנשים עם מוגבלויות, להסיר חסמים ודעות קדומות, להגדיל את מספרם בשוק התעסוקה (כרגע מועסקים רק 40% מהם, פחות מחצי לעומת אנשים ללא מוגבלויות, דבר הגורם לנזק שנתי של מיליארדי שקלים מדי שנה).
הפרויקט חוזר השנה במתכונת מורחבת יותר במטרה להמשיך את התהליך המוצלח ולהעצים את האפקט שלו. במסגרת הפרויקט העניקו גופים שונים הכשרות בשלל תחומים לאנשים עם מוגבלויות. בעוד שרבים מבוגרי הקורסים הצליחו למצוא עבודה, אחרים עדיין מחפשים. דניאל ושון הם שניים מתוכם. לכן, הפגשנו אותם עם גיא שמחי (51), הממונה על תעסוקת אנשים עם מוגבלות בלשכת יו"ר ההסתדרות, כדי שייתן להם עצות וטיפים.
שמחי מתמודד עם מוגבלות בעצמו. בילדותו התגלתה אצלו סוכרת נעורים, שגרמה לכך שבגיל 32 , במהלך התואר הראשון באוניברסיטה, הוא נאלץ לעבור ניתוחים בשתי עיניו שגרמו לו לאיבוד הראייה. כיום הוא נעזר בכלב נחייה. לאחר שסיים את הדוקטורט בעבודה סוציאלית הוא כיהן במספר תפקידים משמעותיים, ביניהם מנכ"ל המרכז לעיוור בישראל. כיום, במסגרת תפקידו בהסתדרות, הוא פועל להשיג ייצוג הולם של אנשים עם מוגבלות בעולם התעסוקה.
שון הייתה הראשונה לספר על האתגרים שבהם היא נתקלת. "בקורות החיים שלי לא רשום שאני עם מוגבלות כי אני רוצה שיתנו לי צ'אנס בזכות הרזומה וההישגים שלי", הודתה, "אחרי זה, כשאבוא לראיון, ברור שיראו את המוגבלות, אבל אז כבר אוכל להציג את עצמי". מתי זה התחיל? יורמן סיפרה על מקרה שבו התקשרה לחברת הפקה ואמרה שהיא מחפשת משרה שהיא לא יותר מדי פיזית. עד היום לא חזרו אליה. היא מודעת לכך שעל כל משרה מתמודדים פעמים רבות עשרות מועמדים, אבל תוהה אם זה קשור גם למצבה הפיזי.
שמחי ענה: "את בעצם אומרת: אני מחביאה את עצמי בשביל שיתנו לי צ'אנס. עצוב לי לשמוע את זה, והעצב שלי הוא לא בגללך: הוא עצב על החברה, שמאלצת אנשים כמוך להתחבא ולא להיות גאים במי שהם. זה קורה הרבה, לא רק לך".
דניאל, שרצה להגשים חלום ילדות ולעבוד במלון, נתקל גם הוא בסירוב. "לאחרונה נמאס לי לעבוד בתור עורך דין", סיפר, "התלבטתי בין כמה אפשרויות ואחד הרעיונות שחשבתי עליהם היה לעבוד בבית מלון, כי כשהייתי צעיר עבדתי בתור ברמן וזאת עבודה שמאוד אהבתי. יצרתי קשר עם מנהלת כוח אדם של בית מלון מפואר, הגעתי לראיון, עברתי את הריאיון והיא הציעה לי להיות קב"ט. כשהיינו בלובי היא ראתה שאני הולך כפוף ואמרה לי שבעצם לא אוכל להתחיל מחר כפי שאמרה, ונהיה בקשר". בן-ארי מספר כי לאחר מספר ימים, כשהתקשר למלון לבדוק מה קורה עם המשרה, ענו לו שהוא מוכשר מדי לתפקיד. אך לדעתו, "הם פשוט החליטו שזה לא נראה טוב אם קב"ט במלון מסתובב כפוף".
גם שון וגם דניאל הציגו בפני גיא כמה פעמים את התחושה הקשה "שמחרטטים אותם". שמחי אמר בתגובה כי אנשים אכן מחליטים פעמים רבות רק על סמך המראה. "זאת המלחמה שלנו", אמר, "לשכנע שיש בנו הרבה יותר מזה. צריך להיות חזקים, לבוא עם גב זקוף ולא להישבר מהסירובים. רק ככה נצליח".
שון סיפרה עד כמה משמעותי עבורה למצוא עבודה: "עבודה עבורי זה לא רק להרוויח כסף. הכסף עוזר, זה כיף שאתה מרוויח אותו בעצמך ולא מקבל אותו מקצבה או ארגון צדקה, אבל מה שחשוב לי זו החברה. לפגוש חברים חדשים, לצאת איתם אחרי העבודה לשתות או לאכול, זה הרבה מעבר לכסף. זה נותן לחיים משמעות".
מנהלי קורס התקשורת שעברה בקבוצת "ידיעות אחרונות" טוענים כי יש לה כישורים מאוד גבוהים, בעיקר בתחום ההפקה. היא כבר הייתה במספר ראיונות שחשבה שעברו טוב, אך בכל פעם השיבו לה כי "הייתה בעיה עם המשרה", "המשרה לא מתקיימת כרגע", ותירוצים דומים. "אני כל כך מחכה ל-'כן' האחד", אמרה, "אני בן אדם מאוד פעלתני וקשה לי ללא שגרה".
שון שיתפה בקושי משמעותי נוסף – הנגישות. "לפעמים כשאני מגיעה לראיון עבודה אני מגלה שיש מדרגות בכניסה, או שעמדת העבודה לא מספיק רחבה כדי שאוכל להיכנס אליה עם הכיסא. אם מצרפים לכך את העובדה שאין לי ניסיון מקצועי, כמעט בלתי אפשרי למצוא עבודה", היא אומרת, ומוסיפה מיד: "אבל אני לא מוותרת".
לדניאל יש מסר למעסיקים: "כל אדם עם מוגבלות רוצה שידברו אליו כמו לאדם רגיל. לא בהכרח צריך לחבק אותנו. חשוב שמקומות עבודה ידעו: מי שמתחיל להעסיק אנשים עם מוגבלויות – אף פעם לא מפסיק. רק צריך לתת לנו הזדמנות".
בשיחה עלה גם חוק לרון של הביטוח הלאומי, שקובע כי אם נכים מקבלים משכורת – מקצצים להם את הקצבה. "בגלל החוק לאנשים עם מוגבלויות יורדת המוטיבציה לחפש עבודה", אמרה שון. דניאל הוסיף: "אדם עם מוגבלות לא שווה לאדם נורמטיבי. אנחנו לא יכולים לעשות את אותם דברים. אני חושב שנכה צריך להרוויח כמה שהוא מסוגל ויכול, והקצבה צריכה להיות משולמת בלי קשר. נכים צריכים העדפה מתקנת בכל מקום".
בסיכום הפגישה נתן שמחי את ההמלצות שלו: "ראשית, עבודה זאת זכות בסיסית שלנו, וחשוב שנכיר בזה בצורה מלאה. מה שכן, אנחנו צריכים לעבוד מאוד קשה: בין אם ללמוד, או לעבור הכשרה מקצועית – כי ידע זה כוח. הדבר השלישי שאני מציע זה להגיע עם קורות חיים מסודרים, שהמעסיק יבין מי אנחנו. וכשאנחנו מגיעים לראיון, אנחנו צריכים להראות את הביטחון שלנו בעצמנו, שמבוסס על הידע שצברנו, על ההכרה הבסיסית שעבודה זאת זכותנו, ועל סמך ההכרה העמוקה בכך שיש לנו יתרונות גדולים מאוד לתת למעסיק, ושנוכל לעמוד בדרישות התפקיד".
למעסיקים ביקש שמחי גם להעביר כמה מסרים:
- חשוב שהמעסיקים יבינו שאנשים עם מוגבלויות מאוד מסורים לעבודה, הם נאמנים, מתמסרים מאוד. העבודה נהפכת להיות כל עולמם (לפעמים יותר מעובדים ללא מוגבלות) מעצם העובדה שהם כל כך מוקירים על כך שהתקבלו וחשוב להם יותר מהשאר להוכיח את עצמם.
- יש פה אינטרס משותף, שני הצדדים ירוויחו מזה. המעסיק יקבל עובד מסור והעובד יקבל תחושה שהוא שווה לכולם וחלק מהחברה, לא מודר מהחברה.
- שווה למעסיקים לתת צ'אנס אמיתי, להתעלם מהתווית החיצונית שלפעמים להרבה עבודות לא רלוונטית. שווה להם לייצר סיבת עבודה נגישה ונוחה או לאפשר לאותו עובד לעבוד מהבית. יש המון פתרונות שניתן להגיע אליה בשיחה קצרה. רק צריך לתת הזדמנות שווה.
בשיתוף מפעל הפיס ואתר "שווים"
