צפו והכירו את "הישראלים הטובים בעולם"
מאכילים ילדים, מקימים מרפאות ודואגים לתשתיות של חשמל ומים
(הפקה: שחר לוי; עריכה: איתי פולק)
7 צפייה בגלריה
"חשבתי שאני מתנדבת לתקופה וחוזרת לחיים הנוחים שלי". איילת ישראלי עם פעוט בבית היתומים שאימצה
(צילומים: איילת ישראלי)
בינואר 2019, שנה לפני שהעולם השתנה בגלל הקורונה, איילת ישראלי הייתה בטוחה שהיא יוצאת לטנזניה כדי לצאת מהשגרה - התנדבות נקודתית בבית יתומים מקומי, הרפתקה חד פעמית שארגנה לעצמה לכבוד יום הולדתה ה-50. כשחזרה משם היא ידעה בביטחון דבר אחד: החיים שלה לעולם לא ישובו להיות כשהיו.
בשלב שבו נחתה בשדה התעופה בטנזניה, היא עדיין חשבה על המקום ועל מה שמצפה לה שם במונחים רומנטיים ואלטרואיסטיים. "שילוב של נאיביות, טיפשות ואומץ", היא אומרת היום. "חשבתי שאני מתנדבת לתקופה קצרה, וזהו, חוזרת לחיים הנוחים שלי". שלושה ימים אחרי שהגיעה לשם מצאה את עצמה לבדה, מבוגרת יחידה עם 15 ילדים יתומים, שכל קיומם בעולם היה תלוי רק בה. "מנהל בית היתומים נעלם פתאום, ואני נשארתי עם הילדים בלי לדעת אפילו איך אפשר לתקשר איתם", היא נזכרת.
המראות, אליהם נחשפה שם לראשונה, טלטלו אותה: "העוני בלתי נתפש. הילדים שם רעבים כל הזמן, אבל לא זה מה שהורג אותם. תמיד תהיה מנת שעועית או אורז, או בננה על העץ, אבל המזון הוא לא הסיפור. היתמות שלהם כל כך זועקת, עצם העובדה שלאיש לא אכפת מהם, זה מה שגוזר את גורלם למסלול חיים כזה, לעוני, בלי יכולת לצאת מהלופ. העוני הוא מקור כל הרע. העוני, והתפישה הפטאלית, שמאפשרת מקרים כמו אונס בתוך המשפחה, כי ככה מתפרנסים. ילדים שגדלו כך מגיעים לבתי היתומים בלי לחשוב שמגיע להם משהו טוב יותר בחיים האלה. ילדים אחרים שמגיעים לשם ננטשו בידי ההורים, בעיקר האימהות, שמחפשות פרנסה במקומות אחרים. כך, ילדים מגיעים לבתי היתומים בגיל ארבע, בלי שהם יודעים ללכת, או לדבר".
מה שחשבה שיהיה הרפתקת התנדבות קלילה הפך לחודש וחצי של טיפול מסור בילדים, כמעט לבדה. "חודש וחצי אחר כך המנהל חזר, ואני טסתי לארץ. אבל לא באמת חזרתי. הראש שלי, הנשמה שלי, הלב שלי, נשארו שם. עמדתי בשדה התעופה באיסטנבול, ממתינה לטיסת הקונקשן שתיקח אותי הביתה, התבוננתי בעושר החנויות, שפע האוכל, הררי הרחת-לוקום - וכל מה שרציתי לעשות היה לעצור את האנשים ולצעוק להם 'אתם יודעים איך אנשים חיים במרחק כמה שעות מכאן'? אז הבנתי שזו הייתה רק ההתחלה. הבנתי שהתנדבות ללא המשכיות, רק מנציחה את הפערים בין האדם השבע לאדם שאין לו. זה היה הרגע בו ידעתי שאני חייבת להמשיך לעשות משהו למענם".
איילת ישראלי מבשרת לילדי בית היתומים שמצאה למענם בית ספר חדש
(צילום: איילת ישראלי)
"עמדתי בשדה התעופה באיסטנבול, התבוננתי בעושר החנויות, שפע האוכל, הררי הרחת-לוקום - וכל מה שרציתי לעשות היה לעצור את האנשים ולצעוק להם 'אתם יודעים איך אנשים חיים במרחק כמה שעות מכאן'?"
7 צפייה בגלריה
בגדים חדשים, חיים חדשים. איילת ישראלי עם הילדים ואנשי הצוות בפנימייה החדשה שנחנכה בעזרתה
(צילומים: איילת ישראלי)
7 צפייה בגלריה
"אם אני מצליחה להכניס אותם לפנימייה, זה עולה כ-1,000 דולר בשנה, ואם הם בבית ספר פרטי, שממנו הם חוזרים לישון בבית היתומים, מדובר בכ-700 דולר לשנה בלבד". איילת ישראלי עם יתומי טנזניה
(צילומים: איילת ישראלי)
"הייתי הכי מאושרת כשעשיתי למען אחרים"
ישראלי בת 53. היא ילידת חולון, מתגוררת היום בקרית אונו, נשואה למיקי ואם לשתי בנות בוגרות, נעמה ונוגה. גדלה בבית ישראלי רגיל, עברה מסלול נורמטיבי של צבא, לימודים, הקמת בית ספר למחול, חיים בניו יורק במשך שש שנים בגלל העבודה של בעלה, חזרה לישראל והקמה של עסק למכירת כפכפים. בלי דרמות. אבל אז הלוחות הטקטוניים בחייה התחילו לזוז.
"כמה חודשים לפני יום ההולדת ה-50 שלי התחיל בקרב כל החברים שלנו באזז, מה עושים לכבוד האירוע", היא נזכרת. "התלבטו בין מסיבה, אולי נסיעה למלדיביים, כל מיני דברים שנראו לי סתמיים לחלוטין. שאלתי את עצמי מה אני רוצה באמת, בלי מגבלות ובלי חסמים. אם הייתי יכולה לעשות הכל, כל מה שעולה על דעתי - מה הייתי עושה? הבנתי שהרגעים שבהם הייתי הכי מאושרת בחיים, היו הרגעים שבהם עשיתי למען אחרים", אומרת ישראלי. "הבית של ההורים שלי היה כולו ממוקד בהתנדבות. ההורים שלי היו עסוקים כל הזמן בלעשות למען אחרים וכך הם גם חינכו אותנו. ואז פתאום הבנתי מה אני רוצה - לנסוע לאפריקה.
"לא ידעתי להסביר מה פתאום אפריקה. מעולם לא הייתי שם לפני כן. כל הטיולים שלי בעולם היו במקומות 'מערביים', החברים שלי קוראים לי 'פרינססה', כי אני זו שהולכת על עקבים לכל מקום. אבל ברגע אחד התאהבתי באפריקה וכבר אי אפשר היה לשנות את דעתי".
ישראלי חיפשה בגוגל 'התנדבות באפריקה', וכמעט התייאשה מול מאות התוצאות. "יש המון משלחות, שיוצאות להתנדבויות קצרות, או משלבות התנדבות תוך כדי טיולים. מצאתי את עצמי אפילו ביום מיונים של משלחת ללוחמים, שמהר מאוד הבנו שזה לא מתאים. ואז החלטתי שאני צריכה ליצור לעצמי את מסגרת ההתנדבות ואת המטרה בעצמי. כך, דרך אישה ישראלית שמצאתי בפייסבוק, גיליתי את בית היתומים הקטן שבו היא התנדבה לתקופה קצרה, במרחק כ-50 ק"מ מההר קילימנג'רו. בינואר 2019 עליתי על טיסה לאדיס אבבה, ומשם לטנזניה במזרח אפריקה".
כשנחתה בשדה התעופה, הייתה האדם הלבן היחיד בסביבה. "התחושה הייתה כמו לנחות בעולם אחר, פשוט ריחפתי שם", היא אומרת. "רק כשהתחלנו לנסוע לכיוון בית היתומים, ראיתי איך פתאום הנוף הפסטורלי של אפריקה התחלף בנוף של עוני ודלות זועקת. מבין המבנים הציצו בסקרנות ילדים לבושים סחבות באישה הלבנה שנוסעת במכונית. סצנה כמעט קולוניאליסטית מסרט של תחילת המאה. עצרנו את הרכב ויצאנו אליהם. היו לי בתיק בלונים צבעוניים, וחילקנו להם. האושר בעיניהם מהמחווה הקטנה הזו הבהיר לי את הסיבה לכך שנסעתי לשם".
המשפחה והחברים תרמו להקמת העמותה
חודש וחצי שהתה ישראלי בבית היתומים ההוא. ניקתה, טיפלה, שלפה לטאות וג'וקים מתוך הבגדים לפני שכיבסה אותם. ניסתה לעשות קצת סדר בכאוס של חיי הילדים שם. "הם אומנם הלכו בבוקר לבתי הספר, אבל יכלו לחזור שעתיים אחר כך, רק כי לא היה להם עיפרון, או שהכפתור בחולצה היה קרוע, ולאף אחד לא היה אכפת מה הם עושים אחר כך", היא אומרת. "סוואהילית לא ידעתי אז ולהם לא הייתה כמעט אנגלית. מצאתי כמה נערים שחיו בשכנות וידעו קצת אנגלית, ותמורת צ'יפס וגזוז, הם היו באים לעזור לתרגם בינינו. עד היום כשאני מגיעה לשם, הילדים האלה באים לעזור, כמובן, תמורת צ'יפס וגזוז", היא מחייכת.
"באחד הימים שם, נסעתי לטיול קצר באחת משמורות הטבע הגדולות בעולם, שנמצאת שעה נסיעה מבית היתומים, אבל הילדים מעולם לא היו שם. צילמתי למענם תמונות של החיות והראיתי להם. שיחקנו משחק, וכל אחד אמר איזו חיה הוא רוצה להיות. אחד אמר שהוא רוצה להיות אריה, כי האריה אמיץ, אחר אמר שועל כי הוא הערמומי, ואז הם אמרו שאני ג'ירפה. צחקתי ושאלתי למה ג'רפה, כי אני גבוהה? והם ענו: 'את ג'ירפה, כי לך יש את הלב הכי גדול, כמו לג'ירפה' מאוד התרגשתי.
"ואז חזרתי לארץ, והבנתי שאני לא יכולה לחזור לחיים שלי. שאני חייבת לעשות משהו למען הילדים האלה שהשארתי שם. חשבתי איך אני יכולה להציל אותם. בכלל לא חשבתי להקים עמותה, רק תכננתי עם בעלי איך נשתמש בכסף שלנו כדי לסייע להם. אבל כמה ילדים אפשר כבר להציל בכסף שלנו? ואם נציל עשרה ילדים, מה עם הילד ה-11? זה הדיר שינה מעיניי, לא ידעתי מה לעשות", היא מספרת. "התחברתי כל כך לילדים, לנשמות שלהם. ידעתי שאני רוצה לעזור להם כי אני מכירה את הפנים שלהם, את הסבל שלהם, והייתי חייבת לעשות עם זה משהו".
ביום ההולדת ה-50 שלה, בעלה מיקי, שהיא מכנה "חתיכת המזל שלי", ארגן לה מסיבת הפתעה עם בני משפחה וחברים קרובים. זה היה בפורים, ולכן כולם הגיעו מחופשים. ישראלי, שחשבה שהיא מוזמנת למסיבת פורים, הגיעה כמארי אנטואנט. "ואז מיקי לקח את המיקרופון ואמר: 'כל מי שנמצא פה במסיבה תרם 150 שקלים לצורך הקמת עמותה למען הילדים שלך מאפריקה. בסך הכל יש לך 17,500 שקלים'. עמדתי שם, מחופשת למארי אנטואנט, ובכיתי את נפשי. ככה הקמנו את עמותת הלב אפריקה. הלוגו של העמותה הוא, כמובן, הג'ירפה עם הלב הגדול".
20 יתומים כבר זכו למלגות לימוד מטעם העמותה, וישראלי מחפשת כל הזמן תורמים נוספים לסייע לילדים נוספים. היא מספרת כמה מעט צריך כדי לממן שנה של ילד בטנזניה: "אם אני מצליחה להכניס אותם לפנימייה, זה עולה כ-1,000 דולר בשנה, ואם הם בבית ספר פרטי, שממנו הם חוזרים בכל יום לישון בבית היתומים, אז מדובר בכ-700 דולר לשנה בלבד. בשבילנו זה כמה מאות שקלים בשנה, סכום שאנחנו מוציאים בלי להניד עפעף על דברים פעוטים. שם, סכום כזה מממן חינוך, ואוכל ובריאות לשנה שלמה".
"לא כולם חייבים להגיע ללימודים אקדמיים, אבל המטרה שלי היא שילמדו לפחות עד גיל 15 או 16, כי משם כל האופציות פתוחות במדינה שלהם ובתרבות שלהם. אני רוצה לעשות שינוי בחיים של ילדים שנולדו ב'חצר האחורית של העולם', למרות תנאי הפתיחה הגרועים שלהם"
7 צפייה בגלריה
איילת וצוות בית היתומים פורקים את ארגזי הבגדים, הצעצועים והציוד שהביאה עימה מישראל
(צילומים:איילת ישראלי)
7 צפייה בגלריה
ארגזי ציוד ובגדים ששולחת איילת ישראלי באמצעות עמותת "הלב אפריקה" אל בתי היתומים בטנזניה
(צילומים: איילת ישראלי)
1.3 מיליון יתומים
כבר באותה שנה חזרה ישראלי ארבע פעמים לטנזניה. "רציתי להבין את החיים שם, להבין מה אני יכולה לעשות ואיך, כמה בתי יתומים יש ומה המצב שם. ראיינתי מנהלים ופגשתי ילדים. כיתתי רגליים, ממש, במחוזות השונים של המדינה ויצרתי קשרים עם אנשים בכפרים מצד אחד ועם עשירי טנזניה, שמסייעים לי לא מעט, מצד שני, כדי לבנות את רציונל הפעילות של העמותה.
"בארץ חיכה לי מבוך בירוקרטי לא פשוט", היא ממשיכה. "להקים עמותה בישראל זה לא עניין קל. יש הררי מסמכים ואינסוף חוקים, אבל החלטתי שאני הולכת עם זה עד הסוף, ופשוט ישבתי ולמדתי איך אני עושה את זה".
מה החזון של העמותה?
"המטרה הבסיסית של התוכנית היא להעניק לילדים בבתי היתומים חינוך. אני רוצה שהם יהיו טובים בבתי הספר היסודיים ואז יתקדמו לתיכונים הממשלתיים, שהם טובים מאוד. מי שטוב בתיכון יוכל כך לקבל מילגה לאוניברסיטה. לא כולם חייבים להגיע ללימודים אקדמיים, אבל המטרה שלי היא שילמדו לפחות עד גיל 15 או 16, כי משם כל האופציות פתוחות במדינה שלהם ובתרבות שלהם. אני רוצה לעשות שינוי בחיים של ילדים שנולדו ב'חצר האחורית של העולם', למרות תנאי הפתיחה הגרועים שלהם".
התשוקה הגדולה של ישראלי ליתומים של טנזניה מעוררת עליה ביקורת מצד מי שטוען כי יש מספיק למי לעזור פה בארץ, בבחינת "עניי עירך קודמים".
כיצד את עונה לביקורת כזו?
"בתוך עמי אני חיה. אני יודעת שלישראלים יש נטייה לחשוב שאם אנחנו עושים משהו במקום אחר, זה יבוא על חשבוננו כאן. אבל זה לא נכון. דווקא כיהודים, ההיסטוריה שלנו לא מאפשרת לנו לעמוד מנגד. בדיוק כשם שאנחנו פועלים לסייע לפליטים ולנפגעי המלחמה באוקראינה. בעיניי, אין גבול מדיני לנתינה.
"בטנזניה יש 1.3 מיליון יתומים, רבים מהם הם יתומי איידס. להשוואה - בארץ יש כ-5,000 יתומים (על פי נתוני עמותת חמניות). אי אפשר להשוות את מנגנוני התמיכה שיש בארץ ליתומים לאלה שאין שם. בטנזניה יש אומה שלמה של יתומים. הפער הוא עצום. גם הגדרת העוני בישראל לא דומה להגדרת העוני במדינות מתפתחות. כאן יש מאיפה לקחת, שם זה לא קיים. במעט שיש לי אני יכולה לעזור שם המון. פה זה בכלל לא ריאלי לסייע למישהו עם משאבים מוגבלים כאלה.
"אבל לא בגלל זה אני שם. למה לא להפיץ את השפע שלנו במקומות אחרים? זה לא בא על חשבוננו. בארץ יש אלפי עמותות שמסייעות בכל בעיה ולכל קבוצה, ויש סביבן המון תרומות של יהודים מהארץ ומהעולם. מה הקשר לצבע, לגזע, לדת, למה לא לעזור לבני אדם שסובלים כל כך?".
"בטנזניה יש 1.3 מיליון יתומים, רבים מהם הם יתומי איידס. להשוואה - בארץ יש כ-5,000 יתומים (על פי נתוני עמותת חמניות). אי אפשר להשוות את מנגנוני התמיכה שיש בארץ ליתומים לאלה שאין שם. בטנזניה יש אומה שלמה של יתומים. הפער הוא עצום".
7 צפייה בגלריה
"בטנזניה יש אומה של יתומים. הפער הוא עצום. במעט שיש לי אני יכולה לעזור שם המון". איילת עם הילדים
(צילומים: איילת ישראלי)
זו לא עליונות של האדם לבן?
"מעולם לא אמרו לי דבר כזה. שם הם קוראים לי טאיפה טאולה - הארץ המובטחת. בגלל כתבי הקודש הנוצריים, מבחינתם אלוהים בחר בנו, היהודים, וישראל זו הארץ המובטחת. בזכות מה שאני עושה למענם זה אפילו מחזק את היחס המכובד הזה. אני לא מרחמת עליהם, אבל יש בי המון חמלה כלפי נקודת הפתיחה שלהם בעולם. יש הבדל גדול: כשאנחנו מרחמים על מישהו, אנחנו מסתכלים עליו מלמעלה. כשחומלים, אנחנו מזדהים ומבינים שיכולנו להיות במקומו.
"לטוב ולרע, הם ללא ספק אנשים אחרים מאיתנו. אנחנו מאוד עסוקים ב'כאן ועכשיו', לוקחים אחריות על מה שקורה, ומאוד מתבלבלים כשקורים דברים שהם לא בשליטתנו. הם מאוד פטאליים. החיים בעיניהם הם משהו גדול מאיתנו וחסר שליטה. אולי זה סוג של מנגנון הגנה, כי כשאתה נולד באפריקה, אתה חייב להגן על עצמך מפני החיים, ולומר לעצמך 'אני קטן בתוך כל היקום העצום הזה', כי אחרת הם לא יוכלו לחיות בתוך כל הסבל שם".
מאז 2019 נסעה איילת ישראלי לטנזניה כבר שמונה פעמים. בנסיעה אחת, עם פרוץ הקורונה, מצאה עצמה נתונה בהסגר במשך חודשים, ללא יכולת לחזור. כשהיא בארץ, "בזמן שבין הנסיעות" כהגדרתה, היא עסוקה בניהול העמותה ובהרצאות ברחבי הארץ, במטרה להסביר את תכלית הפעילות שלה. היא אוספת בגדים וצעצועים שאותם תיקח אל בתי היתומים בנסיעה הבאה, וכן מגייסת תומכים ותרומות כדי להציל כמה שיותר ילדים.
"אני לא מתיימרת להציל מיליון. הלוואי ויכולתי, אבל אני מבינה שאי אפשר. החזון הוא להושיט יד. להכיר בכך שאנו בני מזל, ואנו יכולים להרשות לעצמנו לתת קצת משלנו, לאפשר להם לעלות על דרך המלך שלהם. אני מאמינה באמת שכל המציל נפש אחת מציל עולם מלא".
(* חברות או אנשים המעוניינים לתרום חפצים למען הילדים בבתי היתומים מוזמנים להתקשר ל- 054-4447806).
