"אתה הבן שלי, איך קוראים לך?"
זה המשפט הראשון שאמר לי אבי הביולוגי בפגישה הראשונה ביננו שהתקיימה ב-20 בנובמבר 2018, במשרדי השירות למען הילד בתל אביב. אמי הביולוגית נפטרה שמונה שנים קודם לכן, ואת פניה ראיתי לראשונה רק דרך התמונות היפות באלבום שקיבלתי מארבעת ילדיה, אחיי למחצה. תחושת החמצה בלתי נסבלת.
הייתי בן 47, גרוש ואבא לשניים, כשנפגשתי איתו לראשונה. הוא היה גדול ממני ב-20 שנה בדיוק. לדבריו, המתין למפגש איתי מהיום שבו נולדתי. ההתרשמות הראשונה שלי ממנו הייתה שהוא אמין ודובר אמת. ההתרגשות שלו נראתה אותנטית.
הוא אמר לי במפורש, בקול סדוק, שחיפש אותי כל השנים מאז שנולדתי. ביקש מיד לרחוץ בניקיון כפיו ולרכוש את אמוני. הוא התרגש מאוד ורעד, חיבק אותי, עיניו דמעו ושפתיו רעדו, ניכר עליו שחשש מתגובתי. אבל אני האמנתי לו והאותנטיות שהפגין שבתה את לבי כבר בדקות הראשונות לפגישה.
במקרה, באותו יום לבשנו את אותה חולצה מכופתרת. הצלחתי למצוא קווי דמיון נוספים בינינו: מבט אחד הספיק כדי להבין כי הוא בן עדות המזרח, חילוני ובעל כרס בולטת שהעידה כי הוא אוהב לאכול. עד כה, היה ברור שיש בינינו קשר דם.
הוא אמר לי במפורש, בקול סדוק, שחיפש אותי כל השנים מאז שנולדתי. ביקש מיד לרחוץ בניקיון כפיו ולרכוש את אמוני. הוא התרגש מאוד ורעד, חיבק אותי, עיניו דמעו ושפתיו רעדו, ניכר עליו שחשש מתגובתי. אבל אני האמנתי לו, והאותנטיות שהפגין שבתה את לבי כבר בהתחלה
ואז, תוך כדי שעיניי מחפשות אישורים נוספים לכך שהוא אכן אבי הביולוגי, הבחנתי בציפורן הארוכה ששימשה המשך ישיר לזרת שבידו הימנית. באופן שהפתיע אפילו אותי, הציפורן הבולטת הצליחה לצייר עבורי את אופיו ואורח חייו של האדם שעמד מולי, זה שהציג את עצמו כאבי הביולוגי.
אותה ציפורן, שבעבר שימשה סימן לאצילות ועושר בתרבות הסינית - סימנה לי באותו רגע את מעמד הסוחרים אליו משתייך אבי. תכלית עבודתו היא יציר כפיו, עבודה פיזית כלשהי, ובדבר אחד הייתי בטוח: קיסר סיני הוא לא.
"אם הייתי גדל אצלו, גם לי הייתה ציפורן כזו?", שאלתי את עצמי ללא קול.
"זה נכפה עליי, לא רציתי את זה"
המפגש הראשוני עם הוריי הביולוגיים, הוא אירוע שדמיינתי במוחי מאז שאני זוכר את עצמי. עולמו הפנימי של מי שנמסר לאימוץ הוא לרוב עמוק ומפותח במיוחד, מתוך ניסיון לדמיין איזה מין אנשים הם הוריו, איך היו נראים חייו לו היה נשאר לגדול איתם ולא ננטש או יוצא מחזקתם מכל סיבה שהיא.
הן הילדים המאומצים והן ההורים הביולוגיים, מגיעים למפגש הזה כשהם טעונים בדמיון וברגשות מורכבים שהתפתחו במוחם במהלך השנים. זו הסיבה שכבר בשניות הראשונות נבנה רושם ראשוני על האדם שמולך, בעזרתו אתה מנסה להבין האם מדובר בקשר בעל היתכנות הישרדותית - או שלטובת כל הצדדים, עדיף לחתוך אותו עוד לפני שהוא התחיל.
אנשים שמשדרים חום, נראים לרוב מאיימים פחות מאלה המשדרים קור או ריחוק. חום יכול להתבטא בתשומת לב פיזית, חיוך או תנודה עם הראש, אולם שלא כמו ברוב המפגשים הראשוניים בחיים - במפגש בין מי שנמסר לאימוץ להורה הביולוגי שלו - השלב הראשון כולל גם חיבוק.
הורה ביולוגי, לרוב זו תהיה האמא, מגיעים לפגישה הזו לא נינוחים, חלקם חוששים מאוד מהתגובה שיקבלו מצד ילדם הביולוגי שאותו לא גידלו. במקרים רבים הם סוחבים איתם לא מעט רגשות אשם ובושה, אותם הם מסתירים מאחורי נרטיב שפיתחו לעצמם לאורך השנים במטרה להמשיך לחיות בשלום עם עצמם.
ויש גם הורים ביולוגיים שחוששים מהטלטלה שמפגש מסוג זה עלול לייצר בקרב המשפחה החדשה שהקימו עם השנים, זו שלעיתים כלל לא מודעת לטרגדיה שאותו הורה סוחב עמו מהעבר.
המסר העיקרי של אותם הורים, יהיה לרוב: "אני לא רציתי את זה, זה נכפה עליי", ורבים מהם "ישכחו" להתעניין בילדם, הקורבן המרכזי בסיפור. דווקא העברת מסר של ביטחון והתעניינות בילד הביולוגי, עשויות לצמצם את החשש ולגרום להורה המעוניין ביצירת הרושם הנכון - להיראות מזמין הרבה יותר
במקרים רבים, כבר במפגש הראשון ניתן להבחין כי טון הדיבור של ההורה הביולוגי משדר רחמים עצמיים, חוסר מזל וניסיון למצב את עצמו כקורבן של נסיבות. לאורך המפגש רבים מהם ידברו על עצמם, יהיו עסוקים במתן הסברים, שהוכנו מראש כמובן, לנסיבות הקשות שבהן הם נאלצו למסור לאימוץ או שילדם נלקח מהם, תוך ניסיון להדגיש את חוסר האונים שבו היו מצויים באותה תקופה.
המסר העיקרי של אותם הורים, יהיה לרוב: "אני לא רציתי את זה, זה נכפה עליי", ורבים מהם "ישכחו" להתעניין בילדם, הקורבן המרכזי בסיפור, זה שניצב מולם בפעם הראשונה מזה שנים. אולם, דווקא העברת מסר של ביטחון והתעניינות בבן או בבת הביולוגיים, עשויות לצמצם את החשש ולגרום להורה הביולוגי המעוניין ביצירת הרושם הנכון - להיראות מזמין הרבה יותר.
כשהציפייה לא מתממשת
המטענים הרגשיים הכבדים שהצטברו במהלך השנים בליבו של הילד שנמסר לאימוץ, לא מאפשרים לו להגיע למפגש כזה לבד. אני הגעתי למפגש הזה עם ילדיי ועם אבי המאמץ. אמי המאמצת נפטרה 17 שנים קודם לכן.
לא פעם, המאומץ מגיע למפגש הראשון עם רגשות עזים כלפי אדם שהוא מעולם לא פגש או הכיר: קהות חושים, כעס, עלבון, בוז ולפעמים גם טינה, אחרי שנים של סקרנות. הוא מגיע לפגישה עם ציפייה לאמפתיה, וללקיחת אחריות מצד ההורה הביולוגי. ציפייה שעל פי רוב מתבדה היות וההורה הביולוגי עסוק, כאמור, ברחמים עצמיים שמטרתם היא לעורר אמפתיה דווקא כלפיו.
המחשבה השכיחה ביותר בקרב מאומצים ברגעים הראשונים של המפגש עם הוריהם הביולוגיים, היא "מה היה קורה איתי אילו הייתי גדל איתו או איתה ולא עם הוריי המאמצים?".
ובחזרה אליי: אז כן, גם אני חלמתי, התרשמתי, אהבתי את מה שפגשתי ואת מי שהכרתי, עד שהחלום התנפץ כשאבי הביולוגי חזר לסורו ונטש שוב.
ואני? אני חזרתי למציאות.
להיות מאומץ בישראל
בארץ מתקיימים מדי שנה כ-500 מפגשים בין בוגרים שנמסרו לאימוץ בילדותם - להוריהם הביולוגיים. על קיום המפגשים עמוסי הרגש, שמגשימים עבור ילדים מאומצים את החלום לסגירת מעגל, אחראי השירות למען הילד במשרד הרווחה.
כשליש מכמות המאומצים הפונים לפתיחת תיקי אימוץ, הם בגילי 35-26.
כ-20% מכלל המאומצים הפונים לפתיחת תיק האימוץ - נאלצים להתמודד עם סירוב של ההורה הביולוגי להיפגש עמם.
בישראל חיים כיום קצת פחות מ-10,000 בוגרים מאומצים, שטרם פנו בבקשה לפתיחת תיק האימוץ. כ-10,000 אנשים שחיים ללא נקודת התחלה ידועה.
הכותב הוא מרצה ומנטור המלווה מאומצים בוגרים בתהליך פתיחת תיק האימוץ, ומחבר הספר "ילדותי השלישית" בהוצאת "ידיעות ספרים".