לא כל-כך מזמן הייתי שם, ילד בן 10, שלא יושב לרגע ובמקום לאחוז בעיפרון – בועט בכדור. אני זוכר את המורים שהסתכלו עליי וראו ילד שמנסה ומנסה לשבת בכיתה וללמוד אבל לא מצליח. החברים לידי שהיו מקבלים מאיות ואני, לא משנה כמה הייתי משקיע, פעם אחר פעם נכשל.
בערך באותה התקופה שמעתי בפעם הראשונה על קבוצת כדורגל, "שער שוויון", כזו שבה אתה מקבל חולצה של נבחרת, עם מאמן מקצועי והשתתפות בטורנירים, אבל גם מציבה תנאי – בלי לימודים אין כדורגל. פעמיים בשבוע אימונים לפי חוקי הטקס ובמקביל, תגבור במרכז לימודי.
בהתחלה התעקשתי להגיע רק לאימוני הכדורגל, וכל שבוע ניסיתי להתגנב ולברוח לפני שיעורי התגבור במרכז הלמידה. המדריכים סירבו לוותר, שוב ושוב הם ביקשו ודרשו ממני להיכנס, להתאמץ ולשבת ללמוד. אז התחלתי בתרגילים פשוטים, ממש כמו 2+2, הם היו מסמנים לי מאיות, ואני הייתי גאה.
לאט לאט הם העלו את רמת הקושי ודאגו כל הזמן שארגיש את מה שכל-כך חסר לי, הצלחה. פתאום גם ההורים ראו את הציונים משתנים, ואני הסתכלתי על החיוך שעל הפנים שלהם בכל פעם שהשתפרתי עוד קצת. במגרש הכדורגל, הרגשתי כוכב, התמודדנו בטורנירים, ניצחנו, הפסדנו, אפילו זכיתי להתארח במשחק של ישראל נגד ווילס. השילוב של השניים, הכדורגל לצד התגבור, שינה אותי לחלוטין – סוף-סןף למדתי איך לומדים.
מי היה מאמין שיותר מחמש שנים מאוחר יותר אתחיל שנת מכינה, אני, הילד שהתקשה בבית הספר בחרתי להתחיל עוד מסגרת. מי היה חושב שתהיה לי האפשרות להיות שוב ב"שער שוויון", העמותה ששינתה אותי, אבל הפעם בתור מתנדב. לא חשבתי פעמיים כשקיבלתי את האפשרות להודות על מה שנתנו לי אז, והחלטתי שאני אעביר לשחקנים הצעירים את התחושה המיוחדת הזו שזכיתי לקבל מהמדריכים שלי, הצלחה. דווקא אני, שישבתי ממש במקום שלהם יודע איך לגשת ומה קשה במיוחד. היום אני מאמן כחמישה עשר ילדים מוכשרים בקבוצת הכדורגל פה בעכו, שמתאמנים ללא עלות בזכות שיתוף הפעולה המיוחד עם UJIA, ובמקביל מדריך אותם גם במרכז הלמידה.
חינוך בליגה אחרת
הדבר הראשון שאמרתי לכל שחקן שהגיע לקבוצה הוא שיש לו כאן הזדמנות אמיתית, לא רק להתאמן בכדורגל אלא גם ללמוד איך לומדים, להשתפר צעד אחר צעד ולראות שינוי. חלק מהשחקנים מגיעים מרקעים שונים ומורכבים והמטרה שלי היא לדעת לשאול את השאלות הנכונות, לתת לשחקן את המילה הטובה ולשלב אותו בקבוצה כדי שירגיש אהוב וחלק.
זכיתי בשנה האחרונה לעזור לילדים אחרים לעבור מסע משלהם – לצפות בילד השקט והנבון שהגיע אליי בתחילת השנה והתקשה להיות חלק מהחבר'ה, לאט-לאט פורח על המגרש. או בילד ה'בעייתי' של הכיתה, שסירב לשבת וללמוד, ואחרי שתרגלנו יחד שעות על גבי שעות הצליח במבחן. זכיתי לראות השנה ניסים קטנים שכאלה, איך אותם הילדים מצליחים בזכות הכדורגל והתגבור הלימודי ובפעם הראשונה – להבקיע גול.
אני זוכר איך הסתכלתי על המדריכים והמאמנים שלי כשהייתי צעיר, לא בטוח למה הם עושים מה שהם עושים ומה מביא אותם להילחם עליי כל שבוע – ככה סתם, בהתנדבות. היום אני יודע שכל אחד צריך לעצמו את ההזדמנות הזו להעביר את הטוב הלאה, ולהצליח לשנות אפילו ממש קצת אדם אחר.
