כשיובל קרינקין (17) ממבשרת ציון וחניכה בכיתה י' בתיכון החקלאי "אדם ואדמה" תבור, חזרה ללימודים אחרי כמה שבועות של מלחמה - היא מיד חיפשה דרך שבה היא וחבריה יוכלו לתרום למען העורף הישראלי.
וכך, מעבר לסיוע החירום אליו הוזעקו למען החקלאים שנותרו ללא ידיים עובדות, קרינקין החליטה ליזום פרויקט של גידול ירקות ותרומתם לעמותת "עזר לזולת" בעפולה, שתורמת ירקות טריים ומחלקת ארוחות חמות לנזקקים ולניצולי שואה.
לטובת המיזם היא רתמה את חבריה ללימודים, שכמוה גם הם מתגוררים בקמפוס הפועל מטעם רשת התיכונים "אדם ואדמה" מבית "השומר החדש", ולצד לימודים לבגרות מלאה משלבים גם לימודי חינוך וחקלאות ומסייעים לקהילה.
קרינקין: "כשיצרתי קשר עם עמותת 'עזר לזולת', הבנתי שיוזמות כמו שלנו מצליחות לענות על צורך גדול ומפיצות אור ושמחה להמון אנשים. מרגש אותי להיות חלק מקבוצה שלא מחכה למנהיג או לסימן, ופשוט פועלת ויוזמת באופן עצמאי"
"היוזמה נבעה מתוך רצון עמוק שלי ושל כל חניכי 'אדם ואדמה', למצות את כל הטוב שיש ביכולתנו לעשות. כשיצרתי קשר עם עמותת 'עזר לזולת', הבנתי שיוזמות כמו שלנו מצליחות לענות על צורך גדול ומפיצות אור ושמחה להמון אנשים", מספרת קרינקין. "מרגש אותי להיות חלק מקבוצה שלא מחכה למנהיג או לסימן, ופשוט פועלת ויוזמת באופן עצמאי. המוטו שלנו הוא תמיד להיות בעשייה לטובת אחרים, לדרוש מעצמינו כמה שרק אפשר ולפעול אך ורק מתוך שמחה".
היה קשה לשכנע את החברים לשתף פעולה?
"ממש לא. הם התלהבו מאוד לשמוע על היוזמה, והתגייסו מיד. בשבועות הראשונים נדרשה המון עבודה לא קלה של עישוב, ובזכות ההתגייסות הגדולה הצלחנו לסיים אותה מהר מאוד. לא תמיד קל אחרי יום עבודה או לימודים להמשיך לעבוד, ולמרות זאת החבר'ה נרתמו לעזור בשמחה ומכל הלב".
"בני נוער לא מודעים מספיק לקשיים של החקלאים"
בשלב הראשון של הפרויקט, חיפשו התלמידים שטח עבור גידול הירקות ותרומתם לעמותה. אחרי לא מעט חיפושים, הם השתמשו בשטח לא מנוצל הנמצא בתוך חממה קיימת בכפר הנוער החקלאי כדורי. תחילה הם החלו בעישוב אינטנסיבי של השטח, לאחר מכן פעלו להפיכת הקרקע וערבובה עם קומפוסט, ולבסוף הכשירו את החממה והכינו אותה לשתילה.
לאחר שסיימו להכין את הקרקע, הם שתלו מגוון ירקות חורף: חסה, מנגולד, שומר, סלרי, צנונית ובצל ירוק. הגידול נעשה בשיטה אורגנית, ללא חומרי הדברה ודישון כימיים. פעם בשבוע, לאורך תהליך הצמיחה של השתילים, חניכי התוכנית הגיעו לחממה בזמנם החופשי לעשב את השטח על מנת לאפשר צמיחה מיטבית של הירקות. בחודש האחרון התבצע הקטיף הראשון של החסה, ונמסר בהצלחה לעמותה.
עד כמה בני הנוער מודעים למצב הקשה של החקלאים בארץ בעקבות המלחמה, ובכלל?
קרינקין: "החברים מאזור ירושלים שבו אני שאני גרה דיברו על כמה התנדבויות בודדות שהם הלכו אליהן, אבל לא מעבר לכך. מי שלא רואה את הפירות הרקובים על הרצפה ואת החקלאי המיואש שסובל מחוסר בידיים עובדות - לא באמת מצליח להבין עד כמה המצב קשה. לקרוא חדשות כל יום לא מעביר את הצורך הממשי שיש כרגע בחקלאות.
"לבני נוער יש המון רצון להתנדב והרבה כוח ויכולת לעזור, ולכן חשוב מאוד לחשוף אותם למצב הקשה של החקלאות. רק ככה אפשר יהיה לחבר אותם למשימה החשובה הזאת".
שוקיי אסקיו: "היכולת של בני נוער לצאת מה'אני' שלהם, לראות את האחר ולעשות משהו משמעותי עבורו - היא לא מובנת מאליה. מי ייתן ונצליח לחנך כמה שיותר מתלמידינו לראות את הנזקק ולעזור לו, מתוך הבנה ש'היום זה אני, ומחר זה אתה'"
שוקיי אסקיו, מורה לחקלאות בתיכון שבו לומדת קרינקין ומי שליווה את החניכים לאורך כל הפרויקט, מצטרף אף הוא לדברים, ומוסיף: "היכולת של תלמידים בגיל ההתבגרות לצאת מה'אני' שלהם, לראות את האחר ולעשות משהו משמעותי עבורו - היא יכולת לא מובנת מאליה. מי ייתן ונצליח לחנך כמה שיותר מתלמידינו לראות את הנזקק ולעזור לו, מתוך הבנה ש'היום זה אני, ומחר זה אתה'. כולנו חיים במדינה אחת, ולכן כדאי ורצוי להעלות את רמת החיים של כל תושבי ישראל גם למען עתידנו שלנו".
"המלחמה הגדילה את כמות המשפחות שזקוקות לתמיכה"
מנהל עמותת "עזר לזולת", סנדי בן זקן, מספר כי הסועדים התלהבו מאוד מהיוזמה של התלמידים ומהתוצרים הטריים שקיבלו מהם. "שיתוף הפעולה עם התלמידים היה מעולה. הם התקשרו אלינו בתחילת הפרויקט, ביררו על הצרכים של העמותה והתאימו את הגידולים למידע שמסרנו. מעבר לכך שהם תמיד היו מסבירי פנים ונעימים", אומר בן זקן.
לדבריו, מפרוץ המלחמה הצטרפו משפחות רבות למעגל התמיכה. בנוסף, רבים מהקשישים ומניצולי השואה חוששים לצאת מהבית בימים אלו, והעמותה הקימה מערך משלוחים שמביא את הארוחות עד לפתח ביתם.
" הקשישים וניצולי השואה סובלים מבדידות רבה בימים אלו, וחלקם גם חוששים בעקבות האזעקות ומסתגרים בביתם במשך ימים שלמים. אם לפני המלחמה הם היו מגיעים אלינו לעמותה כדי לקבל את האוכל ועל הדרך גם פוגשים אנשים נוספים ומפתחים עמם שיחות, היום יש כאלו שלא יוצאים מהבית במשך שבועות. החשש שלהם שלא יספיקו להגיע למרחב מוגן במידת הצורך מונע מהם לצאת, וזה בעייתי מאוד עבורם".
