ב-3 באוקטובר, חול המועד סוכות תשפ״ה וכמו לפני מיליון שנה, נסענו למפגש משפחתי אצל אחותי בשומרון. שנים לא העזתי לנסוע לשם. הפחד לעבור בחווארה היה פשוט גדול מדי. נסענו בכביש עוקף, דרך בקעת הירדן, שהתגלה כמפחיד ולא בטיחותי. התלבטתי איך לחזור משם לירושלים, ומשה צבי, אחי הקטן, מפקד ביחידת סיור בדרגת רס"ן, הציע ללוות אותנו ברכבו. שאלתי אותו אם יש לו קשר עם סיור של חיילים שיוצא בכל מקרה לדרך, שאולי נצטרף אליהם. הוא חייך אלי בביטחון, טפח על נשקו, ואמר לי ״יש לך אותי, למה את צריכה עוד ג׳יפ?״
רבקה נריה בן שחרצילום דני לויממש אז ניגשה אלינו אחייניתנו הקטנה, תכולת העיניים. ״משה צבי, מה תעשה אם יבואו המון-המון מחבלים? אתה רק אחד, ויש לך רק רובה אחד, והם כל כך הרבה״. הוא חיבק אותה, ואני ביקשתי ממנה שלא תלחיץ אותי יותר ממה שאני כבר לחוצה, ויצאנו לדרך. ארבעה ימים אחר כך, במוצאי שמחת תורה, כשגילינו את עוצמת הזוועה, אמרתי לכולם שהקטנה תכולת העיניים הבינה את מה שצה״ל כולו לא הבין.
עוד זה נולד, זה נפצע
משה צבי נלחם בכפר עזה ובנחל עוז, ואחרי סדרת אימונים נכנס עם חייליו לעזה. חיינו בחרדה איומה, הטלפון עלינו, זמינים כל הזמן. הוא יצא רק לשתי התרעננויות קצרות בנות 36 שעות, וחזר פנימה. לפני שלושה שבועות יצא לארבעה ימי חופשה. בשבילנו, היו אלה ארבעה ימים של שכרון חושים. גילינו מחדש מה זה לישון בלילה ולתפקד ביום. לראשונה לא קפצנו מכל טלפון או דפיקה בדלת. בכל בוקר הרגשתי איך אני נושמת מחדש, יודעת שהוא במיטה שלו ולא בחאן יונס.
במפגש המשפחתי שערכנו לכבודו הוא הצטנע, לא סיפר הרבה. כששאלתי כמה מקלחות הוא עשה מאז שמחת תורה, הוא שאל אם לכלול גם את המקלחות בזמן האימונים בבסיס ובהפוגות. ענינו שלא, והוא ספר עם האצבעות – ארבע. ארבע מקלחות! אחת עם בקבוקים, אחת עם מים קרים, ורק שתי מקלחות אמיתיות.
במוצאי שבת, 24 בפברואר, ביליתי את הלילה לצד בתי, בחדר הלידה. התפללנו על משה צבי ועל שאר החיילים, בלי לדעת שבשעות האלה הוא כבר היה בסורוקה, פצוע קשה, מורדם ומונשם. כדור נכנס לריאתו הימנית, וברוך ה׳ - יצא. בבוקר, כשזה נודע לנו, הסתכלתי על התינוק המתוק שנולד לבתי, ובעיניים דומעות הבטחתי לו את מה שהבטחתי לילדים שלי – עד שאתה תגדל, מתוק שלי, לא יהיו יותר מלחמות. צה״ל יהיה צבא של שלום.
המעבר החד מיולדות עין-כרם לטיפול נמרץ סורוקה היה בלתי נסבל. נשים צולעות, תינוקות מהממים, ומבקרים מחייכים התחלפו בפנים חיוורות ומודאגות של בני משפחות, ובצפצופים של מכשירים. קשה לתאר במילים את החוויה האיומה הזו, לראות את אחי הקטן, הגיבור והחזק, שוכב כך במיטה, מחובר לצינורות. ליטפתי אותו, אמרתי לו שהוא חייב לצאת מפה, ושלא ניתן לו לחזור לעזה. ידעתי שאם הוא היה ער, ישר הוא היה עונה שברגע שיוכל לקום מפה, הוא חוזר לעזה, לחיילים שלו.
2 צפייה בגלריה
כמה קשה לראות את אחי הגיבור והחזק שוכב כך ומחובר לצינורות. פינוי פצועים מקו הלחימה במסוק
(צילום: דובר צה"ל)
חשבתי שלא נשארו בי עוד דמעות אחרי שבכיתי כל כך על בן דודי, דוד מאיר, שנהרג בקרב בבארי, ועל האנשים האהובים שאיבדתי במכללת ספיר. אבל אז גיליתי שיש מאגר דמעות נוסף שמיועד לפצועים. אלה שאנחנו לא שומעים עליהם מספיק
אנחנו לא שומעים מספיק על הפצועים
שלושה ימים אחר כך, עדיין לא קולטים מה קורה, גילינו שמכר שלנו נפצע קשה בעזה. יום לאחר מכן נודע לנו שקטעו לו את שתי הרגליים ויד אחת, ומאז אני לא יודעת את נפשי. התרגלנו למנות את ההרוגים, לבכות על האנשים שלא ישובו עוד. חשבתי שלא נשארו בי עוד דמעות אחרי שבכיתי כל כך על בן דודי, דוד מאיר, שנהרג בקרב בבארי, ועל האנשים האהובים שאיבדתי במכללת ספיר. אבל אז גיליתי שיש מאגר דמעות נוסף שמיועד לפצועים. אלה שאנחנו לא שומעים עליהם מספיק.
חבר משפחה, חייל מילואים בגולני, אמר לי השבוע שנהרגו לו כל כך הרבה חברים, שהוא לא מסוגל לבכות על חברים שנפצעו. "הם פצועים, אבל הם כאן", הוא אמר – והעיניים שלו נצצו באופן חשוד. אני תוהה אם זה מה שאנו רוצים כחברה. למנות את ההרוגים, ולהשאיר את הפצועים לטיפולו של משרד הביטחון. האם אנו יודעים כמה פצועי גוף ונפש הותירה המלחמה הזו? כמה קטועי גפיים שלא ישובו לחייהם הרגילים לעולם? מדוע בקורונה ספרנו מונשמים, והיום אנחנו לא סופרים את המונשמים הצעירים, החיילים שלנו?
2 צפייה בגלריה
מישהו חושב באמת שאם ימשיכו להילחם, החטופים פשוט יופיעו? כוחות צה"ל פועלים ברצועת עזה
(צילום: דובר צה"ל)
"אני מרגישה שאנו חיים בתוך טעות גדולה. אנו פשוט מקריבים את בנינו למולך. כמו אליל דמיוני שמבטיח דברים בלתי מושגים, רודפים מנהיגינו הכושלים אחרי ניצחון בלתי מושג. אני מסתכלת על לביא, נכדי הזעיר, ומתפללת שעד שהוא יגדל יהיה לנו מספיק כוח – לא כוח להילחם, כוח לעשות שלום"
אני מרגישה שאנו חיים בתוך טעות גדולה. אנו פשוט מקריבים את בנינו למולך. כמו אליל דמיוני שמבטיח דברים בלתי מושגים, כך מנהיגינו הכושלים רודפים אחרי ניצחון בלתי מושג. אני מביטה בלביא, נכדי הזעיר, ומתפללת שעד שהוא יגדל יהיה לנו מספיק כוח – לא כוח להילחם, כוח לעשות שלום. אני מביטה בבנותיי החכמות, המשרתות ביחידת עילית במודיעין, ומתפללת שאת כל החוכמה והבינה שיש ביחידה שלהן, יקדישו למצוא פתרון לסכסוך, לא לקדם את המלחמה. את התוצאות של ההשקעה במלחמה ראינו יפה מאוד בשבעה באוקטובר. עכשיו צריך להשקיע במסלול אחר.
אין לי טענות לחיילים ולמפקדים בדרגים הנמוכים, אלה שבאמת מוכנים למסור את נפשם למען המדינה הזו. אין לי טענות לכל המילואימניקים שעצרו הכול ורצו לשמור עלינו, ולמטיילים הצעירים שהפסידו את חלום הטיול הגדול ושבו ליחידותיהם. יש לי טענות רבות לאלה שמובילים אותם, לאלה שמובילים את כולנו, ונראה שלא ברור להם לאן.
כל החודשים האלו פחדתי לספר מה אמרה אז, בסוכות, אחייניתי הצעירה. פחדתי לשאול שאלות. פחדתי שכל מה שאגיד עלול לפגוע באחי הקטן. אבל עכשיו אני מפחדת שאם נמשיך לשתוק, ייפצעו עוד חיילים, יונשמו עוד צעירים, ייקטעו עוד גפיים.
אמישהו באמת מבין מה מטרות המלחמה? למישהו יש הגדרה ברורה מה זה "ניצחון"? או מה זה "מיטוט חמאס"? אם נקבל את הראש של סינוואר על מגש, זה ייחשב "ניצחון"? זה באמת יעזור למישהו, חוץ מלהשביע את מוטיבציית הנקמה הקולקטיבית? מישהו כאן מבין למה החטופים עוד לא איתנו?
אז הנה, אני כבר לא מפחדת לשאול: מישהו באמת מבין מה מטרות המלחמה? למישהו יש הגדרה ברורה מה זה "ניצחון"? או מה זה "מיטוט חמאס"? אם נקבל את הראש של סינוואר על מגש, זה ייחשב "ניצחון"? זה באמת יעזור למישהו, חוץ מלהשביע את מוטיבציית הנקמה הקולקטיבית? מישהו כאן מבין למה החטופים עוד לא איתנו? מה באמת קורה עם העסקה? יש מישהו שבאמת חושב שאם ימשיכו להילחם עוד ועוד, החטופים פשוט יופיעו? מישהו שואל את עצמו האם יש טעם בסיכון החיילים, ללא מטרה ברורה?
אני ממליצה לכולם לצאת לסיבוב במחלקות לטיפול נמרץ. אפילו לכו רק למחלקות השיקום, תראו איך הצעירים המתוקים האלה מנסים ללמוד מחדש ללכת, לאכול, לנשום. אפשר גם לסייר בבתי הקברות הצבאיים. החלקות הטריות והאדמה התחוחה יעזרו לנו לשאול את השאלות הנכונות ואולי גם לקבל את ההחלטות הנכונות.
ד״ר רבקה נריה-בן שחר היא מרצה בכירה במחלקה לתקשורת, המכללה האקדמית ספיר וחוקרת אורחת במכון הדסה ברנדייס.
