"בגיל שנה הוצאתי בצו חירום מהבית", מספרת בפתיחות לב מרשימה ספיר גרדוש (37) מנהריה. "גדלנו בבית לא יציב. הייתה אלימות. בית מאוד קשה. כשאתה גדל לתוך זה – זה כבר חלק ממך. אני לא מכירה משהו אחר. עכשיו, כשאני אמא לילדים, אני יודעת איך זה אמור להיות ולהיראות ולהישמע".
בגיל צעיר ביותר, עוד לפני שבכלל הבינה מה קורה סביבה, החלו תלאות החיים של גרדוש ושל חמשת אחיה לאתגר אותה. כששני אחיה הגדולים נשלחו לכפר הילדים בעפולה עילית, היא עדיין הייתה צעירה מכדי להצטרף אליהם, ולכן הם הופרדו והיא נשלחה ל"בית שבתאי לוי", מרכז חירום לילדים בגיל הרך בחיפה. מאוחר יותר, לאחר שאומצה, הצטרפו אליה אחותה הצעירה ושני אחיה הצעירים עוד יותר. "לקחו אותם מאמא שלי בברית. נתנו לה להיות איתם עד הברית ואז הם נלקחו ונשלחו לאימוץ".
צפו בילדי כפר הילדים "נווה יהודה" נס ציונה של מל"י, שרים עם קאשי על מציאות חייהם:
מל"י- מפעל לילדי ישראל
"הגעתי לאשר בן שימול, שהיה המנהל אז. העובדת הסוציאלית טוענת שממש קפצתי על הגדרות כשהביאו אותי לשם - את זה אני לא זוכרת. אני כן זוכרת שאשר לקח אותי למשרד שלו. הוא כנראה הבין את ההיסטריה שאני נמצאת בה – הוא ישב איתי ואמר לי שהכול יהיה בסדר ו'אנחנו פה איתך'. אני זוכרת את הסיטואציה – את הקלסר שהיה מולו. את השולחן. 'אבא ואמא לא יכולים לגדל אותך. הם לא יכולים להיות איתך, ואנחנו נעזור לך'. זה משהו שליווה אותי כל החיים, הרגע הזה של הכנות. למרות שהייתי קטנה הוא צייר לי את המציאות כמו שהיא. זה מאוד עיצב אותי בתור בנאדם – לבוא לבנאדם ברגע הכי קשה שלו, כי זה כנראה אחד הרגעים הכי קשים שהיו לי בחיים, ולהגיד לו 'אני איתך. אני פה'".
"כפר הילדים בעפולה עילית", אותו ניהל בן שימול, הוא למעשה שלוחה אחת מיני רבות של "מל"י – המפעל להכשרת ילדי ישראל". העמותה, שנוסדה לפני 79 שנים ע"י כלת פרס ישראל רחה פריאר ז"ל במטרה לחנך ולשקם ילדים בסיכון בגילי 18-6, מונה היום כבר 15 מסגרות וכפרי ילדים ונוער ברחבי הארץ. למעשה, מל"י מהווה בית חם ומסגרת חינוכית משקמת ומקדמת ליותר מ-800 ילדים בסיכון וחסרי בית, כאשר ייחודו של הארגון הוא בתפיסה החינוכית-טיפולית שלו.
המודל: תא משפחתי מתפקד ועוטף
בניגוד לפנימיות, כפרי הילדים של מל"י בנויים על מודל של תא משפחתי, שמורכב מ-12 ילדים וילדות בגילאים שונים הגרים יחד עם זוג נשוי ועם ילדיו. הזוג הנשוי משמש כ"הורי בית" עבור הילדים ואף מתפקד כחלק קבוע בצוות שעוטף את הילדים.
"זה לקבל במתנה בית חם' - משפחה מחבקת, שפע וביטחון", משתפת גרדוש. "ישר קיבלתי מעטפת הוליסטית מאורי וזהבה כהן – הורי הבית, מבת שירות וגם מפסיכולוגית שקיבלה אותי מהרגע הראשון. היו באים לקחת אותי מהגן, וזהבה, אם הבית, הייתה באה לשם לכל מה שצריך. עד היום היא אמא שלי לכל דבר – היא מגיעה לאירועים שלי, וגם עם אשר, המנהל, אני מתייעצת על כל דבר. בכל מהלך בחיים שלי אני מרימה לו טלפון".
"מה שמל"י נתן לי זה האישור - תמיד להסתכל על חצי הכוס המלאה ולא על מה שאין לי. זה משהו שאני מעבירה עד היום לילדים שלי. זה נשמע דרמטי, אבל מל"י חי בי. גם היום. כל הדברים שלמדתי, כל הערכים, כל מה שזהבה לימדה אותי, כל מה שאורי לימד אותי, אם יש משפט שליווה אותי זה שאמרו לי כל הזמן 'לא לוותר'. ש'נכון שנקודת הפתיחה שלי בחיים היא לא משהו, היא לא טובה, אבל כל מה שאני ארצה, אני יכולה להיות'. זה משהו שגדלתי איתו".
"הליווי לא מפסיק, ואני לא חושבת שזה משהו שקיים בכל מקום. אלו דברים שהם מאוד מאוד משמעותיים. זה קשר שאי אפשר לנתק. זאת משפחה. אני אומרת את זה ויש לי צמרמורת".
"קיבלתי הכול"
"ילד באשר הוא ילד, גם אם נסיבות חייו הובילו אותו למקום נמוך, חייב לקבל הזדמנות שווה כמו כל הילדים", מתאר משה דולב, מנכ"ל עמותת מל"י. "זו חייבת להיות אחריות אזרחית, של כולנו כחברה, להגיע למצב בו כל ילד מסיים כיתה י"ב. זו משימה מורכבת שכוללת מספר רבדים – חינוכיים, טיפוליים ומנהלתיים. אותם ילדים ונערים מתויגים כילדים בסיכון, ונקודת הפתיחה עבורם לחייהם הבוגרים נמוכה באופן משמעותי, לאור הרקע המורכב ממנו הם מגיעים. לכן תפקידנו להסיר סטיגמה מעין זו, ולהעניק להם מעטפת רחבה של תמיכה וליווי, כדי לבנות עבורם עתיד טוב יותר בחייהם הבוגרים, למרות הנסיבות שהביאו אותם לעמותה", סיכם.
"אני יכולה להגיד שהיתרון הכי גדול שחוויתי במל"י זה שקיבלתי הכול", מתארת גרדוש. "מאוד אהבתי להתעסק בכתב, כתב יד. ביקשתי חוג כזה ולא היה בכפר הילדים, אבל הם לא עצרו עד שהם השיגו לי חוג כזה במתנ"ס הקהילתי. אבל זה מעבר לחוגים – זה המון העניין הרגשי. כשאתה מגיע מבית הספר ואתה שם את התיק אתה יודע שיש מי שיקבל אותך ויש מי שישמע אותך, ואם רע לך – אתה יודע שיש מי שאתה יכול לפנות אליו. ודרך אגב, זה עד היום", היא מוסיפה.
"היה שלב שסיימתי את כפר הילדים ועברתי ללמוד ב'פנימיית כדורי'. הגעתי לשם בלי מצעים. בלי דברים היגייניים בסיסיים לילדה בת 16. לא היה לי ממי לבקש והרמתי טלפון לאם הבית. אחרי חצי שעה הגיע טנדר עם יורם, אב הבית, שהביא ארגזים של דברים שאני צריכה".
גרדוש משתפת שההרגשה המשפחתית מלווה אותה ונמשכת עד היום, גם שנים לאחר שכבר עזבה את הבית החם בו גדלה. אורי וזהבה, הורי הבית ליוו את אחיה לחופה, עם אשר המנהל דיברה רק בשבוע שעבר והיום, לרגל יום הולדתה של זהבה, כבר הספיקה להתקשר אליה ולברך אותה.
"הליווי לא מפסיק, ואני לא חושבת שזה משהו שקיים בכל מקום. אלו דברים שהם מאוד מאוד משמעותיים. זה קשר שאי אפשר לנתק. זאת משפחה. אני אומרת את זה ויש לי צמרמורת", מתרגשת גרדוש.
"כמובן שלזה מצטרפת גם כל המעטפת החומרית, שכל ילד זקוק לה היום, שגם אותה קיבלתי בערמות. אני מאמינה שאני ספיר של היום בגלל ספיר של אז".
"זה לא מובן מאליו"
36 שנים לאחר תחילת סיפורה העגום, מביטה היום גרדוש, בוגרת תואר ראשון בחינוך עם התמחות בייעוץ חינוכי, קדימה בגאון. כקצינת מדור משאבי אנוש של תחנה אזורית גליל-גולן,היא אחראית על ההון האנושי של שש תחנות כיבוי, ואף חולמת להמשיך בשנה הבאה, לאחר שבתה הקטנה תגדל, לתואר שני בניהול משאבי אנוש. זאת לאחר שתסיים את קורס קציני משאבי אנוש בנציבות הכבאות בו היא לוקחת חלק בימים אלה ממש. "עולם החינוך מאוד משך אותי, במיוחד החינוך הבלתי פורמלי. הייתי קצינת חינוך בשב"ס במשך שש שנים, ילדתי את התינוקת הרביעית שלי ואז החלטתי שאני רוצה לעבור לכבאות, והתגייסתי", היא משתפת.
"אני חלק מעמותת 'כפר הילדים עפולה עילית'. ייסדנו עמותה שהיא ממש בשלבי סיום של הקמה, כדי לבוא לעזור לילדים שמתחנכים שם. המעורבות החברתית מאוד חשובה לי. להעביר את זה הלאה. עשיתי כמה התנדבויות בפנימייה ובחנוכה הבאתי את הילדים שלי. הבאנו סופגניות ועשיתי לבוגרים של הפנימייה הרצאה בשם 'מחושך לאור', בה סיפרתי להם על החיים שלי. הילדים הגדולים שלי היו נוכחים – זה משהו שלי הוא מאוד חשוב. הם אמנם רואים היום את אמא עם מדים, וברוך השם לא חסר להם שום דבר, אבל הם צריכים לראות גם מאיפה הגעתי".
"תמיד אמרתי שאמצא את עצמי במקומות שאני נותנת כי אני חושבת שזה לא שגרתי מה שקיבלתי. זה לא מובן מאליו. יכולתי להיות עוד ילדת פנימייה, עוד מספר, עוד שם, ואף פעם לא הרגשתי כזאת – וזה בזכות מל"י. יש המון ילדים שגדלים בפנימיות, אבל אני לא חושבת שכולם מקבלים את מה שמקבלים במל"י", מסכמת גרדוש. "אולי אני משוחדת, וזה גם בסדר. זה פשוט עיצב אותי. זה הפך אותי למה שאני היום".
