"חששתי לפני שהגעתי לניר יצחק לראשונה", מתארת אילנה. "הרפת הייתה כאוטית, המחבלים שרפו את חדר החשמל של הרפת, והיה לנו אלתור של כבל חשמל לאור ניאון מתנדנד. אבל ברגע שהגעתי לקיבוץ, כל החששות התפוגגו. הקיבוץ היה מלא בכוחות צבאיים אז הרגשתי מוגנת. נשאבנו לעבודה מאור ראשון ועד אור אחרון - עד שהצבא היה מפסיק אותנו".
אילנה שבתאי, חברת קיבוץ רמת השופט שבמועצה אזורית מגידו, עובדת בחברה להגנת הטבע ואמא לשלושה - רגילה הייתה לעבודה ברפת. יחד עם זאת, ההחלטה להתחיל להתנדב ברפת של קיבוץ ניר יצחק ולעבור להתגורר בעוטף עזה, כשבוע בלבד לאחר פרוץ המלחמה, הייתה שגרתית מעט פחות.
3 צפייה בגלריה
אילנה ואופיר שבתאי ברפת בניר יצחק. "נשאר כאן עד שבני הקיבוץ יצליחו להסתגל מחדש לביתם"
(צילום: הרצל יוסף)
"כשהכול התחיל, אני זוכרת שעלה בשיח התקשורתי הקושי ברפתות של העוטף, והמצוקה המשמעותית בכוח האדם שם. זה מיד קפץ לי, אמרתי לעצמי שפה אני יכולה לתרום. הבנתי שזה או להיות מהופנטת מול הטלוויזיה או לקום ולעשות משהו", היא נזכרת.
בלי יותר מדי התלבטויות, אילנה החליטה לפעול, וכתבה לחבריה מימי לימודי התואר הראשון למדעי בעלי החיים בפקולטה לחקלאות ברחובות. כך היא גם הגיעה למיזם התנדבותי של התאחדות מגדלי הבקר בישראל.
"הם בדיוק התחילו לתכלל את כל הקשר בין הרפתות שביקשו סיוע, לבין המתנדבים שנרתמו. בקריאה הראשונה שהתקבלה ביקש יאיר בלברמן, מנהל הרפת בניר יצחק, כוח עבודה של רפתנים. וכך צוותנו שלושה מתנדבים, שלא הכירו לפני - לשיקום הרפת בקיבוץ", היא משחזרת.
אילנה שבתאי: "בין המתנדבים היו כאלו שנושקים לגיל הפנסיה או כאלו שעברו אותו, בוגרי שנת שירות לפני גיוס לצה"ל, בעלי חברות או בכירים בהייטק. היה מנעד רחב מאוד של אנשים שהגיעו לתת יד. כולם שמו את האגו בצד, ונרתמו להצלת הרפת של ניר יצחק. עשו מה שצריך, והכול ברוח טובה"
יחד עם נבות אסף מקיבוץ יזרעאל ואורי רז ארגמן מפרדס חנה, הם הגיעו לקיבוץ שבעוטף פחות משבוע אחרי השבת הארורה של 7 באוקטובר. הרפת התחילה לעבוד עם סבבי מתנדבים, כשבכל פעם מגיעה קבוצה של 15-12 מתנדבים, מכל הגילים והמסגרות, בעלי או חסרי ניסיון.
"נושקים לגיל הפנסיה או כאלו שעברו אותו, בוגרי שנת שירות לפני גיוס לצה"ל, בעלי חברות או בכירים בהייטק. היה מנעד רחב מאוד של אנשים שהגיעו לתת יד", אומרת אילנה. "כולם שמו את האגו בצד, ונרתמו להצלת הרפת של ניר יצחק. עשו מה שצריך, והכול ברוח טובה".
לבכות על חלב שנשפך לביוב
בימים הראשונים שלהם ברפת המתנדבים חלבו את הפרות פעם אחת ביום, ובמקום שהחלב יעבור למשאית התפוצה - הם נאלצו לשפוך אותו לביוב. "הנזק שהמחבלים גרמו לחדר החשמל ברפת, הוביל לכך שמערכת התקשורת קרסה ולא יכולנו לקחת סיכון בהפצת החלב מבלי לדעת מה הוא מכיל. לצערנו, בשלב זה נאלצנו לזרוק את החלב", היא אומרת.
3 צפייה בגלריה
אילנה במהלך החליבה ברפת. "הבנתי שזה או להיות מהופנטת מול הטלוויזיה או לקום ולעשות משהו"
(צילום: לירון שפירא)
"אחרי שבועיים וחצי, עם הרבה עזרה מקצועית, מערכת התקשורת חזרה לתפקד ויחד איתה חזרה גם משאית התפוצה שלוקחת את התוצר שחלבנו למפעל", היא מוסיפה. "זה היה יום חג מרגש מאוד עבורנו, מעין ניצחון קטן שלנו. מאז עלינו לשתי חליבות ביום, ובדצמבר חזרנו לחלוב את הפרות שלוש פעמים ביום".
מה כוללת העבודה ברפת?
"בימי שגרה יום של רפתנית מתחיל בחליבת הבוקר (בין השעות 03:00-07:00), ממשיך בחליבת הצהריים (בין 13:00-10:00) ומסתיים בחליבת ערב (בין 21:00-18:00). בין לבין יש לא מעט מטלות שנוגעות לטיפול בעגלים, הכנת המזון ליציאה למרעה, בדיקות וטיפולים רפואיים שהפרות צריכות לעבור, המלטות (שבימים אלו נמצאות בשיאן) וטיפולים שוטפים של ניקיון ותחזוקה, או במילים אחרות: עבודה לא חסרה.
אופיר שבתאי: "עברתי את הגיל שבו נקראים למילואים - והבנתי שאני חייב לתרום. על דרך, הרווחתי גם מקצוע נוסף כרפתן, ועבורי זה מדהים"
מתקפת הטרור ב-7 באוקטובר והמלחמה עצמה, משפיעות על הפרות?
"פרה זו חיה שזקוקה לרוגע ואוהבת כשכל דבר נעשה בזמנו ובנחת. מה שקרה ב-7 באוקטובר בעוטף הטריף את המערכת, והשאיפה שלנו הייתה להחזיר את הרפת ואת הפרות למצב שבו הן היו לפני המלחמה. בימים אלו יש ברפת כ-600 פרות שהצליחו להשתקם במהירות מהטלטלה וכבר מייצרות חלב. יכולת השיקום המהירה הזו, היא בזכות טיפול המסור שהפרות קיבלו מעובדי הרפת עד 7 באוקטובר".
"מקווים ללוות את החזרה שלהם הביתה"
לפני כחודש, היא קיבלה תקן זמני כעובדת ברפת והחליטה להעתיק את מגוריה לקיבוץ בדרום עד חגי תשרי. אופיר בעלה, מנהל הלול והבריכה בקיבוץ הצפוני שבו הם גרים - החליט להצטרף אליה אחרי מספר גיחות, ושובץ גם הוא לעבודה ברפת בתחזוקה ובהזנת הפרות.
"עברתי את הגיל שבו נקראים למילואים - והבנתי שאני חייב לתרום. בכל פעם כשהגעתי לרפת הבנתי כמה אני יכול לתרום, בזכות הרקע החקלאי שלי, והחלטתי להצטרף. בשבילי זה מדהים, כי זה בכלל לא היה הכיוון שלי בחיים - הרווחתי מקצוע על הדרך", הוא משתף.
3 צפייה בגלריה
אופיר שבתאי בזמן האכלת הפרות. "עברתי את הגיל שבו נקראים למילואים - והבנתי שאני חייב לתרום"
(צילום: הרצל יוסף)
בני הזוג הכירו בימיי השירות הצבאי, והתחברו דרך האהבה המשותפת שלהם לסוסים. בניר יצחק הם התקבלו בזרועות פתוחות, והמעבר לקיבוץ הדרומי וההתאקלמות בו, הם אומרים, הייתה קלה עבורם בזכות הדמיון בין שני הקיבוצים.
"אנחנו חולקים סגנון חיים ואהבה משותפת לחיי הקיבוץ עם חברי ניר יצחק, מה שהפך את המעבר הזה לפשוט במיוחד עבורנו", הם משתפים. "התגובות שקיבלנו על המעבר לכאן - הן מצד המשפחה והסביבה הקרובה, והן מצד חברי ניר יצחק - הן תומכות ומפרגנות, ובעיקר מחזקות את ההבנה שעשינו משהו נכון".
כעת, משאלת הלב של אילנה ואופיר היא אחת - שיקום הרפת עד חגי תשרי, ושובם של בני הקיבוץ לביתם. "חלקם פונו תחילה לאילת ומשם עברו לאילות. חלקם התקרבו לאזור כדי להצליח לעבוד פה, וחלקם לא הצליחו עוד לחזור. אנחנו מקווים ללוות את החזרה שלהם - ונשארים פה כדי לאפשר להם להסתגל בזמנם", סיכמו.
