התמונה הזאת, במחוז האטיי שעל גבול טורקיה סוריה, תהיה צרובה בזכרונו של שחר זהבי, עוד הרבה שנים. "פגשתי שם איש בן גילי, יושב על הריסות הבית שלו וממרר בבכי קורע לב", הוא מספר. "כל המשפחה שלו עדיין הייתה קבורה מתחת להריסות. הוא איבד את ילדיו, את אשתו, את ההורים ואת אחותו. כל מה שנשאר מהבית זה שני סדינים, קיר אחד ומיטת קרשים. ישבנו הרבה זמן ודיברנו. כל מי שהיה איתי בכה, אי אפשר היה לעצור את הדמעות. בגלל זה אני לא יכול להיות פסיכולוג".
לא הבנתי. למה?
"כי אתה לא יכול לשרוד בתחום הזה של האסונות אם אתה מעורב בו רגשית. אבל אני בהחלט חייב פעם בכמה זמן להקשיב למישהו, גם למעני. כל שאר הזמן מוקדש לעיסוק בפרויקט".
13 צפייה בגלריה
זהבי בעיר האטיי בגבול טורקיה-סוריה, שנפגעה קשות ברעש האדמה
(צילום Aleksandra Kossowska, East News)
מאז השתחרר מהשירות הצבאי שחר זהבי מקדיש את חייו לסיוע לבני אדם וחבלי ארץ מוכי אסון. הוא בן 47, חבר המושב הדר עם שבשרון, ומנהל מישראל את הפעילות הגלובלית של הארגון ההומניטרי סמרטאייד. המניע הראשון שלו לפעול למען אוכלוסיות מרוחקות היה ב-1994, כשהשתחרר מהצבא, על רקע רצח העם שביצעו שלטונות רואנדה בבני שבט הטוטסי. על פי אומדנים רשמיים, לפחות 500 אלף איש נרצחו אז, אך רבים מאמינים כי בפועל, מספר הנטבחים היה גדול בהרבה. "התחברתי אז לעולה חדש מצרפת, וביקשנו מכל ילד בבתי הספר שאליהם פנינו להביא שקית של אורז כתרומה", הוא מספר. "אחר כך החלפנו חלק מהאורז במוצרים נוספים, והטסנו אותם לגבול רואנדה-אוגנדה".
"ראיתי שם ילדים שטובלים ניירות בתוך בוץ, בשביל הרטיבות, ואוכלים אותם. זה לגמרי הוציא אותי מאיזון. פתאום הבנתי שכל מה שהיה קשה או שחשבתי שהוא קשה בחיים שלי, הוא כלום"
זה היה המפגש הראשון שלך עם הפליטים?
"האנשים שם התחבאו ביערות. זה לא כמו עכשיו, שכשאתה מגיע לאזור מוכה אסון אתה כבר מוצא מתחם מסודר של אוהלי פליטים. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה נחשפתי לאפריקה ולבני אדם שנמצאים במצב כל כך קשה. ראיתי שם ילדים שטובלים ניירות בתוך בוץ, בשביל הרטיבות, ואוכלים אותם. זה לגמרי הוציא אותי מאיזון. פתאום הבנתי שכל מה שהיה קשה בחיים שלי, או שחשבתי שהוא קשה, כולל הילדות שלי, הוא כלום. הצרות של אחרים גדולות בהרבה. אחר כך נסעתי לקוסובו ולטורקיה, כדי לסייע לניצולי רעידת האדמה, וגם שם למדתי משהו על פרופורציות".
13 צפייה בגלריה
מחנה פליטים אחד מרבים שהוקמו בידי זרוע החירום של ממשלת טורקיה
(צילום Aleksandra Kossowska, East News)
13 צפייה בגלריה
זהבי בוחן שרידים של עשרות כלי רכב שנפגעו מירי ופגזים בפלישה הרוסית בקרבת קייב
(צילום Alexandra Kossowska)
13 צפייה בגלריה
זהבי בבניין מגורים בעיר אירפין באוקראינה, שנפגע בידי טילים רוסיים
( צילום Alexandra Kossowska)
13 צפייה בגלריה
זהבי מבקר פצועי מלחמה במתקן רפואי שהוקם בעיר לבוב באוקראינה
(צילום Alexandra Kossowska)
13 צפייה בגלריה
אחת מ-200 כיתות לימוד טכנולוגי שהקים סמרטאייד למען פליטים בפולין ומולדובה
( צילום Alexandra Kossowska)
13 צפייה בגלריה
זהבי מנחם פעוטה אוקראינית ששוהה עם אמה ואחיה בבית ספר שהפך מקלט במולדובה
(צילום Alexandra Kossowska)
טכנולוגיה כמוצר סיוע חירום
ב-1996 זהבי התחיל להוביל תוכניות סיוע בינלאומיות למען הסניף הישראלי של הארגון ההומניטרי הצרפתי Equilibre Israel. אחרי פרק זמן מסוים, כשהארגון הצרפתי התבסס בארץ והפך לארגון "לתת", הגוף הבלתי-ממשלתי הגדול ביותר בישראל במאבק בעוני, החליט זהבי לפנות לדרכים חדשות. "אותי עניין יותר להמשיך את הסיוע הבינלאומי", הוא מסביר. "וממילא כבר הייתי שקוע עמוק בזה".
כך עלתה היוזמה להקים את ארגון הסיוע ההומניטרי הבינלאומי ישראייד, שזהבי היה ממייסדיו, ואף ניהל אותו במשך 16 שנים. ב-2016 הוא החליט לעזוב ולחפש אתגרים אחרים. "התחלתי להיחשף יותר ויותר לעניין הטכנולוגיות", הוא אומר. "ככל שהטכנולוגיה התקדמה והפכה יותר זמינה, הבנתי איך נכון להשתמש בה כדי לסייע באזורי אסון בעולם. בעקבות זאת הקמתי עם חברים את סמרטאייד, שמראש הוקם כגוף בינלאומי. התקציב שלנו הוא כמה מיליוני שקלים, וחלקו הוא במוצרים, כי אנחנו עובדים על תרומות. לפעילות של סמרטאייד אוסטרליה, למשל, 'טויוטה' תורמים מאוד יפה".
למה עזבת את ישראייד? הארגון הרי הצליח מאוד.
"הרגשתי שהוא הפך להיות גדול מדי, ויש דרכים אחרות לקדם אותו. מלכתחילה הרצון שלי היה לעזור לאנשים. באיזשהו שלב, כשגוף גדל מאוד, אתה כבר לא מספיק גמיש כמו קודם. גמישות בטיפול באסונות היא עניין חשוב. וגם - תמיד נתתי לאחרים להיות במרכז הבמה. לא אהבתי את החשיפה שמתלווה לזה, וגם היום לא. חשוב לי רק להשפיע".
היו סיבות נוספות לעזיבה?
"בדיעבד, אני מבין שהייתי אדם קשה. עם הזמן השתניתי, התרככתי. כמובן שנשארתי עקשן לא קטן, כי עקשנות ממש הכרחית כשאתה מנהל פרויקטים גדולים של סיוע באזורי מלחמה ואסון. אי אפשר להיות אדם רך ולעבוד במצבי קיצון. אני גם היפראקטיבי - יודע לבנות מערכות וארגונים בסדר גודל של ישראייד ולהוביל אותם, אבל באיזשהו שלב, כשארגון מסוג זה מגיע לגודל מסוים, צריך להביא מנכ"ל מקצועי. לא כל היזמים, ואני בתוכם, מתאימים להיות מנכ"לים, במיוחד כשהארגון כבר מונה מאות אנשים. אני מאוד גאה שישראייד נמצא איפה שהוא נמצא עכשיו. ישראייד וסמרטאייד זו מורשת חשובה שאני משאיר מאחוריי, בין אם אמות מחר או בגיל מאה".
"כשהפליטים הסורים נחתו בחופי יוון, אחד הדברים הראשונים שהם ביקשו – רטובים, בלי אוכל, חצי מתים - היה מטען וגישה לאינטרנט. אישה שמגדלת עגבניות וגרה שעתיים הליכה מהשוק בקמפלה, הייתה מגיעה פעם לשוק ומגלה שהוא מלא בעגבניות ואין ביקוש לסחורה שלה. היום היא מקבלת הודעה, בואי לשוק זה או אחר כי חסרות שם עגבניות"
מה היתרון של טכנולוגיות מתקדמות באתר אסון?
"את סמרטאייד הקמתי מתוך תפיסה שהטכנולוגיה, אם נרצה או לא, היא הכוח שמשנה את העולם. הדבר הראשון שהפליטים רוצים זה חיבור לאינטרנט ולחשמל. זה לא כמו פעם, שדי היה לתת לפליטים בדרפור ובביאפרה מזון ואוהל. בסיוע הומניטרי אני יודע כיצד לפעול בעיניים עצומות. אבל בכל הנוגע לטכנולוגיה - ידעתי פחות. הלכתי ללמוד איך מייקרוסופט יכולים לעזור, או איך חברת מים יכולה לעזור – אלה הם דברים שלא הכרתי לפני כן. פתאום נפתחה בפניי דלת לעולם חדש, ובזכות הידע הזה אני מרגיש היום הרבה יותר נוח ובטוח מאשר בשנתיים הראשונות לפעילות שלנו בסמרטאייד".
לא נדרש לזהבי זמן רב למצוא הזדמנות ליישם את התפיסה החדשה, לפיה טכנולוגיות מתקדמות הן רכיב מרכזי בסיוע ההומניטרי באזור אסון. "כשהגענו לאוקראינה והפליטים זרמו משם לפולין, המוצר שהיה הכי מבוקש להם היו מטענים ומכשירים ניידים. סיפקנו להם עשרת אלפים מטענים ומכשירים. כשהפליטים ברחו לתוך מולדובה, הממשלה המקומית החלה להקים למענם מחנות, אולם לא חיברה אותם לחשמל. מיד הקמנו במחנות פאנלים סולריים, כדי לספק לפליטים חשמל - לתאורה, לחימום וגם כדי להתחבר לאינטרנט ולהטעין את הטלפון. באוקראינה עצמה דאגנו לגנרטורים כדי להפעיל את הציוד הרפואי שנשלח לבתי החולים.
"כשהפליטים הסורים נחתו בחופי יוון, אחד הדברים הראשונים שהם ביקשו – רטובים, בלי אוכל, חצי מתים - היה מטען וגישה לאינטרנט. אישה שמגדלת עגבניות וגרה שעתיים הליכה מהשוק בקמפלה, הייתה מגיעה פעם לשוק ומגלה שהוא מלא בעגבניות ואין ביקוש לסחורה שלה. היום היא מקבלת הודעה, בואי לשוק זה או אחר, כי חסרות שם עגבניות ותוכלי למכור אותן. באפגניסטן חיברנו אוכלוסיות למערכות סליקה ותשלום, כדי שיוכלו לשלם ולקנות מזון אחרי שסגרו שם את המערכת הבנקאית".
נכנסתם גם לאפגניסטן?
"יש לנו ארגון בארץ, ארגון בארצות הברית וארגון באוסטרליה, וכל הארגונים פועלים בידי מתנדבים. כך, האוסטרלים מגיעים למקומות שאליהם אנחנו, הישראלים, לא יכולים לטוס, והאמריקאים טסים לכל המקומות האחרים. בכל אזור שבו אנחנו עובדים, מי שנשארים להמשיך את הטיפול במשימות בשטח הם צוותים מקומיים. אנחנו גם תמיד משתדלים לתאם עם השותפים שלנו בכל מקום שאליו אנחנו מגיעים מה אנחנו צריכים לעשות. מנסים לבנות גשר בין תחום ההייטק לבין התחום ההומניטרי".
היו מקרים שהפתיעו אותך?
"כל סיפור השפיע עליי אחרת. במלחמה בקוסובו נטשו את הזקנים והשאירו אותם מאחור למות. מדובר באלפים, אולי רבבות. חלק מהזקנים לא רצו לעזוב. היו שם גם המון מקרי אונס. הפרויקט היה לחבר בין נשים שנאנסו לבין הקשישים שנשארו מאחור, כדי שיהיה מי שיטפל במבוגרים. זה הציל את הזקנים ונתן תחושת ביטחון לנשים שלמעשה עברו להתגורר עם משפחה ששמרה עליהן. גם סביב המלחמה באוקראינה גילינו עד כמה המצב הנפשי של הנשים והילדים קשה כשהסבא, האבא, האח או הדוד, נשארו מאחור להילחם, בעוד הם נאלצו לברוח. הרבה נשים חזרו לאוקראינה כי הן לא יכלו להשאיר את הגברים לבד".
אתם נכנסים לאזורי לחימה "חמים", נניח במלחמת רוסיה-אוקראינה?
"לא נכנסנו לאזור של הלחימה הישירה עם הרוסים. אנחנו לא מסכנים את חיי המתנדבים וגם לא מרשים לנו להיכנס לשם".
13 צפייה בגלריה
כיתה לילדי פליטים סורים באדנה. הגישה לאינטרנט אפשרה לימודים
(צילום Aleksandra Kossowska, East News)
13 צפייה בגלריה
ילדים במחנה לפליטים סורים באדנה, טורקיה. סיפקו פתרונות טכנולוגיים
(צילום Aleksandra Kossowska, East News)
13 צפייה בגלריה
זהבי ואליתיה גולד, יו"ר סמרטאייד אוסטרליה, משוחחים עם פליטה סורית
(צילום Aleksandra Kossowska, East News)
"כשבאים אליי ורוצים לעזור, ושואלים אותי, 'אכפת לך אם הוא אפרו אמריקאי, אכפת לך אם הוא אסיאתי?', אני אומר 'אכפת? מה פתאום'. אם מוצאים חיבור של המתנדבים לזהות יהודית זה נפלא. אבל זה ממש לא הדבר המרכזי"
טיהור מים וחשמל סולארי בטורקיה
סמרטאייד מסייע גם באזורים שנפגעו בחודש פברואר ברעש האדמה הקשה בטורקיה. "סגרתי בטורקיה מעגל נורא יפה, כשעשינו שיתוף פעולה עם ארגון 'לתת' והבאנו לניצולים סיוע חירום, מוצרים בסיסיים כמו מזון, שמיכות ואוהלים", אומר זהבי. "כרגע אנחנו עוזרים להם בתחום של טיהור מים, תשתיות של אינטרנט וחשמל סולארי. אנחנו גם פועלים להקים מרכזי מידע, שיאפשרו לנשים שהגברים במשפחתן נהרגו, ללמוד ולתכנן לאיזה אזורים אחרים הן יכולות לעבור לגור, איך הן יכולות למצוא עבודה, וממי הן יכולות יכולות לקבל סיוע - סוציאלי ורפואי, או מזון ומגורים".
מה פרופיל החברים והמתנדבים בארגון שלכם?
"רוב המתנדבים וחברי הוועד אינם יהודים. כל החבר'ה שעובדים ועוזרים לנו הם צעירים הייטקיסטים. שואלים אותי איך צעירים יהודים מתחברים אליך? זה נורא פשוט: הם עובדים בעבודה שמעניינת אותם, ואכפת להם גם מהסביבה וגם מסיוע בינלאומי. אני לא דורש מהם, בואו תתקעו את דגל ישראל או תרימו דגל של יהדות. רוב החבר'ה הצעירים בקהילות היהודיות בצפון אמריקה גם לא ממש מחוברים לישראל או למוסדות הקהילה היהודית. הם כבר מעורבבים. כשבאים אליי ורוצים לעזור, ושואלים אותי, 'אכפת לך אם הוא אפרו אמריקאי, אכפת לך אם הוא אסיאתי?', אני אומר 'אכפת? מה פתאום'. אם מוצאים חיבור של המתנדבים לזהות יהודית זה נפלא. אבל זה ממש לא הדבר המרכזי".
במקומות שאליהם אתם מגיעים לסייע, יודעים שאתה ישראלי?
"אני לא מייצג אף אחד. אני גוף סיוע הומניטרי בינלאומי, שהמטרה שלו היא לעזור לכולם. אני מייצג את הרצון לסייע, אבל כמובן שאני לא מסתיר את העובדה שאנחנו ישראלים".
היו רגעים שהרגשת שזו אולי משימה קשה מדי?
"עד היום אני לא רואה את זה כעבודה. יותר קשה לי לקחת חופשה מאשר לעבוד. את אשתי, רייצ'ל, זה משגע. אבל בגלל שהיא באה מהתחום, היא מבינה את הצורך שלי ותומכת בי. היא מעולם לא אמרה לי להפסיק. כשהייתי בישראייד, שלושה ימים לפני החתונה שלנו ביקשו שאדבר מול חמשת אלפים איש בכנס של אייפק בוושינגטון. לקחתי את החליפה של החתונה, טסתי, דיברתי וחזרתי ממש יום לפני החתונה".
גם ההיכרות שלכם קשורה לפעילות ההומניטרית?
"רייצ'ל עבדה בגוף יהודי בטורונטו, ששיתף פעולה עם 'לתת'. היא הייתה ברעש האדמה בפקיסטן ובאוגנדה, ואחר כך עברה לאזור הלחימה בסרילנקה. היא עדיין ממשיכה לעבוד למען עמותות שונות".
מה החזון לשנים הבאות?
"הכיוון הכללי הוא להמשיך לגדול. אנחנו גוף חדש. אתה יודע כמה השקעה נדרשה לי לבנות את ישראייד, עד שגדל למה שהוא היה לפני עשר שנים? הרבה זמן והמון עבודה. אבל אני לא רואה את עצמי עושה משהו אחר. כשהתחלתי לעבוד בטכנולוגיות מתקדמות, פחדתי מהייטק. זה נראה לי נורא מתוחכם ומתקדם, אז עכשיו אני מרגיש כאילו אני עדיין בן 21, בתחילת הדרך".
13 צפייה בגלריה
במחלקת הילדים של בי"ח שדה. סמרטאייד תרם 18 משטחי ציוד רפואי
(צילום Aleksandra Kossowska, East News)
13 צפייה בגלריה
זהבי מתקין אינטרנט לוויני (שתרמה חברה של אלון מאסק), על מבנה המשמש לחלוקת מזון לפליטים אוקראינים שברחו לקישינב במולדובה
(צילום Alexandra Kossowska)
13 צפייה בגלריה
זהבי סוחב ציוד לרשתות תקשורת בבית ספר שהפך מתקן לפליטים בעיר דרוהוביץ
(צילום Alexandra Kossowska)
עוד ישראלים שמפיצים טוב בעולם:
- נבחרת הישראלים הטובים של 2021
- נבחרת הישראלים הטובים של 2022
